שלום אחי היקר
אתה מתאר מציאות שאשתך מתלוננת ממש על הרבה דברים, ופעמים רבות היא במצב רוח נרגן ומיואש.
אתה מנסה בכל יום להרים את המצב רוח שלה מחדש, לעודד לשמח וזה מתיש אותך ואין לך כבר כח לזה.
התחושה שלך מובנת ממש, אנחנו מצפים שחיי הזוגיות והבית שלנו יעניקו לנו חום, בסיס ויציבות, מקום לנוח בו, מרחב להרגיש טוב ושמחה.
המציאות הזו שאתה מרגיש שהאתגר היומיומי שלך הוא 'להרים לה את המצב רוח', אין ספק שהוא שוחק, מתסכל וכמו שאתה כותב, לטווח ארוך הוא יכול ממש לפגוע ולרוקן.
ומבין השורות אתה שואל עוד – איך בונים זוגיות במצב כזה, באופן שהיא מיואשת וחסרת חיים, שכל דבר קטן 'מפיל' אותה לשיברון ודיכאון – שהיא מיואשת.
זוגיות מתאימה לבנות במרחב של שמחה, צחוק, נעימות ופתיחות לב – ואיך אפשר לבנות זוגיות כשהתחושות אצל בת הזוג הפוכות ומחלישות כל כך.
ובכן, ההתמקדות שלך כרגע, כמו שנראה מהמכתב שלך, זה לנסות לתמוך, לעודד ולהרים את מצב הרוח שלה, זה מצריך ממך להיות כל הזמן בעמדה של זה שמחזיק, כי כמו שאתה כותב, כל שניה יכול להתהפך משב הרוח.
זה מדהים ועוצמתי, אתה בעל מדהים ממש.
אבל מה יהיה? אתה שואל.
לאן זה צועד?
אכתוב לך, אחי היקר, מה שאני מרגיש מול הדברים שאתה כותב, מי יודע, אולי יהיה לך איזה כוון מחשבה לקחת מהם.
אני חושב, שמה שאתה צריך עכשיו זה לא להשקיע את כל האנרגיות שלך בשיפור מצב הרוח של רעייתך, ואפילו לו לקחת אחריות גורפת על מצב הרוח בבית שעולה ויורד בקצב מדאיג.
לא.
לא. כי אתה לא תצליח.
לא. כי אתה תתרוקן ותישחק וכמו שאתה מתאר.
מה שאתה צריך – קודם כל – זה להביט פנימה לעצמך.
זה למצוא את מעיינות הסיפוק והשמחה שלך, למצוא תחומי עניין, אתגרי חיים, פרויקטים מספקים, אם זה עבודה, אם זה לימוד – לתת לנפש שלך בסיס של חיים ועוצמה, למצוא לה מעיין של מילוי ואור.
קודם כל.
אתה יודע למה?
מכמה סיבות.
קודם כל, אסור שמצב רוחה של אשתך יגרום גם לך ליפול לדכדוך, ייאוש ושחיקה, אסור שזה יקרה, זה לא נכון.
וגם כי אין לנו שום דרך לשלוט במצב הרוח של אדם אחר. אלא רק במצב הרוח של עצמנו.
יותר מזה, מה שהבית שלך צריך עכשיו, יותר מאשר פרויקטור ההרגעות והניחום – זה בסיס של חיים, של שמחה ומילוי.
ברגע שאתה חי ביציבות, במלאות, בחדוות חיים – אתה מעניק יסודות איתנים ומלאי חיים לבית שלכם.
האשה שלך, שעכשיו מחפשת את דרכה, וצועדת בשבילי התחושות המפותלות – חייבת את הבסיס הזה, את המנגינה היציבה הזו מלאת החיים. כן, חיים מלאים ובריאים שתוכל להתרפק עליהם, להישען עליהם . לתת לה אי של יציבות בתוך גלי התחושות ששוטפות אותה.
תבנה את עצמך. תתחבר אל הלב שלך. תמצא לך תחומי עניין מספקים שמעניים לך שמחה, יציבות וסיפוק.
אבל זה שלב ראשון.
חס ושלום. אתה לא משאיר אותה ככה.
קודם כל, כי כמו שכתבתי, המציאות שלך, אם היא תהיה מלאת יציבות וחיים – תקרין עליה, ואולי גם תאיר בה משהו.
