….
יקרה שלום,
כל כך מרגש היה לקרוא את המכתב שלך, הוא סיפר על הרבה התמודדות, על אשה אמיצה שלמרות הסבל והכאב בחייה היא לא נסוגה לאחור ונשברה, אלא התמודדה ובנתה את עצמה.
את גיבורה.
ממש.
להגיע מרקע כל כך לא פשוט ולבנות חיים, להיות רעיה ואמא עם הרבה מודעות ורגשות חמים ומבינים זה פשוט מרגש. אני ממש גאה בך!
וכמו תמיד הילדים הם המגדלים אותנו ועושים לנו בית ספר ומעלים אותנו כיתה אחר כיתה, ואנחנו צומחים בזכותם.
ואת אמא קשובה ורגישה ובודקת מה נכון עבורם ואיך תוכלי להוות עבורם גב יציב ואיתן דבר שלא היה לך בילדותך ואת כל כך רוצה לתת זאת לילדייך כל כך רוצה שזה נוגע בך בנימים הכי עדינים בנפש.
ואחרי ההבנה הזו של הרקע שלך שמביא אותך לרצון כל כך חזק לתת לילדים את מה שחסר מצד אחד אבל גם לא מאפשר לך לזייף מנגינות פנימיות בתוכך ננסה לגשת לעשות סדר.
ראשית נבדוק את הקשר שלנו לאלוקים ולמצוותיו,
מקריאת המכתב הבנתי איך הלכת בפיתולים עם רבון עולם, איך בהתחלה כשהכל היה כל כך מבולגן בחוץ והפחד מהלא נודע שלט בחייך, כשהכל היה קרוע ולא יציב ניסית להיתפס בחוקי התורה בכל המאד ולייצב את חייך.
היציבות החיצונית הזו של הקפדה מאד מאד על כל הלכה והצמדות לספרי מוסר הצילה אותך וייצבה אותך, נתנה לך אחיזה של בטחון בתוך בלגן ללא גבול.
זו הייתה איזו פיסת בהירות פנימית בתוך הבלגן החיצוני המאיים כל כך.
ואז בהשגחה רחומה ובהשקעה מיוחדת שלך ייצבת בטיפול את הבלגן, הפרדת חוץ ופנים, בנית לך אישיות שיודעת את כוחותיה ויכולותיה, בנית גבולות פנימיים.
כמה מרגש לראות איך הנפש מצליחה להרפא, להתאבל על שלא יהיה ולהצמיח מהכאב אישיות יציבה.
ואז פחת הצורך בחוקים וגבולות. הגלים שקטו סביב ואפשר היה לנשום ברוגע.
זו הסיבה ששמירת המצוות ההדוקה התרופפה.
וזה כל כך נורמלי.
את יכלת להישען על הגבולות שלך ולא היית זקוקה ליציבות מבחוץ.
וכאן בא שינוי.
כאן אפשר להתחיל פשוט להכיר את האלוקים לא מתוך חרדה וחוסר יציבות אלא מתוך שלווה ויכולת להישען על מי ששבר אבל גם נתן מרפא.
זו יהדות שונה.
היא לא מנוהלת מפחד ורצון להיצמד בחרדה. אלא מתוך אהבה והתחברות לכח גדול ומיטיב.
נכון שיש עדיין כללים ברורים אבל הם מספקים קשר ברור לכח עליון.
וזה מאד שונה.
זו יהדות שמחה שמתנהלת בשלווה עם דרך מיוחדת. יש בה מצוות אבל הן חלק מהחיים לא תוספת.
זו לא יהדות חרדתית שחוששת כל הזמן מה אסור ומה מותר, שמחפשת עוד ועוד איסורים כדי להחזיק בהם.
אני מאמינה שאת מרגישה את ההבדל.
מבינה שאת נמצאת היום במקום רגוע יותר ושלו שמאפשר קיום מצוות ברוגע ושמחה, אולי רק לא ידעת לתת לזה שם.
את יהודיה שמחה ואוהבת ה’, מכירה את בוראה בדרך של אהבה ושמחה ומקיימת מצוות כחלק מאורח חיים לא כתוספת מלחיצה ומגבילה.
אני מאמינה שאם תאפשרי לעצמך לנשום את הידיעה הזו שאלוקים מעריך ואוהב אותך כבתו הגבורה שעשתה דרך כל כך ארוכה וכואבת והוא מבין ומעריך צעדים קטנים והוא ממש לא נוקשה וכופה אלא ממתין לך בסבלנות שפשוט תוכלי ללכת בדרך שלך, אני מאמינה שירווח לך.
שלא תגני את עצמך ותאמרי אני לא מתפללת ואני לא מצליחה לשמור.
אני בטוחה שאת כל כך כן.
את מדברת עם ה’ לפעמים?
סתם דיבורים של יום יום, תעזור לילדה, תעצור לי את האוטובוס, תודה שנשאר לי מקום, נס ששמרת לי את השמלה האחרונה במדף..
זו תפילה.
זו תפילה מלב אוהב ומבת נשענת על כח עליון.
יש עוד מצוות שאת כן שומרת?
שבת?
ברכת המוציא?
כיסוי ראש?
