שלום בחור יקר,
קראתי את שאלתך בעיון, שמחתי לגלות כי הצלחת למצוא לעצמך חיי שגרה בריאים שמאזנים בין הצרכים שלך וכוללים בתוכם חיי חברה, למידה והתפתחות לצד עשייה משמעותית וגם חיבור ללימוד תורה כפי היכולת שלך. נהניתי מהצורה הכנה והישירה שבה הצגת את הדברים ואת מה שמשתמע כצרכים שלך כיום, ונהניתי גם מהאופן שבו אתה מנתח בצורה רציונאלית ובהירה את חייך כיום ומדרג אותם מול מה שמסתמן לך כאפשרויות העומדות לפניך בעתיד.
מחד אתה כותב כי נראה לך שאתה עשוי להיות "רווק נצחי", נהנה מהשלב הזה בחיים, עמוס בלימודים ומעדיף לא להתחשב בגיל ובהצעות, מאידך אתה מציין כי יש לך גם רצון בסיסי קיים להתחתן ועצם פנייתך אלינו מעידה על כך שאתה חושש שזו עשויה להיות בעיה להקשיב לקול הפנימי שמשדר לך כי עכשיו טוב ומוטב שישאר כך, עושה רושם שאתה מחפש לעמת את אותו קול פנימי ולהבין מה יש 'לנו' להציע לך וכיצד ניתן לשכנע אותך 'לוותר' על מה שכל כך טוב כעת לטובת העתיד הנורמטיבי, המתבקש והלא נודע מבחינתך.
זה הזמן שלי לשתף אותך, כי הסיבה לעיכוב בתשובתי היא לא רק העומסים האישיים והחג ועוד סיבות נוספות רשמיות, אלא כי הלכתי עם שאלתך זמן לא קצר, היא הדהדה בראשי והפכתי בה יותר מפעם אחת. אגלה לך גם סוד. לעיתים, כשאני מבולבל ולא מוצא את המילים והמחשבות שלי בעצמי, אני משתף בשאלה (בצורה אנונימית כמובן) גם נער/ים שמגיעים אלי לפגישה אישית. אני סקרן באמת לשמוע את דעתם וצורת ההתבטאות/הגישה שלהם לסוגיה ולא פעם הם גם מחדדים לי את השאלה טוב יותר.
גם להם זה עוזר, אם במציאת התשובה הפנימית שלהם, שלרוב אני שואל מכיוון שיש בכך מעלה אישית עבורם, אם בהרגשה הטובה והמעצימה שחשובה לי דעתם ואני מאמין באמת ובתמים שיש להם יכולת להשיב תשובה עמוקה מעולמם ומנסיונם האישי.
בחרתי לשאול הפעם את יצחק, נער כבן 19 מיוחד, רגיש ומוכשר שאני מלווה. יצחק מדבר איתי בין השאר כבר כשנה על הרצון שלו להתחתן ועל כך שהוא מרגיש בשל לשלב הזה והיה שמח להקדים את זה מכפי הנורמה המקובלת. זה לא מגיע ממקום של תאוות אלא ממקום של מילוי חסר שלו והרגשה מבחינתו כי הוא הגיע לשלב הנכון.
סקרן אותי לאתגר אותו עם שאלה שמגיעה מהצד השני של הרצף- מבחור מבוגר שרואה בשלב הרווקות שלו את המנה העיקרית ומתקשה/מתלבט אם וכיצד מתקדמים הלאה.
גם ליצחק היה מעניין לגלות מישהו שחושב כל כך 'הפוך' ממנו ומאידך היה לי חשוב גם לשמוע כיצד הוא היה משכנע אותך לו היה יכול ולגבש על ידי כך הבנה בעצמו, כמו גם לראות זוויות נוספות בשלות ובוגרות יותר מכיוונך הווירטואלי.
לאחר שיחתי עם יצחק, שניתחה היבטים שונים בחיי הנישואין והובילה להבנה כי יש יותר מדרך אחת ויותר ממטרה אחת להגדיר את מוסד הנישואין ואת הסיבה שרוב העולם שואף למימושה, הבנתי יותר מה אני רוצה לענות לך, אבל תחילה הבנתי יותר את הבעיה שלי לענות לך ואת התשובות שאני בהחלט לא רוצה לענות לך.
