שואלת יקרה,

שלום לך, קראתי בתשומת לב ובהערכה רבה את מכתבך,

תשומת לב, מכיוון שקיפלת בכמה שורות. אמונות ודעות וכאב ותסכול וקשיים ולבטים ורצונות…

והערכה רבה מאוד, משום שעם כל העליות והמורדות במסכת המורכבת הזו. ברור לך שאת רוצה להיות הכי בסדר. רוצה להיות בת טובה, אוהבת ומכבדת.

'יותר מביך אותי האדם שאני הופכת להיות בעקבות זה'. זהו משפט המפתח. ואת יכולה בהחלט לטפוח לעצמך על השכם, על המשפט הזה.

אז ראשית, אולי כדאי להפריד בין כעס שהוא בעיקרו אישי. לבין תסכול או אכזבה. שהם תלויי מציאות.

רצית משהו מאוד. חלמת עליו, תכננת אותו, והוא לא יצא לפועל. וזה קשה לך מאוד. ברור.

ההורים שלך, אלה שהכי קרובים לך, מונעים ממך דבר שאת מאוד מאמינה ומעוניינת בו. זו תחושה איומה.

את התחושה הזו, אפשר אולי לפרק. ממה מגיעה ההחלטה של ההורים?

מרשעות? מאטימות? מפחד? את לא יודעת.

מה שבטוח הוא, שיש פה כוונות טובות, יש פה דאגה גדולה לך, ביתם.

והנה כבר -המציאות, היא לא מציאות של מלחמה, אלא של חוסר תאום, חוסר הבנה, חילוקי דעות. אבל בשום פנים ואופן לא רוע או רצון להזיק לך.

את התסכול שלך בודאי את מנסה לנקז בהסברים ושיחות, גם אם לא תשכנעי או תשוכנעי. לפחות שוחחתם, דיברתם. זו כבר חצי הדרך, ליחסים בריאים.

לפעמים, קשה אפילו להתחיל לשוחח, דווקא בגלל שהכל כל כך טעון, ונפיץ וכל משפט מוליד האשמה ואז התגוננות או האשמה נגדית.

ובמקרים כאלו, את יכולה להתחרט, בשביל מה אמרת מה שאמרת, למה בכלל להציף את הנושא, אם הכל רק מעורר את המדנים מחדש?

מצד שני, להדחיק, לא לדבר, לנסות לשתוק ולוותר, גם כן לא תמיד פרקטי, עובדה, כואב לך מאוד מאוד שלא פנית לכיוון ההוא. והכאב הזה, יכול להתעצם ולהסתבך ואפילו להתנקז באופן קפריזי ולא מאוזן.

אז מה עושים?

יתכן מאוד שבתחילת הדרך, כדאי להיעזר בגורם שלישי שיגשר, שיסביר קצת את עמדתך, לא כדי להרחיק או לקחת צד בְּסכסוך, אלא כדי להשכין שלום ולנסות להסביר את הקושי שלך .

הגורם הזה (חברה/ אחות/ דודה וכדו'…), יוכל לשקם אט אט את יחסי האמון שנפגמו, ולשמור על הדיאלוג העמוק והכאוב הזה, שיהיה מכבד, מכובד וכמה שפחות אישי.

מעבר לכך, בל נשכח את הקסם הגדול ביותר, הזמן.

ברור שאם הכיוון הוא חיובי ובונה, אז הזמן גם כן עושה את שלו, הפרספקטיבה שלך, שתשתנה אט אט עם החיים. ההסתכלות שלך על ההתערבות של הורייך, תהיה יותר מבינה, יותר רכה, יותר מלמדת זכות. גם אם עדיין תסברי שהם טועים.

ומעל לכל, ההלכה שאדם צריך לכבד את הוריו, גם אם זרקו ארנקו לים וירקו בפניו, ההלכה הזו פונה בדיוק אל הדילמה שלך,

האם אני חייבת לכבד? איך אפשר בכלל…

ההלכה הזו מלמדת אותנו, שכיבוד הורים הוא אבסולוטי, הוא בכלל לא חלק במערך יחסי גומלין, של 'עשו לי אז אני עושה להם, לא עשו לי אז אני לא…'.

אני מכבד את אבי. כי הוא אבי. בלי קשר למי שהוא ולמה שהוא עשה.

ברור שלאט לאט, עם הכבוד, שהוא בעיקרו חיצוני, ועם פריקת המטען מהלב, באיפוק וברכות.

תבוא הרגיעה,

נקודת המבט שלך , הרואה את מחציתה של התמונה, תמשיך אולי לחלוק על תפיסת עולמם, אבל הסיפור כולו, שהוא לא חד צדדי כפי שאת מתארת, ילך ויתבהר.

מה שבטוח הוא, שבגישה כזו, של 'מה אני עושה בשביל שיהיה טוב יותר', ודאי שהמצב יהיה טוב יותר. ואולי אפילו נסלח.

הרבה הצלחה!

שירה.

[email protected]