The Butterfly Button
כיבוד הורים של אמא נרקסיסטית הוא אפשרי?

שאלה מקטגוריה:

לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל.
לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם לא הייתה באמת פגיעה, הכל בדמיון שלה, שלדבריה מפריעים לשגרת יומה) ומשתמשים בשליחים אנונימיים לפגוע בה.
הנושא הזה עולה באופן תדיר, היא הולכת ומידרדרת, מאשימה, מחפשת, מסרבת להכיר בבעיה ולקבל טיפול, אף אחד כבר לא רוצה בקרבתה וגם אני לא .
איך מתמודדים? איך מכבדים?? יש בי המון כעס וזעם וסלידה ורחמים ואין אהבה. יש גם המון מצפון על כל אלו כי בסך הכל “מה היא אשמה”. אבל אני שונאת שהיא לא הולכת לקבל טיפול ושונאת שהיא אומללה ובודדה ושונאת שגם בלי קשר להפרעה יש ביננו יחסים של אני אמורה לרצות אותה (גם לזה כמובן היא לא מודעת וחושבת שהיא מושלמת)
אני מגיעה אליה לביקורים פעם באף פעם וגם זה מרוקן אותי. היום הייתה לנו שיחה קשה ואמרתי לה דברים קשים מרוב כעס ותסכול והיא כמובן רואה את זה כחוצפה והיא מזועזעת ממני. אין לי כוחות להתמודד איתה. אין לי כוח שאכפת לי. את אח שלי השני היא נורא מעריכה כי הוא מדבר בנועם אבל האמת היא שהוא כבר וויתר עליה ויודע לשמור על השלום. אני לא מצליחה וכשאני לא מצליחה היא ממש כועסת עליי ונפגעת ממני ומדברת אליי כאילו אני בוגדת בה. איך לכבד אותה? יש כל כך הרבה רעל ביננו ורע לי איתה! אבל זה משהו שהיא בחיים לא תבין כי בעיניים שלה היא הייתה אמא טובה ומכילה.

תשובה:

יקרה,

קראתי את שאלתך בכאב לב. אבא ואמא הם העוגן הכי איתן שלנו בחיים. הם מקור של אהבה, ערך ותמיכה. וכשזה איננו, תחושת החסר היא קשה ונוראה.

ואצלך, על גבי החסר יש גם ריקון רגשי בשל האשמות סרק, ריצוי שלא נגמר, התמודדות עם כעסים, עם מצבים נפשיים קשים ועוד ועוד.

אין לי מושג איך שרדת את כל זה עד עתה, אך אין ספק שאת אדם מיוחד במינו, אם מה שמטריד אותך הוא איך לכבד את אמך.

הרגשות שלך הגיוניים וטבעיים. הכעס, הזעם, הסלידה, חוסר היכולת לאהוב. שימי לב, שהתורה מצווה אותנו “כבד את אביך ואת אמך”, אולם אינה מצווה אותנו לאהוב אותם. אהבה היא תוצר של קשר, ואם הוא אינו קיים, אין כל חיוב להפגין אהבה.

אולם לכבד – זה מחובתך. משאלתך עולה כי את מאד רוצה לעשות זאת, אבל יש ביניכן המון רעל, משקעים, רגשות קשים שהצטברו במשך השנים, וגם חוסר תקשורת וחוסר יכולת לגשר על אי ההבנות.

אם כן, איך אפשר לכבד? מצות כיבוד הורים שייכת לטור המצוות שבין אדם למקום. היא אינה מחוה כלפי ההורה המסוים, אלא כלפי הקב”ה בכבודו ובעצמו. ההורים מסמלים את מה שמעלינו, את כל הדורות שמכוחם באנו לעולם. התחושה הזו של חיבור ושייכות היא קריטית לנפש. בלעדיה האדם מתהלך בעולם תלוש, חסר מחויבות, עם זהות מחוררת.

החיבור שלך אל אמך אינו לאדם הפגוע שהיא, למרבה הצער, אלא לעצם היותה אמך, שדרכה את מתחברת אחורה אל אבות אבותיך, עד לאברהם אבינו ולשרה אמנו.

עם זאת, ההלכה מנחה אותנו מהם גדרי המצוה: כבוד ומורא, וכל הכלול בהם. אני מניחה שאת מודעת לפרטי הדינים. נאמר גם כי כאשר ההורים טרדנים וקשים ביותר, מותר לילד לנתק את הקשר עמם.

