שלום, מורה יקרה.

תודה ששיתפת אותנו בהתלבטויות החשובות האלה. מקצוע ההוראה הוא לדעתי אחד המקצועות המורכבים ביותר שקיימים. נראה שמורה צריכה להיות גם מקצועית מאוד בחומר שהיא מלמדת וגם יודעת להסביר אותו בפשטות. גם אשת שיווק ופרסומאית (כדי שהנושאים שהיא מלמדת יהיו מעניינים לפחות כמו הפלאפון). גם מכילה וגם קשוחה. גם החלטית וגם בעלת שיקול דעת. גם שוטרת וגם פסיכולוגית. גם יצירתית וגם ברורה. גם חוקרת וגם שופטת. גם צריכה להסביר את רצונותיה מול התלמידים וגם מול ההורים וגם מול ההנהלה. גם טכנולוגית וגם יודעת להשתמש בשיטות הישנות. נראה שזה תפקיד כמעט בלתי אפשרי להכנס אליו, שדורש כישורים שונים ולפעמים גם ממש הפוכים.

עם זאת, מקצוע ההוראה הוא לדעתי אחד המקצועות החשובים ביותר שקיימים. כי הוא משפיע על האנשים בגילאים הכי חשובים של בניית האישיות הבוגרת שלהם. מורות נמצאות עם התלמידים לפעמים יותר מההורים שלהם וגם בד"כ זוכות לדבר איתם יותר. ולכן, למרות האתגרים של התפקיד הזה יש אנשים שפונים אליו מתוך השליחות הגדולה שבו. וכל הכבוד לך שאת שם. ונשמע שאת שם מכל הלב.

כיוון שאת שם מכל הלב, באופן טבעי ההוראה מעלה לך עניינים מול עצמך, שאולי היו עולים במצב אחר ואולי לא. וזה טוב להקשיב לדברים האלה שעולים, כי כל מצב כזה הוא אפשרות לגדילה. כשאדם מקשיב לדיבורים שעולים מתוכו בעקבות מצבים מחוצה לו וכשיש לו אומץ וחוכמה לעבוד עליהם, הוא יכול ממש להיות אדם יותר גדול ויותר שלם כתוצאה מהעבודה הזאת. זה מצוין.

זה טוב שאת יודעת להגדיר לעצמך את החוזקות שלך והחולשות שלך. את הדברים שאת יותר או פחות טובה בהם. נשמע שיש לך רצון גדול להיות טובה בהכל. אבל דעי לך שזה לא אפשרי. אף אחד הוא לא טוב בהכל, בכל התחומים. וזה שאת יודעת להגדיר לעצמך זה חשוב מאוד. לדעת את החולשות זה חשוב כי זה נותן אפשרות לעבוד על הדברים שרוצים לשפר. אבל לדעת את החוזקות זה הרבה יותר חשוב כי זה נותן כח להשתפר והרגשה טובה מהדברים שאני כבר עושה טוב. אני מתעכבת על זה כי זה כלי שאנחנו נוטים לשכוח אותו. ברור לנו כמעט תמיד מה היה אפשר לעשות יותר טוב. במיוחד כשאנחנו אנשים ששואפים לטוב ורוצים לעשות את הדברים כמו שצריך מאוד ברור לנו מה אפשר לשפר. אבל אנחנו לא מספיק מפרגנים לעצמנו על כל הדברים שיצאו לנו דווקא ממש טוב. והם בד"כ הרוב. בהגדרה שלך שאת משימתית נשמע לי שאת רוצה שדברים ילכו הכי טוב שאפשר. אולי אפשר להגיד שפחות מזה זה כבר לא מספיק טוב.

אם אני מכוונת נכון, ואת יכולה להגיד שאני טועה, אולי אפשר לקרוא לזה במילה אחרת "פרפקציוניזם".

אכן אנשים פרפקציוניסטים הם הרבה פעמים מצויינים. אבל המחיר שהם משלמים הוא גדול מאוד.

נראה לי שדווקא האנשים שעושים את הדברים כמעט הכי טוב שאפשר, הם אלה שהכי מתוסכלים ומרגישים הכי רע עם עצמם. לא רק מבחינת העבודה הרבה שהם משקיעים אלא גם במדידה הלא נכונה של התוצאות והציון שהם נותנים לעצמם. ההדגשה של החוסר על פני מה שהצלחתי.

הסכנה בזה (מעבר לתשישות) היא ריפיון ידיים. זאת הרגשה שאין לי כח להמשיך לעבוד ככה, כי גם ככה זה לא יוצא מושלם וגם ככה תמיד בסוף משהו לא יצא כמו שרציתי. ואז דווקא האנשים היותר טובים עוזבים את המערכת (או לכתחילה לא נכנסים אליה) בעוד האנשים הפחות מצליחים והפחות מוצלחים דווקא מתקדמים, מהסיבה הפשוטה שהם יודעים יותר לסלוח לעצמם ולפרגן לעצמם.