נלחמתי בנטייה הראשונה שלי שהיתה לי כשקיבלתי את השאלה לראשונה ורציתי להשיב לך פשוט בשתי מילים: "אז אל!" -קח את הזמן שלך ואל תתחתן בכח כל עוד אתה מרגיש שזה לא נכון לך ושטוב לך… להגיד לך ש"מהירות האור זה מושג מיושן, היום כולם מתקדמים במהירות הרצון" וזה בסדר לקחת את הזמן שלך בקצב שלך.
אז למה החלטתי לא לענות כך?
משתי סיבות.
א. כי לפעמים הבחירה הקלה היא לא הבחירה הנכונה. אם תבוא אלי עוד עשר שנים יתכן ותשאל אותי 'למה לא דחפת אותי אז קצת יותר להתחתן?' אולי אתה באמת מצפה ממני לעזור לך לשמוע קול שונה ולא מנחם ומסכים, כזה שקצת מאתגר אותך לקבל אומץ, ללבן ולבחון דברים לעומק, ולנסות דברים בצורה שונה ממה שאתה חושב וממה שנח לך, להיענות לאתגר.
ב. ההבנה כי מהפיכת ההומניזם, ששמה את האדם במרכז גורמת לנו לפעמים באינסטינקט הראשוני להתייחס רק לתפיסת האדם ה'טיפולית' ומה שצריך להיות נח וטוב לו, ולהתעלם מכך שיש חיי תורה וישנן סיבות טובות ומצוינות לכך שהשלב הבא שעומד בפניך הוא חיי הנישואין על הפוטנציאל הטוב הגלום בהם, כמו גם על האתגרים והקשיים שיתכן ועוד נכונו לך, קשה לדרג את זה בחשיבה קרה של מספר מ1-10 ולקבל החלטה בצורה כזו.
אשתף אותך בנימה אישית כי גם אני הקטן שהתקשיתי 'לסגור' עם אשתי (להלן: ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי) אמרתי לה בפגישה האחרונה את המשפט המאוד-לא-רומנטי הבא, שכנראה היה איזה שהוא פיק שעלה לי בראש באותו יום לקראת המעבר לשלב הזה בחיים.
אמרתי לה שאני מבין כי חיי הנישואין מחייבים ומפחידים אותי, דיברתי (לפחד שלי מסתבר) והבנתי כי גם אם בהמשך הם לא יהיו תמיד להיות ירח דבש, והם הולכים גם לפעמים אולי להיות קשים ומורכבים, ואפילו אם אני לפעמים אסבול (כמה לא רומנטי מ1-10 ומה הסיכויים שהיא תתחתן איתי אחרי משפט כזה?, אבל מסתבר למפרע שהיא לא ממש שמעה את זה ודיברתי יותר לעצמי…)- הגעתי למסקנה שאני מעדיף לסבול איתה ביחד, מאשר 'ליהנות' לבד, כי היא האדם הנכון והכי מתאים עבורי לחלוק איתו את שארית חיי.
תקרא את זה אולי שוב ותחשוב על המשמעות והעומק שבדבר ותבין שכשם ש'עדיף להיות אדם סובל מבהמה מאושרת', כך יש משמעות בלחיות חיי נישואין עשירים ברגעים טובים יותר ופחות, מאשר לחיות חיי רווקות נצחיים וחלולים במידת מה.
יכולתי גם לכתוב לך בנימה 'מאיימת' משהו על כך שהחברים מסתבר יעלמו לאט לאט ואתה עשוי להרגיש בדידות ואז כשכבר תרצה להתקדם אתה עשוי לגלות שההיצע דל ושזה לא קורה לפי בחירתך, בתוכנית ובקצב שלך… אבל בעיניי זה רק צריך להיות ברקע של המוח ומן הסתם שאתה כבר חושב על זה לבד, בכל אופן זה לא 'הסיבה' הרשמית שאמורה כנראה להוביל אותך להתקדם הלאה…
אז מה כן?