לקראת המפגש עם אמך, גם אם הוא נדיר, כדאי להגיע מוכנה. את כבר מכירה את נקודות התורפה של הקשר, ויודעת מתי את עלולה לאבד את השליטה. הביקורים צריכים להיות קצרים, כדי שתוכלי לקיים את הקשר הזה לאורך זמן בלי להיסחט נפשית. תני לה מה שאת יכולה: הקשבה, שירות, מחמאות ותודות – את יודעת למה את מסוגלת ומה הגבולות שלך (לא ריצוי, יכולת). אמך זקוקה להם. אדם בעל אישיות פגועה אינו מצליח להתמלא מתוך המשאבים הפנימיים שלו. אין לך אפשרות למלא את צרכיה הרגשיים, וזה גם לא תפקידך. את לא אמורה להיות ‘אמא’ של אמך. אבל כשאת בקרבתה, עשי את המפגש הזה נעים עבורה. אם היא היתה חולה פיזית, היה לך יותר קל לעשות זאת. חולי אינו ‘באשמת’ האדם. גם חולי נפשי לא. ומחשבות למה היא אינה מטפלת בעצמה הן מחשבות סרק.

אמא יודעת להעריך את האח שמדבר אליה יפה. הוא ויתר עליה מבפנים, כלומר הוא אינו מגיע עם ציפיות. הוא בא לתת ולהעניק לה ולא לקבל ממנה. הדגם הזה עובד. הוא יעבוד גם אצלך.

לגבי מדוע אמך לא הולכת לטיפול – אנשים עם קווי אישיות מן הסוג הזה לא הולכים לטיפול. הם חסרים את ההפנמה המאפשרת הבנה של הדברים וקבלת אחריות לשינוי. טיפול כזה הוא חסר שיניים. הדבר שכן עובד מולם הוא הצבת גבולות. את חייבת לשמור על הגבולות שלך. לא להגיע למצבים שמוציאים אותך משיווי משקל. לא לאפשר האשמות, דרישות בלתי סבירות, צעקות, עלבונות וכו’. אין צורך להטיח בחזרה, אלא ללכת מהמקום בתירוץ כלשהו. אין לאפשר פגיעה. גם אם את יודעת שאמא סובלת וזה לא באשמתה. לאף אדם לא טוב לפגוע באחרים. זה הורס את הנפש ברמות הכי עמוקות. ולהרשות אקט של פגיעה זה לפגוע גם בך וגם בה.

חשוב שאת עצמך תקבלי טיפול, כדי לנקז את הרגשות הרעילים וללמוד להיות ‘אבא ואמא של עצמך’. אין הכוונה להוציא את הוריך מחייך, אלא ללמוד לתת לעצמך את הצרכים הרגשיים שלא קיבלו מענה בילדות, ולא להיות תלויה בהורים לשם כך. אצל כל אדם מבוגר מתרחש התהליך הזה, של הפנמה של דמויות ההורים ועמידה על הרגליים של עצמו. אצלך, משום שהקשר ההורי היה פגוע, לא הצלחת להפנים דמות אם מיטיבה, שאליה אפשר לחזור ברגעים של קושי ולהתמלא בכח ובאמון. ואת מלאה זעם על החסר הזה, ומבלי משים את מנסה לקבל את מה שלא ניתן לך, בדרך של הטחת כעסים, האשמות ותסכול. משתמע שאת נמצאת בטיפול או שהאפשרות של טיפול קיימת. כשאת מבינה שאת מה שאת זקוקה לו לא תוכלי לקבל מאמא – את יכולה ללכת הלאה ולבנות את עצמך בדרך שתאפשר לך חיים טובים, מלאים ומאוזנים.

ובכל זאת, את לא רוצה לוותר על אמא, את לא רוצה להסתובב בעולם בתחושה של יתמות. וזה נכון. היכולת להיות מחוברים להורים שלנו, להיות ילדים שלהם, היא ערוי מתמיד של חיים. הקב”ה ברא כך את העולם, שהשפע – גם הרוחני וגם הפיזי – שלנו עובר דרכם, דרך החיבור לאבא ולאמא ולכל מה שהם מייצגים עבורנו.

אנחנו איננו מכבדים אותם משום שהם גידלו אותנו, אהבו אותנו, נתנו לנו ביטחון עצמי וכו’ וכו’. מצות כיבוד הורים קיימת גם כלפי הורים מזניחים או נעדרים. אנחנו מצווים לכבד אותם כי הם נתנו לנו חיים. זה לבד מספיק כדי שנשים אותם מעלינו, נראה בהם מלך ומלכה. כבוד ההורים הוא כבוד הקב”ה. גם הורים פגועים נפשית, או מתעללים, או סובלים מפיגור, חייבים לכבד. גם ממזר חייב בכיבוד הוריו. אנחנו חייבים להם אינסוף על מתנת החיים, יהיה טיבם אשר יהיה.

