שלום וברכה.

קראתי את שאלתך, והדבר הראשון שבלט אצלי מתוך המילים שלך הוא הלב הטוב, הדאגה לאמא ולכלל המשפחה, וזאת מתוך רגישות עצומה. האכפתיות שלך באמת ראויה להערכה. ודווקא בימים אלו, בהם עסקנו רבות בכל נושא חורבן הבית וגלות השכינה עקב שנאת חינם, דווקא האכפתיות שלך היא תקוות עמנו לשוב ציון.

אלא שבשאלתך היראת שמיים שלך קדמה לחכמה, כרצון רבותינו. ושאלת האם הניתוק מאבא יש בו משום שנאת חינם. ובאמת היה מן הראוי שאשמע גם את צידו של אביך בעניין, אבל כעת, אחר שאת שואלת ומתארת את מה שאת מרגישה, תחילה אפתח בחלק ההלכתי.

הנה, כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רמ, סעיף כה) שאם האב מוחה בבן לישא איזו אישה שיחפוץ בה הבן, אין הבן צריך לשמוע אל האב. ודברי השולחן ערוך מקורם בדברי פוסקים קדמונים (כן הוא בשו"ת מהרי"ק שורש קסו) שלמדו היתר זה שלא לשמוע לאב מהלכה אחרת ואף היא נפסקה בשולחן ערוך שם (סעיף ה) שאין הבן צריך ליתן מפרנסתו לאביו. כלומר, בעניין שיכול להיות כרוך בצער גופו או חיסרון כיסו של הבן, אינו  חייב לכבדו. וכתב מהריק קולון שם שאם אינו מחויב לכבדו בממונו בטח שאינו חייב לכבדו בכל אשר כרוך בצער גופו. ונמצא שלדברי הפוסקים, אין הבן או הבת מחויבים לכבד את האב או לשמוע לו במקום שהדבר גורם להם צער הגוף ובטח צער הנפש.

אלא שהלכה זו אינה פשוטה כלל, והיא טומנת בחובה סכנה של מדרון חלקלק. שהרי אם נאמר שכל "צער" סובייקטיבי פוטר מכיבוד אב ואם, הרי שרוקנו את המצווה החשובה הזו מכל תוכן! כל נער מתבגר שרוצה לפרוק עול למשל, נער שרוצה ללבוש בגד שאינו תואם את רוח הבית, ואביו אוסר עליו הרי שאותו נער חווה תסכול וצער. האם יוכל אותו נער לומר: "אבא גורם לי צער, אינו נותן לי להיות מי שאני, ולכן על פי המהרי"ק אני פטור מכיבודו ומותר לי לנתק מגע"? ודאי שלא. פסק הלכה כזה ימנע מהורים את הזכות והחובה הבסיסית ביותר שלהם להציב גבולות ולחנך.

לכן, מוכרחים אנו לשרטט קו ברור ומובהק המבדיל בין שני אופנים של צער, כדי להבחין מתי מדובר במרידה ומתי מדובר בפיקוח נפש:

צער של סמכות (חינוך והצבת גבולות):

זהו צער התפתחותי שנוצר כאשר ההורה מתפקד כדמות מחנכת. ההורה אוסר, מגביל או דורש, והילד מתקומם נגד הגבול. זהו כאב טבעי של התנגשות רצונות. במקרים אלו, גם אם הילד מתוסכל או מרגיש 'צער', הוא אינו פטור מכיבוד הורים. ניתוק מגע כאן הוא בריחה מאחריות ופריקת עול.

צער של הרסנות הנובע מפגיעה באקולוגיה המשפחתית ורמיסת גבולות הנפש זהו צער מסוג אחר לחלוטין. הוא אינו נובע מגבול חינוכי שהאב הציב, אלא מחשיפה אקטיבית להתנהגות הרסנית. במקרה שלך עמידה מול אלימות כלכלית כלפי אמך, חשיפה למכתבי נאצה, השפלות, ויצירת מציאות של פחד. האב כאן אינו מפעיל סמכות הורית הוא מפעיל כוחנות המחריבה את הביטחון של התא המשפחתי. בדינמיקה הזו את נשאבת בעל כורחך לתוך מריבות שאינן שלך, עד כדי כך שאת מעידה בפירוש שהדבר משתק אותך וגורם לך לפחד מזוגיות ומלהקים בית בעצמך.

לפי כל מה שתיארת הרי ברור לחלוטין היכן את עומדת. הריחוק שלך מאביך אינו נובע ממרד או מחיפוש אחר נוחות. הריחוק שלך הוא יותר רצון להישרדות נפשית.