קח סיטואציה, ערב בבית, הבעל חוזר מהעבודה או מהלימוד כשהנפש שלו עייפה ומותשת כל כך, כל מה שהוא מחפש זה רק מרחב חם ומכיל להניח בו את הראש ואת הנפש העייפה שלו.
אשתו מקבלת אותו בבית, נרגנת, מתלוננת על דא ועל הא, מאשימה אותו על דברים מסוימים, וסתם כך משתפת אותו בתסכולי היומיום.
הוא גבר טוב, ורוצה כל כך לנחם ולהרגיע, והוא מנסה לשכנע אותה שזה לא כל כך נורא מה שקרה, וש'היא' לא התכוונה, וכו'…
אבל כמה אפשר לנחם? כמה עוד ניתן לרצות ולפייס – והנפש שלו שרק רוצה קצת שקט ומנוחה מהבלגן של היומיום – מתעוררת, ומבקשת קצת לשבת לנוח, בשלווה וחום.
וכמה עוד אפשר לרצות ולשמוע תלונות והאשמות? כמה?
אבל אם זה אחרת.
אם עבר עליו יום מלא, הוא חוזר מלא סיפוק, הוא גם דואג לתזונה טובה, אולי גם למנוחה מרעננת, הוא חוזר הבייתה, טוב לו בלב, אפילו לפעמים הוא מפזם איזה ניגון מצחיק.
היא מחכה לו, עם אותם התלונות, אם אותם ההאשמות.
והוא שומע. לא מדחיק, לא מזלזל.
אבל יש לו מקום. לקבל אותה. יש לו לב מלא וגדול – להכיל אותה.
בואי נצא לסיבוב, הוא מציע, בחוץ הכל יותר בהיר ומסודר, והם צועדים ברחוב, הוא מוביל אותה לאיזה פיסת טבע, יושבים, מדברים, הוא שומע, מאזין, מלטף מנחם.
שני דברים נוספו כאן:
מקום שיש בו להכיל אותה ואת התחושות הסוערות שלה.
ושיתוף שהוא משתף אותה בחדוות החיים שלו ובעולם היציב והרענן שבתוך ליבו.
זה קודם כל. באשר אליך.
ובאשר אליה. חשוב לחשוב, יחד איתה, איך לבנות לה מרחב של חיים שמספקים אותה, שממלאים אותה בחיות ורעננות – אולי לחשוב את תחביבי ילדות, אולי על כשרונות, אולי לנווט לעבודה שיש בה התאמה לנפש שלה, שמעניקה לה סיפוק.
חשוב מאד למצוא איך גם הנפש שלה תהיה מלאה יותר, מלאת סיפוק, חוויה ושמחה.
בקיצור, תנסה כמה שיותר לא להילחם בעננים השחורים שמאיימים להחשיך אתכם – תנסה כמה שיותר לבנות קרקע יציבה, נעימה שקרני השמש הצוחקות מאירות ומחממות אותה.
כאן, במרחב הזה, שהלב שלכם מלא, שיש לכם חיים אישיים מלאים ובריאים – כאן המקום האידיאלי והעמוק ביותר לבנות בו בניין של זוגיות.
זוגיות נבנית איפה שאני – אני לגמרי, ואת – את לגמרי.
כשאנחנו רסיסים, חלקיים ושבורים – קשה כל כך לבנות ולהיבנות.
מהר"ל אמר את זה על דברי הגמרא שאדם שמשיא את ביתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי.
מהר"ל עומד על הביטוי –'מניחה לפני'.
והוא מבאר שעם הארץ זה הביטוי החריף לאדם שהאישיות שלו חלקית ושהוא לא הביא את הנפש שלו לכלל מלאות ומיצוי.
אצל עם הארץ – אף פעם לא תהיה ברית אמיתית של חיבור ובניין – תמיד זה יהיה שני אנשים שמונחים זה לצד זו.
רק אצל אנשים שהם מלאים, והנפש שלהם חיה ומאירה – אצלם שייך שיהיה ברית אמיתית – ברית של שני לבבות פועמים שמתכווננים לפעום יחד באהבה.
זהו אחי.
אברך אותך, שתהיה מואר, שתאיר אותה.
שתהיה גם היא מלאה ושמחה ותוארו יחד זה מזה.
שלום ג.
דלג לתוכן
