שלום לך, יקרה,

אני קוראת שוב ושוב את מילותיך, את תיאורך הנוגע ללב כל כך, את ספור חייך.

אני קוראת אותן שוב ושוב כי נזקקתי לזמן על מנת להכיל את המתחולל בליבי למקראן. את הערכה לכנות, ללקיחת האחריות, לאומץ לכתוב ולהתבטא. את הכאב מהעובדות עצמן, ממצוקות הנפש, מהאיום על הקשר עם בעלך וילדתך, את השאלה הכנה כל כך, הזועקת עד לב השמים לנסות להבין מה קורה כאן, איך יכול להיות ומה, למען השם, אני אמורה לעשות. אולי עוד לפני כן- מי אני בכלל.

חשה ברצון לשלוח אליך את כל אלו ואת ליבי וכאבי.

אני רוצה לבקש את רשותך ובטרם אנסה לעשות מעט סדר בדברים כפי שנראים בעיני הקטנות, לומר לך דבר מה.

את יודעת,

כשקראתי את מכתבך לראשונה, לפני הכל, עלה בי צורך לאסוף אותך, להתבונן בעיניך ולמצוא בהן חמלה ומחילה לעצמך.

תחת הלקאה עצמית, חיפוש של הבנה.

תחת שפיטה ובקורת- חיבוק וחום.

התחושה הזו המשיכה לעלות אצלי גם בפעמים הבאות.

לא. אין כוונתי להתעלמות חלילה. אין הכוונה לקחת את מקומה של האחריות והביקורת על מעשים בעבר ובהווה ולהשליך אותם אחרי גבך.

כוונתי להתייחסות שונה. אני מאמינה, באמונה שלימה שככל שתגלי מקום של אמון, נסיון להבין וחמלה כלפי עצמך, כעסייך הפנימיים ישככו ותחושי רגיעה. רגיעה אשר תקרין מתוכך- גם לחוץ.

ברצוני להסביר מעט.

לא מעט מהפרשנים בתורתנו הקדושה, עמלים להבין את משמעות הפסוק " ואהבת לרעך, כמוך". זה, את יודעת, כלל גדול בתורה. לא סתם מעסיקה השאלה הזו רבים. מה יש בו בכלל הזה? מה הוא בא לצוות? מה הוא מורה למעשה.

רבים מהם עומדים על הדיוק של הופעת המילה "כמוך", בכלל. לשם מה ההשוואה הזו של צווי על אהבת הזולת לאהבת האדם את עצמו. ובכן יקירתי- הסבר של כמה מן המפרשים מדגיש את אהבת האדם את עצמו כתנאי וכבסיס ליכולת האהבה והנתינה אל הזולת.

אהבת האדם את עצמו, הקשבה לצרכיו ולמתחולל בו הנה הדרך היחידה על ידה הוא בונה את הנתינה אל האחר.

אדם שכועס על עצמו, אינו פנוי לחוש בקרבו רגשות אהבה וחמלה לזולת ואין לי ספק שאלו קיימים בך. משאלתך- בה את מציגה צער כה גדול ממצב הקשר עם בעלך וילדתך, אכפתיות וכאב מהתבוננות בנקודה בה את עומדת רק מעצימים את גדלותה ועדינותה של אישיותך. רק אדם רגיש יכול לכאוב כל כך.

אני נושאת תפילה עמוקה שתרימי את עצמך מהקולות של כל מי "שקם עליך", כלשונך, מהקולות שלך עצמך ("איזה מפלצת נהייתי"), תחבקי את עצמך חיבוק מבין ומרגיע ותאמרי לעצמך: אני אדם טוב. אני אותו אדם אנטליגנטי, רודף צדק ואוהב אדם. משהו הסתבך לי קצת בדרך, אבל אני- זו לא ההסתבכות. אני חלק אלוק ממעל. את ההסתבכות אנסה להבין ולצאת ממנה אבל היא- לא אני.

השם אוהב אותי.

איני מכירה, לצערי, את תוואי דרכך והתהוותם של הדברים, אבל ברור לי, כי ככל שתעניקי לעצמך התייחסות רכה- גם אם לא מוותרת, עין טובה, הקשבה וחום ישובו אליך רגעים של חסד בראש ובראשונה- בינך לבין עצמך. אין לי ספק שאלו יהדהדו הלאה.

ולשאלתך,

אענה באותה נימה.

התורה- תורת חיים היא.

