The Butterfly Button
יוצאת לשידוכים אבל חוששת מבחירה ואחריות

שאלה מקטגוריה:

שלום רב ותודה מראש על החסד העצום שאתם גומלים!
אני בחורה בת 23, גדלתי במשפחה שההורים התחזקו והחלו לשמור מצוות ולקיים את ההלכה כשהייתי ילדה. הם אינם חרדים. אך שלחו אותי ללמוד במוסדות חרדיים מכיתה א’ . אני הקטנה במשפחתי  והחרדית היחידה , אחיותיי ואחי מסורתיים- דתיים. לאורך שנות ילדותי חוויתי קריעה בין העולם הדתי לעולם החרדי, וזה גרם לי להמון התלבטויות ולייסורי מצפון. לבסוף, הבנתי שהחינוך החרדי מצליח לחנך כיצד לקיים את תפקידנו בעולם הזה; טוב יותר מאשר הציבור הדתי אשר השקפותיו אינן מספיק ברורות והרבה (לא כולם כמובן)נוטים לאחד מהכיוונים: חילוניות/חרדיות.
למרות שאני משתייכת לעולם החרדי-אני לבושה בצניעות, כל חיי הייתי במסגרות נפרדות. למדתי בסמינר ואני משתדלת מאוד להקפיד על קלה כבחמורה
לצערי, בכל הנוגע למדייה, אני לא שם. אני צופה בטלוויזיה ומחוברת לאינטרנט. (אני לא צופה חס ושלום בדברים טמאים אך אני רואה סדרות וסרטים.) קשה לי מאוד להתנתק מזה, למרות שאני יודעת שזה לא טוב. אני מחד גיסא, לא רוצה שהילדים שלי יחוו את הנסיונות הקשים האלה ורוצה שיגדלו טהורים, מצד שני קשה לי להתנתק ובאיזשהו מקום אם אהיה כנה עם עצמי אין לי מספיק רצון חזק באמת לא לצפות. יש לציין שלמדתי בסמינר עם פנימייה בצפון ואני מהמרכז. הסמינר היה מיועד לבנות שרוצות להתחזק ולהתמלא בהשקפות תורניות, מרצים מערכים וכדו’. מבחינת הלימודים התחברתי לרוב הרעיונות, אך מבחינה חברתית היה לי קשה להשתייך לבנות מהרקע החרדי. רוב הבנות היו מהרקע חרדי או חרדי מודרני שרצו לברר דברים ובעיקר רצו להשתנות ואכן הצליחו והקימו בתים מצויינים של תורה. אני וחברתי מהתיכון הגענו בעיקר בשביל לקבל ההשקפות ולא הצלחנו להתנתק מהמדיה, יותר מכך חלק מהקשיים העצומים שהיו לי היו שאני רחוקה מהבית ואני ילדה של בית מחוברת מאוד למשפחה ושאין לי אפילו אפשרות לצפות בשום דבר ואני מנותקת לגמרי .בחופשות הייתי חוזרת לצפות. כתבתי את כל זה כדי להמחיש מספר דברים: שאני לא רואה איך אני יכולה להתחתן כשיש לי צדדים סותרים: מצד אחד אני לא רוצה להכניס טלוויזיה לבית מצד שני קשה לי להתנתק. מה גם, שאני לא יודעת אם אצליח לחיות עם אברך ולקחת עליי את עול הפרנסה ולהסתפק במועט, אבל אני לא רוצה להגיע לעולם הבא ושיאמרו לי תראי לאן יכולת להגיע ולא הגעת. או אפילו בעולם הזה לחיות עם מישהו שהוא לא בן תורה ולהפסיד את הזכות הזו ואת הילדים הצדיקים שיוולדו לתוך בית של תורה.
בנוסף, אני לא מרגישה בשלה לנישואין, לא נעים לי לכתוב זאת, אך אני עדיין מרגישה ילדה. אני חוששת לקבל על עצמי עול של בית ופרנסה. אני מאוד מפחדת משינויים. כל שינוי מלחיץ אותי אז קל וחומר שינוי של חתונה ועוד שיש לי פערים גדולים בין מה שאני מאמינה בו לבין מה שאני נמצאת בפועל. עדיין לא יצאתי לשידוכים אך מורות וחברות לוחצים עליי. המשפחה ברוך השם, לא לוחצים, אך אומרים לי שהגיע הזמן כבר להתחיל כי אני כבר בת 23 עוד מעט.
יש לציין שהנוחות והעצלות( כי לצערי עוד לא הצלחתי לשרש את המידה הזו)- גם משחקת פה תפקיד חשוב כי קשה לי מאוד מאוד לצאת מאזור הנוחות שלי ולהשתנות. ומכיוון שאני לא יכולה לשקר את עצמי אני פשוט בוחרת לא לבחור ונשארת במצב שלי. לא לוקחת החלטה וכך יודעת שלפחות יש לי מוצא והאפשרויות פתוחות בפניי. אני חוששת לקחת אחריות ומחויבות, כנראה מפרפקציוניזם.
שכחתי גם לציין שאני סיימתי עכשיו תואר בהוראה ובחינוך מיוחד, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה. ובכלל אני מפחדת גם לעבוד בעבודה עם נשמות וכל האחריות הזו.
לסיכום, אני פשוט בת 23 אבל בהתמודדות של גיל 16 בערך ומסרבת להפנים שאני גדלתי כבר ואני לא יכולה להישאר תחת הסינר של אמא ועליי לצאת לחיים להתמודד עם הקשיים והפחדים.
אך אני לא מסוגלת ונעים לי להישאר במצב שלי, אחרי הכל גיל 23 הוא גיל צעיר עדיין
מבקשת עיצה כיצד נכון להתמודד? האם אני בן אדם כל כך מורכב?