אני לא רוצה להחליט לך, רק להיות כאן בשבילך, לתת לך קצת ידע וכלים נוספים שעשויים להרחיב לך את נקודת המבט, לבקש ממך בעיקר ללמוד את הסוגיה, ללמוד את עצמך יותר לעומק כדי להבין מה באמת גורם לך להיות במצב הזה. מה באמת מונע ממך להתקדם הלאה? האם זה רק העומס והלחץ של החיים? האם זה אכן רק תחושת הטוב שמקיפה אותך כרגע עם החברים והסיפוק האישי והמקצועי?
האם יתכן וזה יותר נח כך? (זכור שלפעמים עלינו לבחור לא בנח ובטבעי אלא דווקא באמיץ והמעקצץ יותר) האם יתכן ואתה חושש באמת ממשהו שכדאי ושווה לפתוח ולנטרל את השפעתו? האם יתכן וזה תוצר של "בשלות" ובגרות מצידך שגורמת לך לפעמים לראות את החיים בצורה יותר כבדה ולהסתכל על חיי הנישואין העתידיים במבט של "עול" שמצריך אנרגיות והמשאבים שכרגע אין לך את הפניות והכח להתמודד עימם?
חשוב להבין כי אמנם קשר של נישואין תובעני ומחייב יותר מקשר של חברים שהוא מחייב פחות, מה שעשוי ליצור כנראה את התחושה שהמחויבות שמלווה את חיי הנישואים מפחידה יותר, אבל זו דווקא אחת הסיבות העיקריות להתחייב לקשר שכזה, מאחר שקשר לא מחייב סופו להתמוסס ובמהותו הוא פחות עמוק ומשמעותי מטיבם של קשרי נישואין גם כאשר הוא נראה ומרגיש לך טוב כעת.
אם היינו כעת יושבים זה מול זה, היינו משוחחים על כך ומנסים יחדיו להבין את השורש של פנייתך, ולפי זה היית מוצא בעצמך מפנימיותך תשובה והחלטה לעצמך, מאחר ואני מאמין שאתה היועץ הטוב ביותר של עצמך, אני כאן רק כדי להקשיב, לעקוב אחרי תהליכים, לשאול את השאלות המנחות ולתת לך מנסיוני אם תבקש אותו. את ההבנה אתה מעורר אצל עצמך, את התשובה והעצה אתה תדע לתת הכי טוב לעצמך, לאחר שתעמיק יותר בסוגיה ותבין מה באמת מעכב בעדך להתקדם הלאה בחיים.
לפני שנסיים אני רוצה לשתף אותך בשתי הרחבות נוספות שלדעתי עשוי לעזור לך להבין את עצמך, לחשוב עוד קצת וגם להגדיר את השלב שבו אתה נמצא מבחינת ההרהור שמבשיל בך.
הרחבה א'- דאגות קיומיות.
החוקר והפסיכיאטר ארווין יאלום ראה בתרפיה חוויה אקזיסטנציאלית של הבנה עצמית ולכן הבין את הסיבה שמטפלים מתאימים את הטיפול לאינדוידואל ולא ל'בעיה'. לשני מטופלים עלולה להיות בעיה זהה, אך הגישה שננקוט בה תהיה שונה. (כלומר, יתכן ולשואל אחר על אותה שאלה היה נכון להגיב אחרת מאשר לך, זו עוד סיבה שקשה מאוד לענות בצורה אישית מבלי להכיר ורק על סמך שאלה כתובה).
התהליך בלעדי מאוד מכיוון שאין תבניות שבהן ניתן לעזור לאנשים להתמודד עם מה שהן רמות עמוקות של פחד קיומי, אותן מכנה יאלום כ"דאגות קיומיות".
ארבע הדאגות הקיומיות הן: "מוות, בדידות, חירות וחוסר משמעות".
ה"מוות" למשל הוא פחד אינסטינקטיבי אותו אנו מדכאים לעיתים קרובות אך נוטה להתגבר ככל שאנו מזדקנים.
