שלום לך יקרה,

קראתי את מכתבך לאט, והלב שלי היה איתך בכל מילה. את מתארת מסע ארוך וכואב, מסע שבו התחלת כצעירה  מלאה חיים, מוקפת חברות וחיוניות, ומצאת את עצמך עשר שנים אחרי במקום אחר לגמרי- אמא לארבעה ילדים, אחרי אשפוזים והתמודדויות נפשיות, בתוך בית שבו את חשה מצומצמת, בודדה וכבויה. את מתארת פער גדול מול בעלך- הוא מצא לעצמו דרך, עולם רוחני, חברים, עבודה ומשמעות, בעוד את מרגישה שאין לך עוגן, ואין לך מקום משלך. את מתארת תחושה של נחיתות ושקיפות שוחקת, יחד עם כמיהה עמוקה למילה טובה, לאישור או סימן שהוא רואה ומקבל אותך.

נתחיל בכך שגם את וגם בעלך צריכים להשלים עם העובדה שאת כבר לא הילדה שאיתה הוא התחתן לפני כעשור, ולא רק זאת, אלא שהילדה ההיא כבר לא תחזור. העובדה הזו, שיש בה מן תחושת אובדן אולי, היא דוקא לא חיסרון בעיני- אלא מציאות חיים עובדתית שצריך לעבד וללמוד אותה.

כולנו משתנים. גם בעלך איננו אותו בחור  שפגשת פעם. הוא השתנה, התפתח, מצא דרך להתמודד עם השנים בהם היו משברים וקושי בבית. כדי להתמודד עם מה שהוא עבר, הוא סיגל לעצמו דרכים שונות  שעזרו לו לתפקד ולשמור על התא המשפחתי למרות הדרך. וכן, הוא שונה עכשיו. את מתארת את השינוי שלו- הוא הקצין בכיוונו, התמסר ללימודו, מצא דרך להתייצב מבחינה חברתית ותעסוקתית.

ושוב, גם אצלו- השינויים אינם בהכרח חיסרון- אלא מציאות חיים.

ההבדל בינכם הוא הוא שהוא מרגיש טוב עם השינויים שלו ומצדיק אותם, ואת מרגישה שהשינוי שלך משאיר אותך חלשה ומבולבלת.

אבל האמת היא אחרת- את אישה שעברה כברת דרך ארוכה ועמוקה. הכאב, הטלטלות, ההתמודדויות- כל אלה  הופכים אותך למישהי בעלת עומק, שמבינה דברים שלא הבינה בעבר, בעלת יכולות רגשיות והבנה של מורכבות. אני קוראת את המכתב שלך ומרגישה מבין המילים את האינטלגנציה הרגשית ואת העוצמה שלך. יקירתי, לא. את לא אמורה לחזור להיות אותה נערה צבעונית שהיית פעם, כי עברת הרבה מאז, את אמורה עכשיו לגלות את הכוחות המדהימים שיש בך כאישה בוגרת שעברה מסע לא קל, ועכשיו מטפלת בעצמה ומנסה למצוא את הדרך הייחודית שלה, שלך. לגלות את הדברים שמרגשים אותך, שגורמים לליבך לפעום. את הדברים שאת אוהבת כאישה, ואת הדברים שנותנים לך כח. היום, כאישה בת 30- חברותייך מפעם אולי כבר לא סביבך, אך יש עוד המון נשים שמחכות לפגוש אותך, שיכולות להרוויח מחכמתך ותבונתך, ושאת יכולה להנות בחברתן.

נשמע לי שמה שהכי כואב לך בזוגיות זה לא רק המחלוקות סביב הצניעות והחומרות, אלה רק הסימנים החיצוניים. נראה לי שהכאב האמיתי הוא תחושה שאין לך נוכחות ומשמעות מספיקה בבית. ייתכן שזה מחזיר אותך אחורה אל זיכרונות ילדות של מאבקים על צניעות, בהם לא שמעו את הקול שלך שרצית להשמיע- אך עכשיו הפצע עמוק הרבה יותר- בבית שאת בנית יחד עם בעלך, במקום שבו את אמורה להרגיש הכי משמעותית ובטוחה ומוגנת- שם את מרגישה שאולי לא צריך אותך, וקולך לא נשמע. זה כואב ברמה בלתי נסבלת, ואני לגמרי מבינה אותך כשאת כותבת שאת מרגישה בודדה מתוסכלת וכבויה. כמה כאב יש במילים שאפילו התפילה שלך מרגישה לך חסומה, כאילו גם משמים לא רואים אותך.

