שלום יקרה

שאלתך המתוקה נגעה לליבי. היא משלבת תום ובהירות, רצון ומבט מפוכח.

את נמצאת בצומת משמעותית בחייך, לפני לימודים, לפני עבודה. וטוב מאוד שאת שואלת את עצמך: למה לי בעצם אלו?

קודם כל, תחושת הרתיעה ואגרופי ה”לא רוצה” שנקמצים אצלך עם כניסתך לצומת, הם טבעיים ומובנים מאוד, אל תיבהלי מהרצון לסגת :)

אני רוצה להתייחס תחילה לשאלתך האם לשים “פס” על החברה ולכך שאת עושה את זה רק כדי להיקרא “עושה משהו”, ובעצם יש לך מספיק עיסוקים. פעמים רבות, אמנם, המחויבות החברתית היא עניין זניח שאין לקחת אותו כשיקול מרכזי. אבל אשאל אותך:

את חושבת ששאלה כמו רצון ומסוגלות לנטילת מחויבות היא עניין חברתי בלבד?

“קשה לי לעמוד במחויבות”, כך פתחת את מכתבך. אז עזבי את דרישות החברה עכשיו, שימי עליהן באמת פס, ותחשבי על עצמך, האם עמידה במחויבות היא טובה עבורך.

זה הזמן ליהנות, אני מסכימה במאה אחוז ומעריכה אותך על היכולת ליהנות חופשי ולמצוא בעולם את הצד היפה. וזה הזמן גם, ואנסה לכתוב את זה בלי שיישמע דקלום או קלישאה, לעשות דברים שתיהני מפירותיהם בהמשך החיים שעוד פרושים לפניך יפים ומבטיחים. זה קו מנחה שהייתי מציעה, איזון בין שתי המשימות האלו שעשויות להיות מנוגדות.

ועכשיו אשאל אותך כמה שאלות, תשאלי אותן את עצמך, כי את מכירה את עצמך ויודעת את התשובות:

מה היו ניסיונות נטילת המחויבות שלך בעבר?

נכשלת כי?

משהו השתנה מאז?

היו לך בכל זאת התקדמויות והצלחות במשך השנים בנושא?

לאילו דברים את כן מחויבת?

אחרי התשובות, בואי נמשיך לדבר:

יש אנשים שקשה להם עם מחויבות. ככל שמתבגרים יותר, לדעתי קל יותר. כשיש כאן ביצה ותרנגולת, חלק ממה שמבגר אותנו זו נטילת מחויבות. את חוששת מלימודים ועבודה עכשיו. אני לא מבטלת את החשש, רק מציעה: יכול להיות שעדיף לחוות כישלון/ רפיון / נשירה דווקא בתקופה צעירה ומאפשרת, בתנאי מעבדה, כך שיהיה קל יותר לקום ולהתאמן איך יוצאים מזה, איך נופלים, קמים, מתמודדים עם שגרה שוחקת, מוצאים פתרונות?

אני אישית נשרתי מלימודים בתסכול בגיל 20, כשניגשתי אליהם שוב, וסיימתי בהצלחה, כבר הייתי עם ילדה, ובמהלכם עם שתיים, עם מחויבות נוספת לעבודה, והייתי מחושלת מהפעם הקודמת. קידמתי את פני הרעה, הייתי מחוזקת. אם הייתי שומרת את ההתנסות (והכישלון) הראשונה לשלב כה מאוחר, לא בטוח שהייתי מצליחה לקום, לנער אבק ולהמשיך.

עכשיו תראי, בהחלט יכול להיות שתחליטי: לא מתאים לי עכשיו, יש לי עוד להספיק איקס חוויות זורמות ומשחררות ואז לקחת מחויבות. זה נראה לי בסדר, אבל אחרי שתהיי מודעת לכך שאם שריר העמידה במחויבות לא מפותח אצלך, זה תמיד יהיה קשה בפעם הראשונה, ואולי אפילו קשה יותר. אם את מודעת למחיר, חושבת שהמחיר של להכניס את עצמך ללחצים כרגע הוא גבוה יותר ומעדיפה להמתין, אז תקצבי את ההמתנה בזמן. זה כאילו את עדיין בחופש, ותיכף תתחילי להשקיע בעתיד. קחי בחשבון שלפעמים יש גם מחיר כלכלי ותעסוקתי להמתנה, אם תסיימי לימודים ותשתלבי בעבודה מוקדם, סביר להניח שבמצטבר תרוויחי יותר כסף ואולי תגיעי למשרות הזדמנותיות. אבל זה פחות משמעותי בעיני, כי אנחנו עוסקים רק בהשתדלות והיא צריכה להביא בחשבון גם כוחות נפש ונטיות לב.

נקודה כמעט אחרונה שלא מספיק הדגשתי: אני חושבת שגם הנאה, שחרור, זרימה ופתיחות לעולם הם השקעה מעולה לעתיד! ליהנות מעצם החיים ללא תלות בהישגיות זה נכס! קחי גם את זה בחשבון.

ואחרון חביב: הנאות ושחרור לא נעלמים עם נטילת מחויבויות. זאת כותבת אני לך ממושב מטוס בשמי ניו יורק, מתרגשת לקראת נחיתה לחופשה קצרצרה שלקחתי בפתע פתאום מעבודתי. והיא תובענית, העבודה שלי, ומחייבת, ויש לי ילדים ברוך ה’, אבל אני מבטיחה לך שאפשר לשלב בין כל התחומים בחיים. אדרבה, האיזון נותן משמעות. בבחינת מתוקה שנת העובד. האם אין רגעי שבירה לאנשים תאבי דרור?

יש.

תבחרי מתי את רוצה לצלוח אותם. ושתהיה לך הצלחה עצומה . אני רואה לנגד עיני את ספינת חייך עמוסה במטען ובעשייה חרוצה על הסיפון, שטה לאורך חופים מרהיבים, נהנית לאורך כל הדרך מאוויר נהדר ועוגנת מדי פעם באיי חמד.

תצליחי! ואם תרצי תכתבי עוד

בלימי

Blimizo@gmail.com