הפחד מהמוות אינו המוות במובנו המילולי כמו התחושה שאנו עתידים להיעלם ומשמש גם כאובדן הזהויות שלנו, אובדן העצמי הצעיר והתוסס שלנו.
לצורך העניין- גם "נישואים" יכולים להחשב כ"מוות" בהקשר הזה של אובדן הזהות והחוויה העכשווית שלך (וכן, גם אני מודע לאלפי בדיחות שיש שמשוות בין נישואים למוות…)
כדי להתגונן מכל אנו לעיתים מסרבים לגדול או מחבלים בעצמנו ולפעמים פשוט מכחישים את העתיד לבוא.
יאלום כותב כי המודעות שלנו למוות מסייעת לנו לחיות בצורה מלאה יותר ובפחות, לא יותר, חרדה ממנו. ושוב, ביחס לנישואים- הלמידה אחרי מטרות הנישואים והתועלת בהם יכולה לסייע לך להתמודד עם הקושי בלהתקדם לשלב הזה, קח את זה מעשית לתשומת לבך.
הדאגה הקיומית השלישית היא חירות וכל הקשיים הקיומים שהיא מעמידה בפנינו.
למרות שזה נשמע מגוחך לראות ב'חירות' דאגה קיומית בעוד זה נשמע לרוב כחלום האידיאלי, אך המציאות היא גם שככל שאנשים מתבגרים הם ניצבים בפני מגבלות יותר וקושי להחליף קריירה ומקום מגורים או בן זוג, החיים נעשים מוגדרים יותר ולפעמים כמהים לחירות של הגיל הצעיר.
אבל ילדים שכפופים לכללים של הוריהם חופשיים באמת רק בהיבט אחר- ההיבט הרגשי. חירות מלאה לחוות זעם בלי שום מודעות עצמית, לחלום חלומות גדולים ומנותקים, לחוש תשוקות בלתי מוגבלות. אנשים מבוגרים מאבדים לא פעם את החירות הרגשית הזו והיכולת לחוות כמו ילד.
שאל את עצמך: איפה נישואים נחשבים מבחינתך בחירות/אובדן החירות ומה ההשלכה של זה על ההחלטה שלך להתקדם לעברם?
וכעת הזמן להבין גם איפה אתה נמצא בשלב השינוי וההתקדמות שלך…
ישנם כמה שלבים מפורסמים לשינוי עפ"י המודל המעגלי של פרוצ'סקה ודקלמנטה והם: קדם הרהור, הרהור, הכנה, פעולה ושימור.
"קדם הרהור" הוא כמו הכחשה מבחינה מסוימת. עדיין לא באמת חושבים על שינוי, עדיין לא קולטים שיש בכלל בעיה.
בעזרת שאילת שאלות נכונות למשל מתרחש משהו פנימי או חיצוני שמוביל לתהליך של שכנוע פנימי שיוביל לשלב הבא של ה"הרהור".
ההרהור הוא שלב אמביוולנטי. אם קדם הרהור הוא הכחשה, אז הרהור יכול להיחשב כהתנגדות.
האדם מכיר כבר בבעיה, מוכן אפילו לדבר עליה ואין לו התנגדות תיאורטית לנקוט פעולה, אבל נדמה לו שהוא פשוט לא מסוגל להביא עצמו לעשות זאת בפועל, שאין סיכוי.
שלב שלוש נקרא כאמור "הכנה" והוא כולל קריאה או למידה של התהליך למשל והבשלה לקראתו, מה שמוביל ומקדם בסופו של דבר לשלב הרביעי שהוא ה"פעולה", כאשר השלב האחרון- "שימור" מצליח להנציח את הפעולה על פני תקופה משמעותית ככל האפשר, אך לא אומר כי לא יפלו ממנו ויחזרו שוב למעגל מחדש , כמו למשל בתהליך של התמכרות.
השתמש במודל הזה של מעגל השינוי, כדי להבין ולמקם את עצמך כעת ובהמשך ולהיות מודע יותר לתהליך שאתה עובר. עדכן אותי אם וכיצד זה עזר לך. אשמח לעמוד לימינך.
אבי [email protected]
דלג לתוכן