הכאב שלך ברור, אבל כאן אני רוצה לומר לך משהו חשוב שאני רוצה שתפנימי-

נשמה יקרה, הכל נראה כאילו חסום וירוד, אך לא! דווקא מתוך המקום הזה יש הזדמנות עצומה לצמיחה.

הגעגוע וההשוואות למה שהיית פעם, לא מועילים לך. הנסיונות לרצות את בעלך, ולנסות בכח לחזור לאותה בחורה שהוא רצה ואהב פעם, לא מועילים לך. הצורך שלך לקבל אישור וקבלה ממנו לא מועילים לך. הרצון שלך לטיפול זוגי ביחד בזמן שהוא לא מעוניין לא מועילים לך.

השליחות שלך עכשיו היא לבנות מחדש את עצמך כאדם שלם עם זהות מובחנת משלך.

את מספרת שאת בטיפול, תשתמשי בטיפול כדי ללמוד את הקול שלך, את הצרכים שלך, את הזהות החדשה שלך כאישה מהממת שיצאה מתקופה קשה לצמיחה. תלמדי דרכים למלא את עצמך, תייצרי לעצמך משמעות כאדם נפרד וייחודי.

כל זאת את עושה לא כדי להתרחק חס ושלום, אלא להיפך, כדי שתעמדי כאישה שלמה, שותפה אמיתית, בעלת כח ויכולת לתת ולהעניק משלך באופן אקטיבי.

זה חשוב לא רק בשבילך,  זה חשוב גם בשביל ילדייך. הם זקוקים לאמא שיש לה ניצוץ, אמא שיש לה חיים. כשהם רואים אותך חיה, זה נותן להם ביטחון, שמחה וחום. הבית כולו זקוק לזה. זוגיות לא נבנית משני חצאים חלשים שמחזיקים אחד בשני מפחד, אלא משני אנשים שלמים שבוחרים זה בזה. בעלך בנה לעצמו עולם, עכשיו תורך.

השאלה כמה להשקיע בזוגיות וכמה בעצמך היא שאלה שיכולה להיות לא פשוטה.

נסי להיות בעמדה בה את זורעת רגעים קטנים בהם את מראה שאת לא מוותרת על הזוגיות ועל הבית- מילה טובה, שיחות קצרות, שיתופים, מחוות פשוטות. אך את התקופה הקרובה תשקיעי בעצמך!  תחפשי כל דבר שנותן לך ערך- שיעור, חברה, עבודה, יצירה. כל דבר שמדליק בך ניצוץ. כי את הניצוצות הללו כולם רואים. וכולם מרוויחים מהם.

לגבי הדרישות הדתיות של בעלך, אני חושבת שקודם כל תצאי מתחושת המלחמה והזיכרונות של הסמינר. כדאי לעשות מאמץ לכבד אותו במה שאת מרגישה שאת יכולה. ובמקומות בהם זה קשה לך- תגידי לו בבהירות ובשקט שזה קשה לך מידי. 'אני מאד רוצה לבוא לקראתך בעניין הזה, אבל בדבר הזה אני לא מצליחה מבלי לאבד את עצמי. פשוט לא יכולה. במקום הזה אני מבקשת שאתה תבוא לקראתי'.

אז מה אפשר לעשות כבר מחר בבוקר?

תבחרי פעילות אחת שנותנת לך צבע בחיים- ועשי אותה פעם בשבוע.

תלמדי לנהל שיחות עם בעלך שבהן אין האשמות אלא משפטי 'אני חושבת' 'אני מרגישה'

תמשיכי את הטיפול.

ותתפללי. תפילות פשוטות וקצרות, שבהן גם מול הקדוש ברוך הוא את לא מחכה להרגיש שתפילתך התקבלה, אלא את מספרת על עצמך, ומבקשת לגלות עוד.

לסיום יקרה,

את מתארת את עצמך ככבויה, אבל אני רואה מול עיניי אישה עוצמתית. אישה שעברה סערות עצומות, והחזיקה מעמד. אישה שלא ויתרה על הבית, על הילדים ועל האמונה. אישה שממשיכה הלאה, גם כשמרגישה שהכל סוגר עליה. אלו כוחות גדולים מאד. עכשיו הגיע הזמן להפנות את הכוח הזה פנימה- לבנות את עצמך מחדש, צעד אחר צעד, עם הרבה חמלה, הערכה ואהבה לעצמך.

אל תמדדי את עצמך מול הילדה שהיית. תני לעצמך את הזכות להיות האישה שאת עכשיו- אישה עם עומק, עם ניסיון, עם לב שמחפש אמת. אישה שיש לה שליחות: להיות נוכחת, לחזור לחיות, לחזור להאיר. ואני מאמינה בך בכל ליבי שאת יכולה.

חנה א