אני בת יחידה שני ההורים שלי מבוגרים מאוד וחולים ובנוסף לכך גרושים..

כל החיים אני טיפלתי בהוריי המבוגרים והלא בריאים ולא להיפך,
לפני כשנה וחצי אבא שלי עבר ניתוח קשה ומורכב והיה בסכנת חיים של ממש, הרופאה ממש יצאה ואמרה לי בפנים “אל תשארי פה לבד, אין הרבה סיכויים שהוא ישרוד את הלילה..”
רצה השם ועשה איתנו חסד – אבא שלי שרד את הניתוח.. האמנם יש לו קשיים קלים בתפקוד עקב המצב הקשה אך תודה לאל הוא בריא ושלם..

חשבתי שהלחץ, החרדה והדיכאון ליוו אותי בתקופה הזו רק כי המצב היה טרי.. וכך היה.. חלפו להם מספר חודשים שבהם הכל “כביכול” היה תקין..
אך לא כך היה המקרה.. כעבור מספר חודשים קמתי בוקר אחד ללא חשק לחיות.. בלי רצון לדבר, לאכול, לראות אנשים, לעבוד.. ואפילו לתקן את זה..
חודש ימים חייתי כמו מת מהלך, ההורים שלי היו מבוהלים חברים שלי היו מבוהלים, אף אחד לא הבין והאמין איך אני שהייתי חזקה כל חיי למען אחרים התמוטטתי ככה.. עברתי חודש שלם של גיהנום עלי אדמות.. ירדתי במשקל, התפטרתי מהעבודה, זנחתי את עצמי ואת הסובבים..
הלכתי לטיפול פסיכולוגי שקבע כי אני סובלת מפוסט טראומה חמורה עקב מה שעברתי עם אבי..
סירבתי לקבל כדורים והכרחתי את עצמי להתאושש אט אט.. הצלחתי לעשות זאת חלקית..
כיום אני עובדת ומרוויחה טוב, מאורסת טריה,  במצב יחסית תקין.

אבל משהו בי לא חזר לעצמו.. איבדתי את שמחת החיים.. את החשק לשמוח לצחוק.. שומדבר כבר לא מרגש אותי לא מלהיב אותי.. דברים שאהבתי לעשות כבר לא נוגעים בי.. אני עושה הכל כי חייב ולא כי אני רוצה.. יש לי חרדה קיומית ברמה קשה ביותר של למה אנחנו פה בכלל אם מתישהו כולנו נמות.. לא מוצאת ענין וטעם בכלום.. המצב הנפשי גורר גם פיזי אני כל הזמן עייפה, חלשה, מסוחררת, החרדות תוקפות אותי יום וליל, אני בוכה המון.. כל הזמן חושבת על דברים רעים כמו המוות ומחלות ומה יקרה ביום שהאהובים עלי ילכו לעולמם.. המצב הזה יוצר לי ניכור וריחוק מכל הסביבה הקרובה אלי.. האמנם תומכים בי אבל גם לא מבינים על מה ולמה אני ככה כשעל פניו יש לי הכל ולא מבינים שמבחינתי אין טעם בכלום..

זה היה ממש על קצה המזלג, אשמח לקבל עזרה ויעוץ אני מרגישה אבודה…

תודה.