כפי שתיארת, כשאת בנתק ממנו, את אדם רגוע יותר, פחות כועסת, ופחות נגררת למריבות עמו. בכך שאת מתרחקת, את למעשה מונעת משניכם להיכשל שוב ושוב בעבירות של כעס, ביזוי והתפרצויות.

את חוששת משנאת חינם תחילה נגדיר שנאה: שנאה היא רגש עז של עוינות דחייה ואף רצון להרע כלפי אדם. זו היא שנאה. שנאת חינם פירושה להרגיש את האמור ביחס למשהו בלא סיבה מוצדקת ובמסכת פסחים (קיג:) מבואר מה היא סיבה מוצדקת. אלא שכל זה אינו עניין בנידון שלנו משום שבנידון זה העומד אחר ניתוק הקשר אינו משום יחס עוין לאב אלא הוא ניתוק קשר שנועד לעצור צער וכאב שלך לצאת ממשולש של מריבות שלא שייך לך, ולהגן על הנפש שלך כדי שתוכלי מחר להקים בית בריא ונאמן זהו אינו חטא. זוהי חובת שמירת הנפש. אינך מעכבת את הגאולה; ההיפך הוא הנכון, את פועלת באומץ כדי לגאול את עתידך ממעגל של הרס, ועלייך להתמקד כעת בריפוי שלך ובחיזוק כוחותייך.

נקודה נוספת הכאב שלך על אמא מעיד על מידותייך הטובות. עם זאת, חשוב מאוד שתדעי. חיי זוגיות הם מלאי דינמיקה. ודינמיקה זו היא כה מורכבת כך שלילדים אין באמת יכולת לפענח אותה עד תום. ואף שאת רואה נתונים מסוימים את אינך יכולה לדעת מה הם הנתונים מתחת לפני השטח. כך שייתכן שישנו "חוזה זוגי" ואינו חוזה כתוב שיש בו שיקולים של רווח והפסד שאף אדם לא יוכל להבין חוץ ממי שערף את אותו חוזה כך שבאמת אינך יכולה לדעת מה גורם לאמך להישאר במערכת הזו.

כשאת נלחמת את מלחמתה, את לוקחת על עצמך משא כבד שלא שייך לך. את בת, לא שופטת ולא עורכת הדין שלה. מותר לך לכאוב את כאבה, אך את חייבת להחזיר להם את האחריות על הזוגיות שלהם, ולשמור על עצמך. מעבר לכך, חשוב שתביני את המנגנון ששאב אותך פנימה. במצבים שבהם יש פגיעה מתמשכת בזוגיות של ההורים, נוצרת דינמיקה שנקראת 'משולש רעיל'. הקונפליקט בין הורייך שאב אותך בעל כורחך פנימה, והפך אותך לסוג של מגינה או שופטת. כשראית את מכתב הנאצה והגבת כפי שהגבת, פעלת מתוך כאב עצום על אמך, אבל למעשה נלכדת עמוק בתוך המשולש הזוגי שלהם. חשוב שנעשה סדר במושגים שמייסרים אותך: הצעד שעשית מאז הניתוק איננו "שנאת חינם". הצעד הזה הוא למעשה יציאה בריאה מהמשולש.

הדרך שלך לומר: "אני הילדה בבית הזה, ואינני יכולה לנהל או לתקן את הכשלים בזוגיות שלכם". כפי ששמת לב בעצמך, מאז שיצאת מהזירה הזו פחת הלחץ שלך, ופחתו המריבות. ובהחלט כדאי היה לך לשקול ולתהיעץ עם משהו שמבין עניין האם את צריכה להיות האוזן הקשבת של אמא שלך. מה גם שהיא מאוד זקוקה לאוזן קשבת אבל היותר נכון שלא את תהיי אותה אוזן מאחר שזה רק שואב אותך פנימה לתוך העניין.

