שלום רב ותודה רבה על האפשרות לשאול קודם כל!
אני בחורה חרדית בת 25 ומתקשה בשידוכים כי אני כנראה מיוחדת…
אני לא אומרת את זה כיתרון. למרות שאני חברותית וכולם אוהבים אותי בלב אני מרגישה זרות ובדידות כמעט בכל מקום כי בכל מקום אני שונה וחריגה בנוף…
האמת שאני חושבת שאני אדם רגיל לגמרי ומתעקשת שאני לא שונה/חריגה אבל מסתבר לי כל פעם מאחרים שהסביבה תופסת אותי באופן שונה ושאני לא חרדית "קלאסית". זה מתבטא בעיקר בכך שהראש שלי פתוח ושאני מנסה כל מיני דברים לא שגרתיים ואולי אפילו נועזים (למרות שעבורי הם נראים דברים של מה בכך), ומצד שני אני אדם שמרן מאד במעשים שקשורים להלכה. אז לדוגמה אני יכולה ללבוש סרבל חצאית ולהיות עם טלפון חכם, מצד שני ללמוד הלכה, לצטט השקפות גרסה דינקותא מבית יעקב, ולרצות שהילדים שלי יגדלו במוסדות האלה, לא להכניס ספרים עלילתיים שאינם חרדים הביתה (בספרות מקצועית זה שונה, לא אכפת לי , מצד שני, הם לא ישבו יחד עם ספרי הקודש בסלון כי זה יצרום לי).
פעם בתיכון אמרו לי שאני בסגנון דתי-לאומי, בזמנו זה היה כינוי נחמד אבל זה פשוט לא יעבוד… גם בגלל ההשקפה וגם בגלל הערבוביה המגדרית, השירות הלאומי/צבאי והשיח הפתוח מדי על כל נושא שם וכל מיני דברים.
מצד שני, אם הבן שלי ירצה מצידו לשרת- לא אתנגד כי כשלעצמו אין זה חטא. וגם אני עצמי יכולה לדבר ולחשוב פתוח על כל דבר שבעולם אך באופן מבוקר ועדין, למי שצריך ולא תמיד בריש גלי.

תקופת השידוכים היא קשה, כי בסמינר היה טוב, כי יש מסגרת כללית ואם יוצאים ממנה קצת בעדינות אפשר לבטא את האופי ועדיין להיות "בתלם" כמו כל בחורה רגילה.
אבל כשיוצאים לשידוכים מגלים דברים אחרים…
בתחילה לא חיפשתי משהו ספציפי, רק בחור ירא שמים, בלי קשר לעדה, לרקע חרדי/חוזר בתשובה וכולי ואז גיליתי שהבדלים ברקע/מנטליות לא פשוטים בכלל, במיוחד לאנשים שמקיימים מצוות באופן עקרוני ולא לפי תכתיבי החברה.
בנוסף, אם בתחילה היה ברור לי בתור ילדת בית יעקב צדיקה לשעבר שמה שאני מחפשת זה אברך ולכן באופן מעורפל חיפשתי , גיליתי שלמרבה הצער אני לא שם.. השלמתי עם זה שאורח החיים הנ"ל סגור מדי עבורי. אולי זה היה האידאל שלי פעם אבל מבחינה מעשית אני לא מצליחה לבטא את עצמי במקום ההוא. אני צריכה להרגיש שמישהו שותף לי בעשייה בחוץ ובכלכלת הבית, יותר בפן הרגשי מאשר הכלכלי. אני מחפשת יותר מישהו שדומה לי, שיכול להבין אותי ומה אני עוברת.

ההורים שלי מנסים לברר בשבילי אבל הם בעלי תשובה שהתחרדו עוד לפני שנולדתי ולא אוהבים את זה, אז כן נפגשתי כמה פעמים אבל מעט וגם אין הרבה הצעות, ולי אין עם מי להתייעץ. המורה בסמינר תירתע מהפתיחות שלי לדוגמה והטלפון החכם.

אבל אני רוצה להתחתן.
אז בתקופה האחרונה מתגנבת לראשי מחשבה שאולי אני צריכה לצאת מחוץ לקופסה בתהליך השידוכים…

זאת אומרת לתת צאנס גם לסגנון חיים שונה משלי כל עוד מדובר בבחור ירא שמיים, להסתכל בעצמי ולא דרך ההורים על הצעות שידוכים ששולחים ואולי אפילו לצאת לפגישות עם מבוגרים יותר בהפרש של יותר מ10 שנים (35, 40) .

