אני מתוסכלת. מתוסכלת מעצמי, מהחיים, מהדת, מהכל.
אני כל הזמן כועסת, כך הזמן בנפילה, בקושי, בכאב.
אני עושה ההפך לגמרי ממה שבת מלך צריכה לעשות. אני מרגישה מרוחקת מהכל. אני מרגישה ויודעת שאני מאכזבת את הקב”ה. אני כל כך מתביישת שאני מתנהגת ככה וכל כך רוצה להיות צדיקה(!), להרגיש באורות, שאני במקום שלם ואמיתי אבל אני כל כך לא שם. רחוקה מזה אלפי שנות אור.
אני יודעת שזה עבודה אבל אני מרגישה שאני נזרקת למים ואני פשוט טובעת. כל שניה ושניה אני מרגישה שאני בניסיון ושאני פשוט לא עומדת בשום ניסיון.
אני רוצה להתחזק, אבל משהו בתוכי כאילו כועס כל כך ולא רוצה את זה אולי אפילו מיואש.
אני פשוט לא מבינה…מאיפה מתחילים? מה הצעד הראשון? אני לא יכולה עם כל החוסר וודאות הזה.
אני מגיעה למצב של שנאה עצמית. אני כולה בת 18 ויש לי כל כך הרבה חששות, ספקות, שאלות עמוקות כל כך.
כל הזמן אני מרגישה צורך לבכות ולפרוק כאב. אני מתפוצצת.
אני מרגישה שלא כל כך מבינים אותי ונותנים לי תשובות שאני לא מצליחה לקבל ולהכיל.
.
אני רוצה שיהיה לי שקט בראש. רוצה להתעסק בדברים אמיתיים ולא בהבלים אבל פשוט לא יודעת מה לעשות.
אני מתחננת שתתנו לי עצה, עזרה או הכוון. משהו להאחז בו.