תשובה:

 

 

שלום לך מתלבטת יקרה.

קראתי את מכתבך כמה פעמים ובכל פעם צדה את עיניי התלבטות אחרת שלך.

זה לא קל, את מתארת קריעה שלך בין שני עולמות שאליהם את משתייכת. רצון עז מצד אחד והרגלים מבית מצד שני.

ראשית אני חייבת לומר לך שאת לא מייקרת את עצמך על כל הצעדים והפסיעות האלה שעשית בשביל רמה רוחנית יציבה.

כל הכבוד לך על הצניעות.

מחיאות כפיים על הקפדה על קלה כבחמורה.

זה בכלל לא ברור מאליו שאת שומרת ומקפידה על זה . אלו צעדים שעשית בהמון כוחות פנימיים.

אני מרגישה שאת לא מספיק נותנת את הדעת על העוצמה שיש בך, על הכוחות שאת משקיעה בחשיבה על החיים שלך ועל התקדמות בדרך שאת בחרת בה מבחירה פנימית ואמיתית.

כשקראתי את המכתב שלך מצאתי המון ביקורת שלך כלפי עצמך, את מכנה את עצמך עצלה, חוששת לקחת אחריות ועוד כל מיני…

למה?

האם בחורה שבחרה בדרך אחרת מבני משפחתה, דרך שמחייבת המון התמסרות והרבה יציאה מאזורי נוחות, דרך שהיא כולה מחויבות, כל רגע ורגע, האם בחורה כזו היא עצלה שלא מסוגלת לצאת מאזור נוחות?

אז קודם כל הניחי לעצמך, נישמי עמוק והתחילי להביט על עצמך כראויה להרבה מאד הערכה.

הרבה מאד מאד.

ורק אחרי שאת מבטיחה לעצמך שכבר היום את עורכת רשימה של המון מעלות שלך, הרבה דברים שראויים לשפע הערכה. הרבה צעדים שעשית בחיים ועד היום פשוט דילגת עליהם, ומהיום את בוחנת אותם ומחמיאה לעצמך, כן זו ההתחיבות הבסיסית שלך כלפי עצמך. זה הדלק להמשך.

דלק שנראה לי שהוא אזל לך כרגע,

יתכן שאת לא נמצאת בסביבה שתומכת ומעודדת אותך על כל ההתחיבויות והמאמצים שאת עושה למען הרמה הרוחנית שלך, ואם אין אני לי מי לי.

תני לעצמך דלק של חשיבה חיובית על עצמך.