אנחנו זקוקים להורים שלנו, נפשית. זקוקים למשבצת שהם ממלאים בתוך הנפש. זקוקים שהם יהיו הסמכות שמעלינו. ילד שאינו יודע מי הוריו גדל עם חור בנפש.

אנחנו צריכים לייקר אותם, לחשוב עליהם טובות, להמנע משיפוט. הם עשו כמיטב יכולתם, בכוחות המסוימים שלהם ובתנאי חייהם – ואנחנו נעשה כפי שנמצא לנכון. אבל על עצם היותם הורים שלנו עלינו לכבד אותם.

כשאת תצליחי לעשות עבודה בנוגע לענין הזה – תוכלי לעמוד מול אמך בלי שהמפגש אתה יתסיס אותך. כבדי אותה בגבולות היכולת שלך, ובזמן שאת עם עצמך – חשבי עליה טוב. היא זקוקה שתהיי ילדה שלה. שתראי בה אם, שתראי בה סמכות. שתפי אותה במה שאת יכולה, מלאי את רצונה במה שאת יכולה, בלי לעבור את הגבולות של עצמך.

זו עבודה מיטיבה, ואוכל להבטיח לך שהיא תמלא לך, לפחות חלקית, את החלל ואת החסר שאת חווה. היא תתגמל אותך בכל הטובות שהתורה הבטיחה עבור מצוה יקרה זו.

מתפללת עבורך לחיים של טוב, מלאות, אהבה ושלוה.

אורית

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

5 תגובות

  1. ואם ההורים מיררו לי החיים עד כדי כך שהייתי מעדיפה לא להיוולד כלל,
    אז איך מכבדים אותם רק בגלל שנתנו חיים? מה שנתנו גרוע ממוות…

    1. שאלה קורעת לב.
      אל תישארי במר ממוות הזה, קבלי עזרה והילחמי על החיים שלך. מגיע לך כל הטוב שבעולם.

  2. תודה רבה על התשובה!! אני צריכה לקרוא יום יום כדי לזכור את הדבר הזה, אני לא עושה את זה בשבילה אלא בשביל הקבה ואמן שייתן לי כוחות להצליח בזה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מותר לי לבחור ולא לרצות אחרים? לקחת מקום לעצמי
אני חונכתי לא להיות דעתנית. אני נורא חכמה וכולם מחמיאים לי על זה. אני תמיד מתקפלת ולא מביאה את עצמי אולי זה בגלל החינוך אבל הרבה בגלל שאני מפחדת אולי מעין הרע או לקחת מקום. להיות כנועה להיות זהירה. לבדוק מה נכון. לא להגיב באימפולסיביות. אני לא כמו גרושה דעתנית...
בזיונות !!!!!!!
תודה מראש,אז ככה…בקצרה: נפשי העדינה מרוסקת לחלוטין,אני שבר כלי ממש,מכיוון ש-ללא גוזמה…”פגעו” בי אנשים,ועדיין,במשך כל חיי (43),וגם פוגעים לחינם כביכול…ואני בסה”כ בנאדם…ואני יודע ומאמין,שהכל משמיים,בצדק,ולטובה,ולכאורה להפגע זו בעצם גאווה סרוחה מצידי,ואני מסכים! כי אין רע יורד מן השמיים כידוע…ועלינו לקבל באהבה,ואני מוחל לכולם,והלוואי שגם ימחלו לי!! ואני גם מודע למעלת...
כיבוד הורים של אמא נרקסיסטית הוא אפשרי?
לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל. לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם...
קושי גדול עם אמא שלי
אני גדלה בבית איכותי, עם ייחוס טוב וכו׳. בתכלס, השלום בית של הורי לא כל כך מוצלח- מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה היו ביניהם ריבים ומחלוקות. אני תמיד הייתי בצד של אבא, עודדתי אותו וחיזקתי את דבריו במריבות כי לדעתי אימי לא פעלה נכון. הורי עברו קשיים אמי...
אחרי לידה ראשונה
ילדתי לפני 4 חודשים. מאז הלידה מרגישה ירידה רוחנית. קשה לי להתפלל קשה לי עם הכיסוי ראש בבית וצניעות בבית תפילות ןברכות.. מרגישה שזה בגלל הקושי להתנהל עם תינוק. אני כאילו קצת כועסת על ה’ על האתגר למרות שיש לי הרבה על מה להודות. זה שונה מהחיים של לפני הלידה....
אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן