שלום וברכה

אחרי שקראתי בעיון את שאלתך, מאד התלבטתי מאיפה להתחיל לענות. בדברי נחמה (שבדורנו דור הווי-פיי אין הרבה פיתויים שלא ניתן להשיג גם במרכז הצ'ולנט של מאה שערים), אי אולי בדברי שאלה על מידע שחסר (הוא נמצא במסגרת כלשהי? איפה אתם גרים? כמה עוד ילדים יש בבית? הוא הבכור או דוקא מהצעירים?), בדברי שבח ומחמאות על גישתכם (שלהעיף מהבית אינה אופציה, כהדרכת גדולי הדור), או בהקדמות יסודיות שנראה שחסרות לכם (למרות רצונכם הטוב…).

אז ברשותכם, אגיד שורה תחתונה, ואז אנסה לפרט יותר. קשה מאד לתת מהלך ברור כי באמת רמת ההשפעה שלכם עליו כרגע מוגבלת, ומאידך, מי יכול לקחת אחריות, כל הדרכים בחזקת סכנה ולכל מהלך שתעשו עלולות להיות תופעות לוואי מסוכנות. ובכל זאת הכלל היסודי הוא לא לתת אולטימטומים ולהימנע מקונפליקטים גם במצבים מאתגרים שכאלה, ומאידך, יש מהלך אחר שאם תתמידו בו, בטווח הארוך הנער ירצה לשתף יותר ויקח יותר אחריות על חייו.

ועכשיו להסבר הארוך:

גיל ההתבגרות אינו גיל קל. מכל הבחינות. זה לא רק אתגרי הדור שלנו, זו מהות הגיל: הנער נקרא נער כי הוא מנער מעצמו את עול החכמה, תובע עצמאות מסוימת כדי לפתח זהות אישית (כך כותב הרש"ר הירש). זה מתבטא בכל מיני שינויים הורמונלים וקוגנטיבים, שפתאום הילד המגודל נהיה 'מאן דאמר', יש לו דעות, ביקורת, רוצה להחליט בעצמו, ולא כל החלטותיו מתבססות על דעת ישרה, חלקן לפעמים עושות לנו הרבה כאב לב, בראותנו את הילד האהוב עושה טעויות, לא משתף במידע, נגרר אחרי חברים רעים ורוצה לנסוע למקומות מסוכנים…

בנוסף לכל זה, זכיתם שבנכם סובל מהפרעת קשב ריכוז, שזו אחת מארבע קבוצות הסיכון לנשירה (יתר הקבוצות: נפגעי תקיפות, בני מהגרים – חוצניקים, ובני בעלי תשובה). כרגע הסמכות ההורית נשחקת, ואתם מוצאים את עצמם מול שתי ברירות. להיות נבוט או להיות סמרטוט. להיות נבוט, ולמסור נפש על סמכות וחוקי בית מינימליים (מה שלא כל כך עובד), או להיות סמרטוט ולהיכנע לכל גחמותיו, שגם זה מהלך קשה שבדרך כלל מתפוצץ בפרצוף בשלב כלשהו.

יש מהלך שלישי. יבוא השלישי ויכריע ביניהם. מהלך של חיזוק הקשר הרגשי עם המתבגר, ובכך לרתום אותו לא דרך כפיה אלא דרך הקשר החם, נפשו קשורה בנפשו. בעל-הטורים בפירושו לתורה מדמה את נפש הנער לקרון רכבת שזקוק למצוא קטר. הנער רוצה לבחור בעצמו את דרכו, אבל גילו הלא-יציב וחוסר האיזון המובנה שבו, מחייב אותו להיות קשור לקטר כלשהו. מי יכול להיות אותו הקטר? יש רק שתי אפשרויות, שמרומזות בשני פסוקים בהם התנ"ך משתמש במילה "קשורה". כתוב (משלי כ"ב ט"ו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר", וכתוב (בראשית מ"ד ל'): "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ". זהו, בעל-הטורים אומר שאלה הן שתי האפשרויות היחידות. ברירת המחדל היא הקשר לאיוולת, וזכה דורנו לאיוולות בכל הצבעים והריחות, הטעמים והפיקסלים. "הַבּוֹר רֵק – אֵין בּוֹ מָיִם", כאשר מים אין בו – אז נחשים ועקרבים יש בו, ולא ניתן לחסל אותם עם פטיש, זה רק גורם להם להתרבות, כמו הצפרדעים במצרים. כדי לנתק את האיוולת צריך למלא את הבור במים, והמים כאן, הם קשר חם טוב עם ההורים. זה הקטר שיכול להסיר את האיוולת שקשורה בלב הנער!