ולגבי  הפחד מזוגיות כתבת משפט כואב מאוד: "הוא גורם לי לפחד מזוגיות… מקווה לא ליפול בטעות על אחד כמוהו". אני רוצה להציע לך הסתכלות הפוכה לגמרי ואפתח במשל מפורסם: שני בנים תאומים אשר גידלם אביהם שהיה אדם מאוד מאוד חסר אחריות ולא איכפתי כלפי סביבתו. כך שבאופן טיבעי היה פחות נעים לכל סובביו והנה אחר שנים רבות נפטר האב והלך חברו הזקן לבקר את שני בניו שגם הם כבר היו מבוגרים ובעלי משפחה והנה האחד היה בדיוק כמו אביו בלי משפחה סביבו בלי עבודה ממש אדם חסר מהכל לאומתו אחיו בדיוק להפך משפחה אוהבת עבודה טובה בה הוא מצליח. ושאל אותו זקן את שני הבנים כל אחד בתורו איך נהיתה למה שנהית וכשם שהשאלה היתה הה כך גם התשובה שניהם אמרו בזכות אבא. והינו שהיה מי שהביט באב ולמה מה לא להיות והיה מי שהביט באב ולקח דוגמא.

הבית שגדלת בו לא גוזר עלייך עתיד שחור, אלא להפך  הוא צייד אותך ב"רדאר" משוכלל שלנערות אחרות אין. את יודעת בדיוק אילו נורות אדומות לחפש. את מזהה מקילומטרים שתלטנות או פערים בין התנהגות בחוץ לבפנים. הזוגיות שלך תהיה שונה לחלוטין מזו של הורייך, פשוט משום שאת מודעת, חכמה יותר, ולעולם לא תסכימי להיכנס לעיניים עצומות למקום פוגעני.

מה עושים עכשיו מעשית? האם את צריכה להתנצל? על עצם הצבת הגבול ועל כך שאת שומרת מרחק? בהחלט לא. אינך צריכה ללכת להתנצל על כך שהצבת גבול מול התנהגות שאץ חווה אותה כאלימה. התנצלות כזו רק תשאב אותך חזרה לאותו משולש בדיוק, ותשדר שהיחס כלפי אמך הוא משהו שאפשר להעביר עליו סדר יום. כרגע, העבודה האמיתית שלך היא לא 'לתקן' אותו או לקחת אחריות על הבחירות שלו, אלא לרפא את עצמך. להשתמש בשקט ובהקלה שהמרחק הזה יצר כדי לבנות בתוכך מחדש את האמון כדי שתוכלי בעז"ה להקים את הבית שלך מתוך ביטחון ולא מתוך חרדה. עם זאת, בגלל שנושא כיבוד ההורים והאשמה מציקים לך, ובכדי שלא ייראה כאילו את פשוט "ברוגז", כדאי להסדיר את הגבול בצורה מכובדת ובוגרת. אם אינך מסוגלת לדבר איתו פנים אל פנים מחשש לפיצוץ, אפשר בהחלט לכתוב לו הודעה קצרה הממוקדת אך ורק בך ובצרכים שלך (ולא בביקורת על יחסו לאמא). ולנמק מדוע קשה לך דבר עימו בצורה ישירה

אפשר לכתוב משהו בסגנון: "אבא, חשוב לי שתדע שבתוך תוכי אני מכבדת אותך כפי שהתורה מצווה עלי, ולעולם לא ארצה לפגוע בכבודך. יחד עם זאת, המתח והמצב בבית גורמים לי למועקה רגשית כבדה שאיני יכולה לשאת. כדי לשמור על הכוחות שלי, וכדי להבטיח שחס וחלילה לא אגיע למצב של חוסר כבוד כלפיך מתוך סערת רגשות  אני חייבת לקחת כרגע צעד אחורה. אני זקוקה לשקט הזה למען הבריאות שלי."

לסיכום: אין ספק שאת נמצאת במסע אמיץ וחשוב של בנייה עצמית. הניתוק הנוכחי אינו עונש שאת מטילה על אחרים, אלא הדרך שלך להתאוששות, מה שאת מחויבת להעניק לעצמך. קחי נשימה עמוקה, שחררי את האשמה על עיכוב הגאולה, ודעי שדווקא העבודה הפנימית שאת עושה כעת הבחירה בבריאות, בגבולות ובאמת  היא התיקון הגדול ביותר. את מוזמנת להמשיך לשאול ולהתייעץ על הדרך ועל הכלים לבניית עתידך הטוב.

בהערכה רבה

טל

הערת הכותב לציבור הקוראים: תשובה זו נכתבה והותאמה למקרה ספציפי וקיצוני. חשוב להדגיש כי נושא זה של כיבוד הורים הוא נושא רגיש מאוד וטומן בחובו תחום אפור רחב. אין ראוי שכל אדם יעשה דין לעצמו וילמד ממקרה זה למקרים אחרים של קונפליקטים משפחתיים. בכל דילמה מסוג זה יש להתייעץ באופן אישי עם מורה הוראה או איש מקצוע מוסמך.