אל תאשימי את עצמך בחומרה כל כך.

ורק כשאת יודעת להעריך את עצמך תוכלי להפנות את המבט קדימה, לעבודה, לשידוך ולאתגר של משמעת עצמית.

את עסוקה הרבה בתסבוכת שלך סביב המדיה והסרטים.

אני מציעה לך לשאול את עצמך, האם היציאה לעבודה, מילוי היום שלך באתגרים יגרמו באופן ישיר לפחות צורך במילוי הזמן בצפייה.

האם הצורך הזה של תלות במדיה יפחת אם תהיה לך מסגרת שנותנת מענה לצרכים המנטליים, רגשיים שלך שכרגע הם די בבלבול ובשממון.

לפעמים במקום להרוג את הג’וקים כדאי להתחיל לשתול פרחים בגינה.

או בלשון חז”ל ה”עשה טוב” יביא עימו “סור מרע”.

במקום להציק לעצמך בביקורת עצמית חותכת ובגינויים על התלות שלך תתחילי להפנות את המשאבים בחיפוש עבודה הולמת.

וכאן תתקלי בצומת שיתכן שתצריך ממך התגמשות והתפשרות לא על עקרונות אלא על תנאים וחלומות שרקמת.

אני קוראת את מכתבך ומוצאת קצת נטיה לצבוע את העתיד בשני סוגי צבעים. או שחור לגמרי או לבן.

עבודה בחינוך מיוחד היא מפחידה.

חיי תורה הם חיי עוני וקושי של פרנסה.

אם אני לא אחיה עם בעל שכולו תורה, איזה עולם הבא יהיה לי?

בואי ונקרא שוב את המשפטים האלו שציטטתי אותם ממכתבך וננסה ביחד לשים בסופם סימן שאלה.

האם באמת עבודה בחינוך מיוחד היא מפחידה? אולי היא מאתגרת?

האם בית שיש בו חיבור לתורה הוא בית של קושי כלכלי בהכרח?

האם מתאים לי להינשא לאדם שהוא רק לומד, או אולי לבעל עם אישיות ערכית שמחוברת לחיי תורה?

 

 

השארתי כמה שורות ריווח כדי לתת לך טווח נשימה והרפיה קצת.

חשבי על המוסכמות האלו ה”שחורות” שעכשיו יתכן שהן בהירות יותר.. אולי אפורות? לא לגמרי קודרות?

האם הן מחלחלות לתוכך? את מסכימה לקבל את המציאות כשהיא לא מוחלטת? שיש בה גם סיכון וגם סיכוי?

לפעמים החשיבה המוחלטת הזו פשוט פוטרת אותנו מלבחור, כי אם הכל כל כך קשה ושחור אז אין לי ברירה אלא להימנע ולהישאר מהצד.

אבל זו גם בחירה.

את בוחרת לא להפסיד…

והיום את שואלת את עצמך-

מי שבוחר תמיד לא לנסות ולא להפסיד, הוא בעצם מפסיד.

מפסיד  את החיים ואת כל הכרוך בהתנסות, כישלון , נפילה, צמיחה ובניה.

וכל כך אהבתי את משפט הסיום שלך-

האם אני בן אדם כל כך מורכב?

זה לא את.

זה החיים.

הם לא טוב ורע טוטאלי .

הם מורכבים מתורה ופרנסה והליכה עדינה ביחד על החבל הזה, עד למציאת הנוסחה המתאימה לי ולבן זוגי.

ממקום עבודה מאתגר שלפעמים נופלים שם ונזהרים יותר, ומקבלים ביטחון (כי אי אפשר ללמוד שחיה ביבשה… בטח שמעת על זה כבר…)

מהתחייבות על מסגרת רוחנית וויתור על הנאות מסוימות והרגלים מסוימים ומציאת תחליפים, לפעמים טובים יותר ולעיתים קרובות מתאימים יותר לאישיות שנבנית- מבחירות.

ויש לי תחושה שעצם כתיבת המכתב, מעידה על צורך פנימי בבחירה אחרת מהבחירה בהימנעות,

את בשלה להיכנס למים, יש בך כוחות ליפול ולקום חזקה יותר.