כך גם לגבי תפקיד החינוך. להיות מחנכת זה דבר גדול מאוד. נכון שבתור מורה מקצועית את יכולה פחות לפגוע. אבל את גם יכולה פחות להיות משמעותית ולקדם. תמיד במקום פחות משמעותי – גם פחות משמעותי לטעות. וזאת רגישות חשובה וחשש חשוב שיהיה לכל מי שעוסק עם אנשים, בפרט עם ילדים. אבל דווקא כיוון שאת מודעת כל כך לחשיבות הדברים, דווקא בגלל זה את מתאימה כ"כ. כי זה חשוב ואכפת לך. אבל חבל שזה ימנע ממך לעשות דברים אפילו יותר גדולים ממה שאת כבר עושה. להשפיע יותר.

הפחד מכישלון או מלעשות דבר לא טוב עלול לעצור אותנו מלהתקדם וגם מלעשות הרבה טוב בין מעט הטעויות שאנחנו עושים וזה חבל. בסוף יוצא שדווקא האנשים שיותר בטוחים בעצמם, ולא מסיבה מוצדקת, עושים את הדברים הכי חשובים ועדינים ולא אנשים כמוך. וחבל מאוד!

כגודל האחריות גם גודל החשיבות של התפקיד. כגודל הנזק של טעויות כך גם גדולה החשיבות של ההצלחות.

את מדברת על המשמעת בכיתה. בתור מורה אני רוצה להגיד לך שזה דבר ידוע שמשמעת בכיתות זה דבר קשה. זה קשה לכולם. ובמיוחד באופן מאוד ברור אחרי הקורונה. הקורונה הושיבה תלמידים בבית בלי מסגרת ועם המון מסכים יותר משנה וזה ממש פגע לטווח ארוך ביכולות הישיבה והריכוז שלהם וקבלת הסמכות שלהם. לא עשיתי מחקרים בנושא, אבל אלה דיבורים שאני שומעת מסביבי כל הזמן ממורות ומנהלות- גם הקשוחות שבהן. המורות היום עובדות הרבה יותר קשה מאשר בתקופה שלפני הקורונה כדי לשקם את כל המערכת אחרי התקופה הקשה הזאת. שמעתי ממנהלת אחת (דווקא קשוחה) שאחרי הקורונה כל שנת ניסיון צריכה להיחשב 10 שנים…

נשמע שאת יודעת להגיד מה עובר לך בראש ובלב אחרי שיעור טוב או פחות טוב או תקופה טובה או פחות טובה. כדאי לדעתי למנף את זה. במקום שזה יצור רגשות לא נעימים של כישלון וביקורת, כדאי להבין מה בעצם אני מספרת לעצמי שם. כדאי לך לקחת דף ועט ולכתוב את זה. לכתוב כל מה שעובר לך בראש. ואח"כ לנסות לאתגר את זה. האם באמת את לא מורה טובה? האם באמת יהיה טוב יותר לתלמידים שלך עם מורה אחרת, פחות רגישה? פחות קשובה?

את כותבת שאת מבינה הרבה דברים מהסב-טקסט של התגובות של התלמידים. זה יכול להיות טוב ולשרת אותך. אבל זאת גם יכולה להיות סתם פרשנות מזיקה שלך. אולי הם לא התכוונו למה שאת חשבת? אנחנו נוטים לפרש אחרים בסביבתנו הרבה מאוד. כשבעצם רוב מה שעובר להם בראש או בפה בכלל לא קשור אלינו. זה קשור אליהם ולמצוקות שלהם.

צריך לעשות עם עצמנו עבודה כדי לא להפגע. קודם כל להכיל את עצמנו ולסלוח לעצמנו. גם על דברים שלא יצאו טוב בגלל הנסיבות וגם על דברים שלא יצאו לנו טוב בגללנו, בגלל טעויות שלנו.

לגבי התלמידים מהמגמה- יכול להיות שהמוטיבציה שלהם ירדה. יכול להיות שאת עדיין לא מלמדת כל כך טוב. אבל זה הכל ממש טבעי. תלמידים רגילים למורות הקודמות שלהם וזה גם נוח להם. כולנו לא ממש אוהבים שינויים כי שינויים הם לא ידועים. אנחנו מעדיפים את הידוע אפילו אם הוא פחות טוב. המורה הוותיקה גם היתה מורה צעירה פעם. את גם תלמדי והם יקשרו גם אלייך. בסוף השנה או השנתיים הם ישכחו אותה ויחשבו עלייך, כי הקשר ביניכם יתבסס. אותך ה' שם שם בשביל התלמידים האלה. כנראה שאפילו שאת צעירה מהמורה הוותיקה, יש לך תפקיד חשוב מולם. מה הוא?

להיות רגישה לפידבקים של התלמידים זה חשוב. זה מכוון אותנו להמשך. אבל צריך לעשות את זה במידה. כי לא תמיד להיות רגישה משרת את התפקיד שלך.

