בחורה יהודייה אהובה ומתוקה

אני כל כך אוהבת את השאלה שלך…

אולי אני לא הבן אדם המוסמך ביותר לענות,

אבל בעיני השאלה שלך מבטאת עד כמה את קרובה להקב"ה, ולא להפך.

את בטח שואלת איך זה הגיוני, בטח לא קראתי נכון, שאני מנסה לגרום לך להרגיש טוב או שסתם אני 'משוגעת' ;)

כדי להסביר את עצמי אני רוצה קצת לדבר על קשר.

לפי המילון ההגדרה לקשר היא

חִבּוּר, יַחַס, שִׁתּוּף, קִרְבָה

זה כל כך מדוייק בעיניי- זה בדיוק ההגדרה למשמעות של קשר.

יחסי קרבה- חיבור ומתוך כך- שיתוף. מקום בטוח שבו אפשר להגיד מה מרגישים באמת. בו אפשר להיות פגיעים ללא פחד. בו נושאים בעול בטוב וברע.

האם זה בהכרח הקשרים שיש לנו בחיים?

לצערי הרב לא. לא את כל הקשרים שלנו אנחנו יכולים לבחור.

בנוסף, הקשרים ה'קרובים' שלנו לא תמיד מרגישים באמת קרובים. לא מרגישים ללא תנאי. לא לגמרי אותנטיים.

אנחנו יכולים להיות מוקפים באנשים- ובכל זאת להרגיש כל כך לבד…

אז איך נראה קשר קרוב באמת?

זה קשר בו אנחנו כנים, אומרים את הרגשות והצרכים שלנו ללא פחד מדחיה או זלזול (כמובן , ללא ביקורת או הטלת אשמה)

ועדיין, גם אם זה לא חיובי, שמח או מלא תקווה- הצד השני נשאר.

לא נבהל. לא מתרחק. לא ממהר להציע פתרונות.

פשוט נמצא, שומע, מבין וגם- אני קוראת לזה- 'מחזיק' בשבילנו את התקווה אם צריך. מאמין בנו כשאנחנו לא.

אני חושבת, שכל כך התרגלנו לשמוע 'אם' , להיות בהשוואה לאחרים, להתכווננות לזה שממול,לצורך לרצות, להרשים- עד שקצת שכחנו (או אולי בכלל לא חווינו) קשר ללא תנאי.

אבל הקשר עם ד'- הוא קשר כזה.

נכון, הוא מידת דין, הוא המלך, הוא שופט.

אבל הוא דבר ראשון- אבא.

אבא שרוצה שיבואו אליו ויספרו לו מה כואב ומציק. מה לא הולך. שידברו. שיבקשו. שאפילו יכעסו ויתרגזו. כי 'הפך האהבה היא האדישות' . אחרי שהוא מחיה אותנו בכל רגע נותן ומעניק בשפע ל'כל חי רצון' – הוא זה שהכי אוהב אותנו בעולם! (הרי כידוע נתינה מולידה אהבה…) רגשות שליליים כלפיו לא מבטאים חוסר קשר, לא מבטאים ריחוק. הרי אנחנו מדברים איתו-אם לא הינו מאמינים לא הינו מדברים….סימן שהיה ועדין ישנו קשר.

אבא לא חייב להסכים , לא חייב לתת אם ביקשנו. הוא מאזין לכל מה שאנחנו מטיחים בו- תחושות של כאב, עצב תסכול ואכזבה.

אני בטוחה שהקב"ה רוצה שתפני אליו בכל מצב.

הוא תמיד יבין, וידמע ויכאב לו- גם אם הוא עושה לטובתך.

וכל שתהיי יותר כנה עם הרגשות שלך מולו- תוכלי להיות כנה עם הרגשות שלך כלפי אחרים קרובים . זה אימון נהדר בעז"ה גם לקשר הזוגי שיבוא…

בסך הכל לדבר על הרגש שלך- ולהגיד מה הצורך .זה דבר אנושי בסיסי (ובכלל הכרה ברגשות…קירבה רגשית…) וכשתהיי קרובה אליו- תהי קרובה אל עצמך. תוכלי להבין יותר לעומק מה הוא הדבר שכואב, שחסר.

וכך מתרחשת למידה ואימון לעיבוד חלקים לא פתורים אם ישנם. וכשזה קורה- זה לא כל כך כואב ומציק להסתובב כך בעולם. מרגישים חופשיים.

אנחנו כל כך רגילים להסתיר רגשות, להתחבא. להראות כאילו הכל בסדר. כמה כוחות זה לוקח ולחינם.

אני האמת, רק יהודייה פשוטה- אבל בעייני זה מה שד' רוצה אותנו – פשוטים. לא מתחכמים. נופלים ונשברים ו-צומחים.

שידוכים זו תקופה לא פשוטה. היא בעצם ה'חתימה' של גיל ההתבגרות. היא התחנה האחרונה ברכבת ה'נעורים' ומשם עולים על הרכבת של 'החיים עצמם'.

זה שאלה של זהות, של מי אני , מה אני רוצה , מה מתאים לי. לאן אני שואפ\ת מבחינה אישית, משפחתית, הורית ורוחנית. מה הייעוד שלי. איך אני רואה את העתיד שלי.ואז למצוא את האדם איתו אוכל לחלוק את החיים האלו.

מסע של ניסוי , וטעיה ותהיה….

מסע של בחינה: של זוגיות, הורות ומשפחתיות שאנחנו רואים או חווינו.

מסע של בחינה של קשרים שלנו.

בחינה של חיבור לעצמינו- בכנות.

הרבה פעמים זה מלווה במצבי לחץ משפחתיים וחברתיים, מול נורמות , מול קבוצת השווים. נמצאים בהשוואה בלתי נפסקת שכל כך אופיינית (לצערנו) בחיים המודרניים שלנו.

אז תדברי איתו . כן, תגידי לו!

תגידי לו כמה את לבד- וכמה את רוצה יחד.

תגידי לו תודה על ההצעות הטובות- אבל שאת רוצה כבר שיבוא האחד.

תגידי שאת מקנאה- שאת גם רוצה . (לא צרת עין…וגם אם כן- אז מה? גם את זה הוא יכול להכיל)

תגידי שכבר נמאס לך ואת עייפה.

שכבד לך העול ואת קורסת תחת הלחץ.

שאת רוצה לעשות נחת- לעצמך, להורים ולו

שאת כבר משתוקקת- וגם כועסת. למה רק את עדיין לא?

שנגמר לך הכוח, ואת כבר לא יכולה להחזיק את המסכות, ואת מרגישה שכולם רואים ויודעים.

שכולם המשיכו במסלול- ואת נשארת מאחור תקועה בתחנה…

שאת רוצה שימלא אותך חזרה באהבה ובחום לעצמך ולאחרים

בבחינת מ'פניך-אליך אברח'

מאחלת שיקרה מהר בקרוב ובקלות.

חיבוק מרחוק

הילה