כי מי שיודע שהוא טוב ויש לו ערך פנימי, לא מפחד להיכנס למקום שבו יתכן ויפסיד , יש לו את הביטחון הפנימי לומר לעצמו- משהו טוב בוודאי יצא לי מלהתחיל.

מאחלת לך הרבה הצלחה בפסיעות שלך במסע החיים.

זכרי את הפסיעות הראשונות כבר עשית- הביטי בהן, הן היו נהדרות. הן יתנו לך כח להמשיך לפסוע.

דרך צלחה

אסתי

5381293@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. וואו, כאילו אני כתבתי את השאלה….
    תודה רבה תשובה מדהימה ומחכימה, עזר לי מאוד.
    יישר כוח למשיבה ובהצלחה רבה לשואלת 🙂

  2. מרגישה שאני כתבתי את השאלה. הזדהתי עם הכל.
    תודה לכותבת התשובה עזרת לי הרבה בחוכמתך הרבה.
    ומאחלת המון הצלחה לשואלת ולכולנו:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה המקום של התלבטויות אחרי האירוסין?
בן 29 ממשפחה דתית גדלתי כדתי לאומי ובשנים האחרונות התחזקתי בדת והתפיסה שלי יותר נוטה לכיוון החרדי או החרדלי,קובע עיתים ומבין את החשיבות של לימוד תורה וכן רוצה שהילדים ילמדו במסגרות יותר תורניות ולא דתיות לאומיות. מבחינת לבוש אני מתלבש בסיגנון הרגיל מכנסיים או גינסים וטי שירט סולידים כיפה שחורה...
מה צריך להרגיש כשנפגשים?
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאד בנושא שידוכים השאלה היא: מה צריך להרגיש. כולם אמרו לי כשזה יגיע את תדעי. ולא. אני לא יודעת. אם נחמד לי זה נקרא שאני מרגישה? האם לחשוב עליו יום למחרת זה נקרא להרגיש? או שאחרי הפגישה צריך להיות פרפרים וכו? אני פשוט לא יודעת...
מתלבטת לגבי הבחור - האם יש בינינו פערים?
אני בת 26. חרדית בחורה ביישנית ומעט מופנמת. יצאתי לשידוכים בגיל מאוחר כי סיימתי סמינר בתחושה מאד מבולבלת – מי אני, מה אני מחפשת? חיפשתי את עצמי מאד. אפשר לומר שמצאתי. בשביל הרקע: גדלתי בבית פתוח אבל עד רמה מסויימת (רואים סרטים, שומעים מוזיקה ישראלית / לועזית), אבל הרוח וההלכה...
אכזבה עמוקה משידוך שירד
אני בחור ישיבה כבר תקופה ארוכה בשידוכים , נחלתי אכזבות רבות במהלך הבירורים פגישות וכו’. אבל בימים האחרונים קרה משהו ששבר את ליבי לגמרי, נפגשתי עם בחורה כמה פגישות, ופעם ראשונה שנהניתי מכל רגע, היתה זרימה, התחברתי, וכך גם היא נתנה את התחושה, שהיא נהנתה וכו’, לפני כמה ימים קבענו...
נעלמה לי המשיכה אחרי שהתחזקתי מהנפילות
אני בחור כבן 22 התמודדתי בעבר בנסיונות קשים של צניעות אחרי כל פעם שראיתי ברחוב מה שהו זה גרם לי להיכשל על בסיס יום יומי, עד שקראתי איזה ספר שפתחתי שסידר לי את הראש וגרם לי לחשוב ולהפסיק לקשר בין מה שרואים ברחוב לבן המעשים שנכשלים אח”כ, וככה יצאתי מזה...
איך אפשר להמשיך להאמין שזה יגיע?
רווקה בת 32. אני כבר לא מסוגלת לעמוד בביקורות או בכלל ״להגן על עצמי״ מפניהן. אני מרגישה שלא נשארה לי טיפה של הערכה עצמית או כבוד עצמי בעיקר מצד המשפחה והסביבה. והאמת,שאני בכלל לא צריכה את הביקורת הזאת,כי אני עושה את זה נפלא בעצמי! נעשיתי אטומה. גם אם יש הצעה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן