דלג לתוכן
שלום וברכה,
רציתי לשאול, אני בחורה יחסית אם לא בכלל, מאוד פרפקטיוניסטית, ז"א קשה לי לראות כשלון אם זה בעצמי או בסביבה, קשה לי עם כך שאני "לא מושלמת" ועדיין יש בי חטאים ותאוות.. למרות שאני לא רוצה לחטוא ולהכשל.. והתוצאה היא כעסים על עצמי, על הסביבה שכושלת.. ולכן אני גם רוב הזמן בלחץ נפשי.. ז"א יכול להיות לי מאוד טוב מבחינה גשמית, אבלאני יכולה להיות בלחץ בלתי מוסבר.. אז איך מתמודדים עם זה??? תודה !! תבורכו 🙂
נערה יקרה ומיוחדת,
את תשובתי אחלק לשני חלקים: חלק רעיוני וחלק מעשי.
בחלק הרעיוני הכמיהה שלך לשלמות – מובנת והגיונית:
כולנו רוצים לחיות בעולם אידיאלי ואכן קשה לנו להיווכח שזו לא המציאות,
ולצערנו העולם בנוי כך שלכולנו יש נפילות,יש חסימות ויש כישלונות.
העניין הוא שהנפילות, החסימות והכישלונות הללו
הם מה שהופכים את החיים שלנו למשמעותיים;
אף אחד לא בא לעולם הזה כדי לנוח, באנו להיתקל בקשיים – ולהתמודד איתם, ההתמודדות הזו היא התכלית, בלי קשר לתוצאות! הן לא בשליטתנו!
בנושא הכישלונות אמר הרב הוטנר על הפסוק: ״שבע יפול צדיק וקם״ שאין הכוונה ש'למרות' שהוא נפל הוא קם,
אלא הכוונה ש'כיוון' שהוא נפל לכן הוא קם, כלומר אצל אנשים נעלים שמכוונים נכון – הנפילות והקשיים הם שמביאים לצמיחה והתפתחות.
אז מה עושים כדי להגיע לדרגה כזו שהקשיים באמת יקימו וירוממו אותנו?
מה עושים כדי שהניסיון יחשל ויצמיח ולא יחסל ויצניח?
לדעתי התשובה המרכזית היא: להגביר אהבה עצמית.
יש קשר הדוק בין אהבה עצמית לבין "ואהבת את השם אלוקיך" ו:"ואהבת לרעך כמוך", לכן לפעמים היצר הרע, במסווה של צדיקות, מנסה להראות לנו שאנחנו לא בסדר כדי לכרסם באהבה העצמית שלנו וכך הדבר עלול לפגוע בשני דברים כה מהותיים ביהדות: אהבת אלוקים ואהבת הזולת שלנו.
מה זו בעצם אהבה עצמית?
יש אנשים שטועים לחשוב שאהבה עצמית זה סוג של אנוכיות/גאווה ושאר מידות רעות, אבל האמת היא שאהבה עצמית היא התובנה שהכישלונות שלנו לא מגדירים אותנו, והתוצאות שהשגנו לא מגדירות אותנו אלא רק הרצון הטוב שלנו וצלם האלוקים שבקרבנו – הוא שמגדיר אותנו.
אהבה זו אין פירושה התעלמות ממה שדורש תיקון אלא התמקדות במה שנותן לנו את הכח לתקן. כשנתמקד בטוב שלנו – נוכל בע"ה להיות חזקים יותר וכך יהיה לנו כח לתקן את הדורש תיקון.
זכרי ש"רחמנא ליבא בעי": הקב"ה רוצה את ההשתדלות והלב הטוב שלך
את הרצון הכנה הזה ממנו יש לך בשפע (עובדה ששלחת את השאלה הזו!)
יש אמנות יפנית עתיקה ומרהיבה הנקראת "קינטסוגי",
באמנות זו לוקחים כלי שבור, מחברים את חלקיו באמצעות זהב טהור
וכך הכלי הופך יקר ומיוחד יותר משהיה בתחילה.
האמנות הזו היא משל נפלא לחיינו: כשאנחנו מחברים את השברים שלנו באמצעות זהב-
אנחנו הופכים שווים יותר!
עלינו להבין שאין טעם לשאול "האם שבור?"
אלא: "איפה הזהב איתו אפשר לתקן את השבר?" התובנה הזו היא כבר מכוונת מאד וכעת אפנה את השאלה אלייך: איפה לדעתך נמצא "הזהב" הזה ואיך משיגים אותו? או בשפה יותר מעשית: איך לדעתך תוכלי לגבש יותר אהבה עצמית?
וכעת אנסה לתת גם כמה כלים מעשיים:
1) הגדירי (מוטב בכתב!) ממה את מפחדת.
לרוב לחץ נובע מחששות וחששות זה בדרך כלל דבר מעורפל. כשתכתבי את הפחדים שלך על דף בצורה כמה שיותר מדויקת ומפורטת יהיה לך הרבה יותר קל "להסתכל לפחד בעיניים" ולראות שהוא לא כזה נורא.
2) שמרי את הדפים הללו ואחרי תקופה קראי אותם שוב.
עובדה היא שתשעים אחוז מהפחדים שלנו לא מתממשים, או מתממשים ואז אנו רואים שבמציאות הם הרבה פחות איומים מאשר בדמיון שלנו. אם תשמרי את הדפים ועם הזמן תראי שבאופן קבוע הפחדים בסוף פחות איומים משחשבת ושחוסר שלמות הוא לא כה איום, זה ייתן לך פרופורציות כששוב יגיעו חששות חדשים (והם יגיעו, כי כך העולם בנוי).
3) צרי לעצמך "עוגנים": כדי שאוניה לא תטלטל בים הפתוח היא מטילה עוגן שקושר אותה לאדמה יציבה. גם אנו צריכים "עוגן", משהו שיקרקע אותנו וישמור עלינו מנחשולי רגש מאיימים.עוגן צריך להכין מראש; את צריכה להכיר את עצמך, לדעת מה מרגיע ומאזן אותך ולהשתמש בזה מול "גלים" סוחפים מידי. לכל אחד מאיתנו מתאים עוגן אחר, לאחד זה מנטרות שהוא משנן, לשני נשימות, לשלישי כתיבה משמשת כתרפיה, חשוב שתבדקי, תדעי מה העוגן שמתאים לך ובמידת הצורך – תשתמשי בו.
בהערכה רבה
יעל
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