המילים "תורת חיים" אינן מכוונות רק אל תפקידה של התורה להורות לנו את חוקי החיים כי אם להדגיש את מתנת החיים הטובים, הנכונים, הבאים מעצם קיומה.

"וחי בהם"- נתנה התורה על מנת שיחיה בה האדם. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר."

התורה, בנתינתה מסיני, נתנה על מנת להורות לנו את השבילים בהם נצעד במסלול החיים ובהם נראה אושר ורווחה (כאן, בעוה"ז) מרחיקה אותנו מכל המקומות העלולים להרוס את חיינו.

גם השבת- לעונג נתנה ולא לצער.

אז מה קרה כאן?

איפה האושר, היכן החיים?

איני יודעת מה התרחש שם, בדרכך. האם היו אלו הבנות לא מדויקות של חיובים הלכתיים או חומרות שהכבידו על לבך. האם היה זה תהליך מהיר בעוד הנפש שלך נזקקה להקשבה ולצעידה טיפין טיפין. האם הייתה שם התרחקות מהאני העצמי שלך ע"י אסורים שאינם קשורים לתכלית ההלכה אך אינם מאפשרים הכרה ומקום למנטליות הבסיסית בה היית רגילה לחיות ואשר הסבה לך הנאה וקשר עם עצמך. אולי קושי בהסתגלות אל הימנעות מהרגלים מסוימים. חשוב מאוד לברר.

מחד, ברור לי שהשבת עצמה לא יכולה לגרום נזק מאידך אני מניחה שמשהו בדרך- באופן של החיבור בינך – אישיותך, הרגלייך, צרכייך, תחביבייך -אל השבת, נעשה, למגינת הלב, באופן לא מתואם שעורר בתוכך תחושת מחנק קשה.

נפגשתי בחיי בבעלי תשובה רבים. מקרוב, מכלי ראשון, מסלול חיי האישי עבר ועובר שם. כל כך הרבה פעמים ראיתי וחוויתי, התכחשות עצמית, קפיצה מהירה לגובה מים מסוכן, שינויי מנטליות קיצוניים ותוצאות מרות והרות גורל..

לפעמים מתרחש תהליך נוסף.

הנפש שלנו בונה לעצמה, לעיתים קרובות, מערכת הרגלים היוצרת מעין הגנה או שכוך של חוויות קשות אותן אינה רוצה לחוות. ישנם אנשים שאוכלים כדי לא לחוש כאב, אחרים מעשנים או קונים בלי סוף. על זאת הדרך. לעיתים- כשנלקח משכך הכאבים- מסיבה זו או אחרת: דיאטה בריאותית, איזון של מצב כלכלי ועוד- הנפש צועקת. הן מקושי ה"גמילה" מהרגל הן מהכאב אותו ההרגל הפסיק לשכך. אולי שמירת השבת והחג כהלכתה תבעה ממך ניתוק מסוג הרגל כזה או דומה לו. כי אז- אין השבת אלא הסרת המסווה ממצוקה אמיתית של הנפש. אין היא כי אם היעדר נטילתו של משכך הכאבים. אבל זהו תהליך טוב כיוון שאינו מותיר לנו מנוס מאשר להתמודד עם העניין האמיתי, ללא הפלסטר המכסה על המוגלהומעמיד בסיכון, בעצם, את חייי הנושא אותו.

איני יודעת- אך מציעה לבדוק שם. לנסות להקשיב פנימה, להבין, לברר.

השם רוצה בחייך. יקרה. בטובתך. בצמיחתך. חוקיו, מעניקי חיים הם. החיבור אליך- חשוב מאין כמותו ובוודאי אמור להיות כרוך ושזור זה בזה.

ובכלל. איני יודעת במדויק מהי הצומת בה את עומדת כרגע. מה למעשה אומרות המילים: "בדרך לפירוק בית" או "כולם קמו עלי, שכנים, רווחה.." אבל רוצה מאוד לדעת שאת לא לבד. האם יש לך סביבה תומכת? האם תוכלי למצוא לך אישיות קרובה, כזו שעשויה, מעבר להבנה והכלה גם לעשות אתך את המסע, יחד, להבין מה קורה בעולמך? לצעוד אתך את הדרך למנוחת נפשך היקרה?

אנא, עשי הכל בכדי למצוא.

אשמח לשמוע ממך,

ואם אוכל לסייע במשהו- אשמח להיות שם בשבילך.

עמך,בתפילה עמוקה,

דקלה

[email protected]