מורה רגישה מדי לתגובות התלמידים עלולה להיות מובלת על ידם במקום להוביל אותם. המורה היא המבוגר האחראי בסיטואציה והיא צריכה להראות את הדרך. לא תמיד ימצא חן בעייני התלמידים. אבל כשהיא תראה את הדרך ותהיה בטוחה בה היא תעשה את התפקיד שלה יותר נאמנה – היא תוביל אותם בדרך שבה הם צריכים ללכת. זה גם ייתן להם ביטחון בהמשך שהיא יודעת מה היא עושה. מותר ואפילו כדאי לשמוע מה התלמידים רוצים וחושבים. אבל בסוף המילה האחרונה וההחלטית צריכה להיות שלך. את המבוגר האחראי פה. הם סומכים עלייך שאת תהיי ההחלטית ותובילי אותם למקום הנכון, לפעמים תוך טענותיהם וטרוניותיהם. והכי חשוב, כשאת מבינה נכון את התפקיד שלך ולא בוחנת את עצמך כל הזמן ביחס להרגשה שלהם אז את יכולה להכיל אותם. את יכולה באמת לשמוע אותם, את הקושי שלהם, את הרצונות שלהם, את החששות שלהם ולא להיות עסוקה ב"מה הם חושבים עליי?" או "האם אני מספיק טובה בשבילם?"

אנחנו חייבים לדעת שכל אחד מאיתנו הוא ממש האדם שהקב"ה שם שם במיוחד. מכל מורה התלמידים מקבלים סוג אחר של חינוך, סוג אחר של קשר. מה שהם עברו איתה נתן להם דבר מסויים. ואת תתני להם דבר אחר. במה את טובה שהיא לא נתנה להם? מה הדבר המיוחד שלך שאת הולכת איתו ומעבירה להם? אולי זה עומק מחשבה? אולי זה דוגמא לאיך מתנהלים דווקא כשלא יודעים את כל התשובות? אולי זה עצם העניין של לדעת שהמורה לא יודעת הכל ושהיא מכוונת אותם בדרך שלהם. בדרך העצמאית והמיוחדת שלהם. שהם העיקר פה ולא המורה. זה דבר שקשה יותר לעשות אותו עם מורה שתופסת את כל הבמה.

מורה טובה היא לאו דווקא מרצה טובה או אחת שתמיד יודעת את כל התשובות. מורה טובה יודעת להוביל את התלמיד בדרך שלו.

כל מורה טובה בדבר אחר ויש לה את הסגנון שלה והדרך שלה. אני חושבת שאת בכיוון טוב מאוד, רק שאת מבקרת ובודקת את עצמך די הרבה. זה לא נותן לך פנאי לבנייה עצמית ושל התלמידים.

אם תצליחי להעריך את עצמך יותר ולראות תמיד מה כן הצלחת ובמה כן התקדמת או קידמת יהיו לך הרבה יותר כוחות להתקדם עוד והרבה. את ממש תמצאי את עצמך כל פעם במקום טוב יותר. במקום שאת בעצמך גדלת. ו"תופעת הלוואי" שתצא מזה היא שתהיי מורה טובה יותר. כי ככל שאת תכילי יותר את עצמך תוכלי להכיל יותר גם אותם. וזה באמת מה שהם צריכים. את האהבה שלך וההכלה שלך אותם. בלי שתהיי כל הזמן עסוקה בעצמך ובוחנת את עצמך האם את טובה או פחות טובה.

נשמע לי שיש בך הרבה תכונות חשובות להוראה.

דווקא הטלת הספק שלך, ההבנה בחשיבות התפקיד שלך, המחשבה העמוקה שלך והרגישות לתלמידים הם אלה שמראים שאת מורה טובה ויכולה להיות מורה עוד יותר טובה בהמשך. אלה תכונות יקרות מאוד שיכולות לשרת אותך בתפקיד המשמעותי הזה. הרבה יותר משמעותי מלהיות מרצה. להרצות את החומר שלך במקצועיות המירבית וללכת הביתה.

את מעלה כאן דברים חשובים מאוד, שמקצוע ההוראה מפגיש בהם, אבל בעצם זאת עבודה פנימית שלנו. אני חושבת שיעזור לך להתקדם בכיוון הזה ואולי לקבל על זה ייעוץ לאורך זמן. אפילו שאת מורה כבר 4 שנים, אולי מורה ותיקה מביה"ס תוכל ללוות אותך קצת במחשבות היותר פנימיות וטבעיות שהמקצוע מעלה. או שאת יכולה להמשיך לכתוב כאן.

תודה רבה על כל מה שכתבת. אני בטוחה שאלה דברים שעולים להרבה מורות ואני מתפלאת שאני לא שומעת אותם יותר.

המשיכי בדרכך הטובה ושהקב"ה יראה לך את הדרך הכי טובה לילדים שלו.

בחברות,

נעה עינב