יקרה,

קראתי את שאלתך בכאב לב. אבא ואמא הם העוגן הכי איתן שלנו בחיים. הם מקור של אהבה, ערך ותמיכה. וכשזה איננו, תחושת החסר היא קשה ונוראה.

ואצלך, על גבי החסר יש גם ריקון רגשי בשל האשמות סרק, ריצוי שלא נגמר, התמודדות עם כעסים, עם מצבים נפשיים קשים ועוד ועוד.

אין לי מושג איך שרדת את כל זה עד עתה, אך אין ספק שאת אדם מיוחד במינו, אם מה שמטריד אותך הוא איך לכבד את אמך.

הרגשות שלך הגיוניים וטבעיים. הכעס, הזעם, הסלידה, חוסר היכולת לאהוב. שימי לב, שהתורה מצווה אותנו "כבד את אביך ואת אמך", אולם אינה מצווה אותנו לאהוב אותם. אהבה היא תוצר של קשר, ואם הוא אינו קיים, אין כל חיוב להפגין אהבה.

אולם לכבד – זה מחובתך. משאלתך עולה כי את מאד רוצה לעשות זאת, אבל יש ביניכן המון רעל, משקעים, רגשות קשים שהצטברו במשך השנים, וגם חוסר תקשורת וחוסר יכולת לגשר על אי ההבנות.

אם כן, איך אפשר לכבד? מצות כיבוד הורים שייכת לטור המצוות שבין אדם למקום. היא אינה מחוה כלפי ההורה המסוים, אלא כלפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. ההורים מסמלים את מה שמעלינו, את כל הדורות שמכוחם באנו לעולם. התחושה הזו של חיבור ושייכות היא קריטית לנפש. בלעדיה האדם מתהלך בעולם תלוש, חסר מחויבות, עם זהות מחוררת.

החיבור שלך אל אמך אינו לאדם הפגוע שהיא, למרבה הצער, אלא לעצם היותה אמך, שדרכה את מתחברת אחורה אל אבות אבותיך, עד לאברהם אבינו ולשרה אמנו.

עם זאת, ההלכה מנחה אותנו מהם גדרי המצוה: כבוד ומורא, וכל הכלול בהם. אני מניחה שאת מודעת לפרטי הדינים. נאמר גם כי כאשר ההורים טרדנים וקשים ביותר, מותר לילד לנתק את הקשר עמם.

לקראת המפגש עם אמך, גם אם הוא נדיר, כדאי להגיע מוכנה. את כבר מכירה את נקודות התורפה של הקשר, ויודעת מתי את עלולה לאבד את השליטה. הביקורים צריכים להיות קצרים, כדי שתוכלי לקיים את הקשר הזה לאורך זמן בלי להיסחט נפשית. תני לה מה שאת יכולה: הקשבה, שירות, מחמאות ותודות – את יודעת למה את מסוגלת ומה הגבולות שלך (לא ריצוי, יכולת). אמך זקוקה להם. אדם בעל אישיות פגועה אינו מצליח להתמלא מתוך המשאבים הפנימיים שלו. אין לך אפשרות למלא את צרכיה הרגשיים, וזה גם לא תפקידך. את לא אמורה להיות 'אמא' של אמך. אבל כשאת בקרבתה, עשי את המפגש הזה נעים עבורה. אם היא היתה חולה פיזית, היה לך יותר קל לעשות זאת. חולי אינו 'באשמת' האדם. גם חולי נפשי לא. ומחשבות למה היא אינה מטפלת בעצמה הן מחשבות סרק.

אמא יודעת להעריך את האח שמדבר אליה יפה. הוא ויתר עליה מבפנים, כלומר הוא אינו מגיע עם ציפיות. הוא בא לתת ולהעניק לה ולא לקבל ממנה. הדגם הזה עובד. הוא יעבוד גם אצלך.

לגבי מדוע אמך לא הולכת לטיפול – אנשים עם קווי אישיות מן הסוג הזה לא הולכים לטיפול. הם חסרים את ההפנמה המאפשרת הבנה של הדברים וקבלת אחריות לשינוי. טיפול כזה הוא חסר שיניים. הדבר שכן עובד מולם הוא הצבת גבולות. את חייבת לשמור על הגבולות שלך. לא להגיע למצבים שמוציאים אותך משיווי משקל. לא לאפשר האשמות, דרישות בלתי סבירות, צעקות, עלבונות וכו'. אין צורך להטיח בחזרה, אלא ללכת מהמקום בתירוץ כלשהו. אין לאפשר פגיעה. גם אם את יודעת שאמא סובלת וזה לא באשמתה. לאף אדם לא טוב לפגוע באחרים. זה הורס את הנפש ברמות הכי עמוקות. ולהרשות אקט של פגיעה זה לפגוע גם בך וגם בה.