אני מקווה שאת לא צוחקת עכשיו ואומרת היא הגזימה באמת…
כי פשוט רציתי שתתחילי להסתכל על מה שאת כן עושה ואולי את לא מחשיבה את זה כי זה לא בחרדה ובלחץ.
וזה ממש נקרא שאת מחוברת.
רק תני לזה שם,
להיות מחוברת זה פשוט לדבר אליו ולהאמין שהוא כאן. ולספר לו שקשה לי ואני לא ממש מצליחה עדיין לכסות ברך אבל אתה מבין אותי נכון…
זה חיבור אמיתי.
אלוקים הוא לא גיהנום וענש.
זו הפנמה לא נכונה של דמותו, הפנמה לא יהודית.
אלוקים הוא בעל הרחמים ומקבל תפילת כל פה, ומייקר כל מאמץ כי הוא מבין.
כל כך מבין כי הוא לבדו היה איתך בעומקי הכאב.
אז איך שלא יבין?
אני שמחה עבור בעלך שאיפשרת לו להתחבר לעצמו ולרגשותיו . שנתת לו למצוא עבורו את הדרך הכי נכונה ויהודית לעבוד את ה’.
אכן לא רק לומדי התורה מקבלים שכר.
ולא כתוב בשום מקום שמי שלא לומד יזכה לגן עדן סוג ב’.
מסתבר ששם אין חלוקה לסוגים.
שם יש הערכה אמיתית ומדויקת לכל אדם בהתאמה למסלול חייו שהוא עבר.
אבל עדיין יש לי תחושה שאת רואה את עצמך כחרדית סוג ב’ או אפילו כבת של אלוקים סוג ב’ ומטה…
ואולי זה מה שגורם לך לראות כך את דרכו של בעלך ואת חייך המשותפים.
וזה הזמן לעצור, לשנות מבט.
מה שהתאים לך כנערה לא מתאים לך כרעיה ואם.
נסי למצוא את הקשר המיוחד שלך עם בוראך מתוך רוגע ושלווה ללא תחרות ולחצים.
שנני לעצמך שאת בנית את עצמך ממקום כאוב וקשה.
שאת לא בעטת רק חיפשת חיבור.
שאת מחפשת גם עכשיו את הדרך הייחודית לך להתחבר לרבון עולם ולבטא אליו אהבה וחיבור.
שאת הכי סוג א’ שאפשר במסלול החיים שלך.
זה יתן לך כח לאהוב את דרכך ואת דרכו של בעלך ולהנחיל לילדות יהדות אוהבת ושמחה.
זה יתן לך כח להתחבר יותר.
פתחת את המכתב במשפט שבו תיארת כמה מרגש היה לך לגלות שיש בעולם אנשים שפשוט אוהבים להקשיב עם לב פתוח לאנשים אחרים בעולם.
אני בטוחה שזה ירגש אותך גם לגלות שאלוקים הוא עם לב פתוח ואוזן קשובה לכל ביטויי ההתחברות שלנו. ולכל מלמולי הכאב והקושי שלנו.
הוא שם מחכה לך.
מעריכה מאד.
אסתי
[email protected]
דלג לתוכן
3 תגובות
תשובה מרגשת מאד.
ממש סימאה את עייני.
תודה.
לא קראתי את התשובה אבל טיפול רגשי מקצועי יכול מאוד לעזור לאישה להיות במקום אחר, לצאת מהדכאון ומהחרדות. האמירה שלה הטיפול הרגשי הרחיק אותה מהרוחניות ולזה היא קוראת טיפול מיטיב מאוד תמוהה. טיפול מקצועי אמיתי. מטפל מוסמך אמיתי(בעל תואר ראשון ושני טיפולי) היה עוזר לה לפתור הרבה מהעניינים ואז ממילא להתחבר יותר לנשמתה וממילא באופן טבעי לאלוקיה.
יקרה!
גם לי קשה להתפלל ולחכות בין בשר לחלב.
ואני לא עברתי ניסיונות כמו שלך שכינית בשפתך הציורית ‘פיסות של גיהנום’.
יש לי חיים מקסימים עם כמה בעיות מעצבנות כמו שאין לי עבודה והפרעת קש”ר במשפחה.
מרגישה שהחיים היומיומיים דורשים ממני כ”כ הרבה כוחות נפש וקשה לי להתחבר בתפילה.
תמיד היה קשה לי. אולי ההורים, או המחנכות לא כיוונו אותי אל המתיקות שבתפילה ואולי זה האופי שלי.
לכן אני מדברת לקב”ה כמו לאבא. כל הזמן. ממש משתדלת לערב אותו בכל דבר קטן.
לא מצליחה בנתיים לפתוח סידור כל יום ולחזור על מילות התפילה.
לך יש התמודדות ענקית עם החיים. לא סתם אומרים שייסורים מכפרים.
יהיה לך מקום מעולה בגן עדן. תסמכי עלי.
ובנתים, תטפחי לעצמך על השכם ותדברי עם ה’ במילים שלך.
אבא, קשה לי. אני רוצה להתחבר אליך. אני רוצה שהבנות שלי ירגישו מתיקות בקיום המצוות. בתפילה, באמונה.