לא מדובר סתם באהבה בין הורים לילדם. צריך שהנער ירגיש את האהבה. על פי מושגיו הנוכחיים. למרבה הצער, דאגה לעולם הבא שלו, לא מתפרשת כאהבה, אלא כחפירה פטרונית וכחוסר אמון, וזה בדיוק ההיפך מ"נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ". הנער מפרש אהבה בדרכים אחרות: קשר, שיחה, התענינות כנה בעולמו, אמון, דאגה לצרכיו הגשמיים, שיאכל, שיהנה, שימצא נקודה חמה. ככה הנער מפרש אהבה, וזה מה שנותן לו את הכח והמגן כנגד כל פיתויי העולם.

וזה מחייב אותנו, ההורים, לשנות תפיסה, להתעניין באמת בנערים, לא רק אם הם מתעניינים בספרי הלכה ומוסר, אלא לכבד גם תחומי עניין אחרים, רק בזכות זה שהנער מתעניין בהם.

כל עוד הנער שובב במידה סבירה, כולם יודעים לדבר ככה. השאלה מה עושים באלה שמתריסים ולא עומדים בכללי הבית, כמו במקרה שלכם, שהנער רוצה לנסוע לכנרת. אנשי חינוך כתבו דוקטורטים שלמים כמה חשוב בכאלה מקרים לא לתת לגיטימציה, לסלק תפוח רקוב להציל את השאר ועוד כל מיני משפטים שבסופו של דבר מצליחים לסלק את הנער מחוץ לגדר, למען יראו וייראו. אבל גדולי ישראל לימדו שמאחורי כל כאב יש מצוקה, ולכן גם במקרים הקשים יש לדבוק במהלך הזה. במקום להילחם בסימפטומים, ולהיגרר במלחמת התשה חסרת סיכוי, הדרך להצליח גם במקרים הקשים, היא יישום כללים אלה של קשר ידידות ואמון, כבוד ואהבה. אלה לא סיסמאות נבובות, גדולי ישראל מורים שכך ניתן את העזרה הראשונה שתועיל גם במקרים האלה.

אז נכון, זה מחייב גם להרפות ולהתעלם וכשהילדים הולכים למקומות מסוכנים זה כל כך קשה. כי זה מהלך לטווח ארוך, ובטווח הקצר יש בעיה בוערת… אבל לפעמים באמת אין ברירה. יש הרבה סיפורים על גדולי ישראל שהִינחו הורים לנהוג עם ילדיהם באופנים של התעלמות, של זרימה עם הנהגות שאינן לכתחילה. לדוגמה, בספר ארחות רבינו (על מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל, ח"א עמ' רנ"א) מובא שבחור אחד החליט לנסוע לחו"ל, ללא הסכמת הוריו, וכמובן שהוריו כעסו והצטערו מאד על כך. הלך אביו אל מרן הסטייפלר זצ"ל כדי להתייעץ כיצד לנהוג עמו, ולהפתעתו אמר לו הסטייפלר: מכיון שהוא כבר החליט לנסוע, עליך להתגבר על עצמך, וללוות אותו לשדה התעופה, כדי שירגיש שיש לו בית, עכ"ל.

הטקטיקה שהרבה הורים נוקטים בה, שכוללת להתריע מסכנות, לזכות את הנער בכמה שיותר מצוות, להראות כמה צער ויאוש גורמת לנו דרכו של הנער, כל זה רק ירחיק אותו יותר. המהלך שצריך לעשות, במקביל, לא להתייאש ולהשלים עם המצב, אלא מהלך שלישי של נפשו קשורה בנפשו שיועיל בטווח הארוך, לכך שהנער יקבל כוחות ויתעצם, ובשעת נסיון דמות דיוקנכם תראה לו בחלון ותיתן לו כח להימנע.

אסיים בהמלצה. יש ספר שנקרא 'בוסר המלאכים' שכתבתי במיוחד להורים במצב כזה, שנותן כלים רבים, גם לחיזוק הקשר, גם לחוויות הצלחה, ועוד עצות מעשיות שיכולות, גם במקרים הקשים ביותר, לגרום לנערים להתחיל תהליך חיובי. לא ווארטים ולא תאוריות, אלא ליקוט כלים מגדולי ישראל שבעצמם גידלו כאלה נערים או ייעצו להורים במצבים האלה. אם יש לכם אפשרות להשיג אותו אני חושב שזה יתן לכם הרבה בטחון וכלים, ויוכל לקצר את המסע הזה שהבן עובר.

אז תכלס. יש עוד כמה ימים עד המועד המתוכנן. נסו למלא אותם במינימום ביקורת, ומקסימום קשר, שיחה, חוויות. אוכל טוב. שירה. זה הנשק. אם כרגע הוא נעול על הטיול הזה, לא חושב שמלחמה תועיל, וממילא הייתי נוקט בעצת מרן הקהילות יעקב: אדרבה, תנו לו מאה שקל, חיבוק, ותזכירו לו שבכל שעה הוא יכול להתקשר. זה יתן לו כח בכל מקום שהוא להיזכר שיש לו הורים אהובים ואוהבים, וזה המגן הטוב ביותר לנסיונות המצויים כל כך בדורנו. וה' יעזור שעוד תראו ממנו ומכל ילדיכם רוב רוב נחת.

דן

[email protected]