אבל אני לא יודעת אם זה נכון עבורי.
אני לא יודעת אם הויתור על סגנון חיים שאני גם ככה לא מצליחה לגבש לעצמי (וניסיתי, הוא כל פעם משתנה, אני פשןט חרדית שלא נכנסת לשום תבנית אחרת כולל לתת התבניות של החברה החרדית) הוא התגמשות מבורכת של ראש פתוח או ויתור על עקרונות חשובים,
אני לא יודעת אם בדיקה בעצמי של הצעות היא מעשה חכם כי ככה אני יכולה לדייק את הרצונות ואולי ההורים פוסלים דברים רלוונטיים (כי הם לא אוהבים את הקטע של שידוכים וכל פעם שאני מנסה להסביר להם מה אני רוצה ומה לא הם משום מה זה לא מתבטא בסלקציה/דיס סלקציה שהם עושים להצעות), או שזה רעיון גרוע כי אני גם ככה מבולבלת ואני עלולה סתם להסתנוור בגלל תמונה ולוותר על דברים חשובים. (פעם לא הייתי מסתכלת בכלל על התמונה, כיום מסתכלת בהסתייגות)
גם לגבי נישואים למישהו מבוגר ממני בהרבה, מצד אחד זה מלחיץ, אבל מצד שני אני מסתדרת עם האנשים האלה הכי טוב במסגרת משפחה ועבודה, מרגישה הכי בנוח, ודווקא בחברת צעירים/צעירות קשה לי יותר. גם לגבי חברות. איך שהוא אני ממש מרגישה זקנה, "יורמית" ואיטית לידם, לא מצליחה להדביק את הקצב ואת ההווי החברתי.. ודווקא עם אנשים מבוגרים יותר אני מרגישה טוב, חדה ובטוחה בעצמי. אבל זה נשמע גרוע, אני לא מעזה להגיד לאמא שלי את זה ומפחדת לחשוב על זה ברצינות כי לפער גילאים יש אתגרים משלו, אבל בדיוק היום ראיתי הצעה של מישהו מבוגר שראיתי פעם במציאות כי הוא העביר טקס תורני בלי לדעת בכלל שהוא רווק ומאד התרשמתי ממנו והשקפתו.

בקיצור, אני מרגישה צורך לעשות משהו עם עצמי בנושא השידוכים כי מרגישה ששום דבר לא זז ושאולי בתור מישהי שאולי עקרונית אבל לא הולכת בתלם חוץ מלנסות להיות יהודיה צדיקה בלי כותרת אולי מצופה ממני לנקוט דרך שונה גם בנושא השידוכים.

האם זה נכון וראוי לנסות לנסות לנקוט שיטה אקטיבית יותר לגבי שידוכים בסיטואציה שלי? עד עכשיו הייתי פסיבית מאד ופשוט חיכיתי למה שיבוא ולמה שלא.
אני לא אדם כזה בדרך כלל בחיים, אני פעילה מאד בדברים שאני אוהבת, מאד אקטיבית וביזמנסמנית כזו, ורק בנושא הזה של שידוכים אני חולמת ורדומה.
האם זה נכון?
האם נכון עבורי לשבת בחיבוק ידיים כמו בחורת סמינר רגילה מקסימה וטובה וסטנדרטית שנצמדת למסגרת וההורים מנהלים עבורה את השידוכים ביד רמה, או שהמצב שלי בגלל הראש היותר מדי יצירתי ושונה שלי+ הורים שאין להם חשק לשמוע הצעות ולבדוק אותן שונה ?

*חשבתי אולי באתרים המיועדים לשידוכים של חרדים/דתיים אבל משמועות שגונבו לאןזניי זה זר לי ממש וצורם, גיליתי שאני ממש ממש חרדית "דוסית" ו"יבשה" בשביל זה ושהאוכלוסיה שם לא מתאימה לי.

*לגבי ההורים, הם מנסים ומבטיחים לעשות ככל שביכולתם, וגם כנראה שהאתגר המהותי ביותר הוא פשוט אני, בגלל שאני כזו "חיה מוזרה"

*אני כנראה לא חושבת להכיר ספונטני כי אין לי איך גם ככה, רק אולי להסתכל בעצמו בהצעות ששולחים לאמא שלי עבורי (שכוללות תמונות…) והבעיה היא שאני מוצאת את עצמי "מתאימה את עצמי" להצעות במקום הפוך. מצד שני אני לא מצליחה לגבש "עצמי" כי שום דבר לא מוחלט והכל מלא סתירות.

אני מצטערת שאני מנג'סת עם שאלה כל כך ארוכה ופרובוקטיבית כביכול, תודה רבה!