חשוב שאת עצמך תקבלי טיפול, כדי לנקז את הרגשות הרעילים וללמוד להיות 'אבא ואמא של עצמך'. אין הכוונה להוציא את הוריך מחייך, אלא ללמוד לתת לעצמך את הצרכים הרגשיים שלא קיבלו מענה בילדות, ולא להיות תלויה בהורים לשם כך. אצל כל אדם מבוגר מתרחש התהליך הזה, של הפנמה של דמויות ההורים ועמידה על הרגליים של עצמו. אצלך, משום שהקשר ההורי היה פגוע, לא הצלחת להפנים דמות אם מיטיבה, שאליה אפשר לחזור ברגעים של קושי ולהתמלא בכח ובאמון. ואת מלאה זעם על החסר הזה, ומבלי משים את מנסה לקבל את מה שלא ניתן לך, בדרך של הטחת כעסים, האשמות ותסכול. משתמע שאת נמצאת בטיפול או שהאפשרות של טיפול קיימת. כשאת מבינה שאת מה שאת זקוקה לו לא תוכלי לקבל מאמא – את יכולה ללכת הלאה ולבנות את עצמך בדרך שתאפשר לך חיים טובים, מלאים ומאוזנים.

ובכל זאת, את לא רוצה לוותר על אמא, את לא רוצה להסתובב בעולם בתחושה של יתמות. וזה נכון. היכולת להיות מחוברים להורים שלנו, להיות ילדים שלהם, היא ערוי מתמיד של חיים. הקב"ה ברא כך את העולם, שהשפע – גם הרוחני וגם הפיזי – שלנו עובר דרכם, דרך החיבור לאבא ולאמא ולכל מה שהם מייצגים עבורנו.

אנחנו איננו מכבדים אותם משום שהם גידלו אותנו, אהבו אותנו, נתנו לנו ביטחון עצמי וכו' וכו'. מצות כיבוד הורים קיימת גם כלפי הורים מזניחים או נעדרים. אנחנו מצווים לכבד אותם כי הם נתנו לנו חיים. זה לבד מספיק כדי שנשים אותם מעלינו, נראה בהם מלך ומלכה. כבוד ההורים הוא כבוד הקב"ה. גם הורים פגועים נפשית, או מתעללים, או סובלים מפיגור, חייבים לכבד. גם ממזר חייב בכיבוד הוריו. אנחנו חייבים להם אינסוף על מתנת החיים, יהיה טיבם אשר יהיה.

אנחנו זקוקים להורים שלנו, נפשית. זקוקים למשבצת שהם ממלאים בתוך הנפש. זקוקים שהם יהיו הסמכות שמעלינו. ילד שאינו יודע מי הוריו גדל עם חור בנפש.

אנחנו צריכים לייקר אותם, לחשוב עליהם טובות, להמנע משיפוט. הם עשו כמיטב יכולתם, בכוחות המסוימים שלהם ובתנאי חייהם – ואנחנו נעשה כפי שנמצא לנכון. אבל על עצם היותם הורים שלנו עלינו לכבד אותם.

כשאת תצליחי לעשות עבודה בנוגע לענין הזה – תוכלי לעמוד מול אמך בלי שהמפגש אתה יתסיס אותך. כבדי אותה בגבולות היכולת שלך, ובזמן שאת עם עצמך – חשבי עליה טוב. היא זקוקה שתהיי ילדה שלה. שתראי בה אם, שתראי בה סמכות. שתפי אותה במה שאת יכולה, מלאי את רצונה במה שאת יכולה, בלי לעבור את הגבולות של עצמך.

זו עבודה מיטיבה, ואוכל להבטיח לך שהיא תמלא לך, לפחות חלקית, את החלל ואת החסר שאת חווה. היא תתגמל אותך בכל הטובות שהתורה הבטיחה עבור מצוה יקרה זו.

מתפללת עבורך לחיים של טוב, מלאות, אהבה ושלוה.

אורית