שלום יקירי,

לחיות במודעות עצמית גבוהה שכזו בגיל 21 ולנסות לחשוב בבהירות על העבר ועל העתיד זהו כישרון בפני עצמו, ו(גם) משום כך, שאלתך מוערכת בעיניי מאוד.

לגופם של דברים, קצת מורכב לענות ‘מלמעלה’, מבלי להיכנס לעובי הקורה במספר דברים שאזכרת בפנייתך, קשה לי להבין מה ‘נקודת הכובד’ שבמכתבך, אותו אני מחלק למספר חלקים:

א. “תחושה של פחד מכך שהחיים עוברים מהר”- חרדה מהעתיד

ב. “גורם לי לא לחיות את ההווה ולהיכנס לעצבות ודיכאון על כך שעבר זמן”- עצב ודכאון מהעבר

ג. ריקנות מהזמן בהווה, חוסר יכולת לחוות את הרגע

ד. רצון לקשר עם חבר/חברה כהצעה לפתרון אפשרי

מכיוון שכאמור אין לי דרך לתת ‘משקל’ לכל אחד מההיבטים שכתבת אינני יכול לדעת האם עיקר שאלתך נובעת מ’תחושת ריקנות’ שמולידה אצלך חרדות עתידיות ודיכאון על העבר, ויתכן כי אם היית ממלא את זמנך בעשייה פרודוקטיבית לא היה לך די זמן למחשבות והיית מתמלא בסיפוק חיובי.

ואולי דווקא השאלה בסוף היא בעצם ‘תשובה’ ואתה מוצא בקשר חברתי מכל סוג שהוא “פתרון” לתחושות בהן אתה נמצא ובהתאם לרצון הזה בונה את הצורך שבשאלה.

מתוך שאיני מכירך אישית אנסה לתת מספר ‘נגיעות’ בכל תחום מהנ”ל, בתקווה שבס”ד משהו מן הדברים יתאים לך וידבר את לבך.

א. חרדות מהעתיד.

שכיחותן של תופעות החרדה ככלל תופסות ‘מקום של כבוד’ ביחס לשאר ההפרעות הנפשיות הקיימות בעולם. ביחס אליהן הן עומדות על כ25% מכלל האוכלוסייה(!).

יתכן מאוד כי הגורם העומד בבסיסם של הדברים הוא החשש הקיומי והבלתי פוסק של אי הודאות.

למרות שמחלות ותופעות רבות מהעבר נפתרו בס”ד בזכות ההתקדמות הרבה בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה וכיו”ב, האדם עדיין חושש תדיר לעתידו, עתיד ילדיו ומשפחתו האוהבת.

לא מעט דואגים גם לפתח ולהשתמש בחרדות אלו נגד עצמנו. חברות ביטוח למשל ‘מוכרות’ לנו ביטוחים רבים על סמך הזנת הפחדים הללו כשיטת פעולה שיווקית.

‘הפרעת חרדה מוכללת’ (GAD) עפ”י ה-DSM עוסקת באפיון של חרדה שאינו מדבר מסוים וקונקרטי אלא מהווה חשש תמידי הקיים בנפש מ’העתיד השחור’ הצפוי להגיע, מכל ‘אסון’ שבדרך אולי..

לא רק מבוגרים סובלים מחשש שכזה. גם ילדים ונערים, על אף שאינם סובלים במיוחד מקשיי פרנסה, בריאות וכיו”ב סובלים מחרדות מוכללות. מה שמעיד על כך כתופעה שכיחה ומצויה מאוד בבסיסו של כל אדם, גם ללא מצוקה מיוחדת ובכל גיל שהוא.

הסיבות שאני מסביר לך על כך הן:

א. כדי ‘לנרמל’ לך את התופעה. החרדה מהעתיד היא די בסיסית ונוכחת גם אצל אחרים ולגיטימי לחוש כך לפרקים.

ב. חשוב לציין כי ה’חרדה’ משמשת אותנו בבסיסה לטובה, כ’מנגנון הישרדות’ ראשוני. תפקיד הגוף לשדר לנו אותות בדמות מצבי חרדה מתוך מטרה להיערך בהתאם לפגיעה.

אם הכל נורמלי ולגיטימי היכן הבעיה אתה שואל?

הבעייתיות מתחילה כאשר הגוף משדר לנו אותות של חרדה גם כאשר אין סיבה אמיתית וממשית לכך- בגדר “אזעקות שווא”.

במצב כזה העבודה כשיטת טיפול תהיה בעיקר ‘קוגנטיבית התנהגותית’ (CBT). עבודה מקצועית ומורכבת יותר בליווי מטפל מוסמך הכוללת: זיהוי מחשבות אוטומטיות שליליות ועיוותי חשיבה שמובילים אותנו לפרשנות וממילא לרגש המסוים, שינוי תפיסה מחשבתית שכלית באמצעות מחשבות חילופיות וכן אימון התנהגותי וכלים להתמודד ‘ראש בראש’ מול החרדה עצמה, באמצעות חשיפות מדורגות עליהן לא נרחיב בהזדמנות זו.

במקרה שלך בוא נצא מנקודת הנחה ש’חרדה’ זו, במידה כזו או אחרת, יכולה להיות הסימן וההזדמנות שלך לחולל לעצמך שינוי בחיים, להפוך אותם למשמעותיים יותר עבורך וליצוק בהם תוכן ועניין.

זה נורמלי לחלוטין לגילך לחפש כיוון ולנסות להבין ‘דרכנו לאן’, לגבש ארגז כלים ייחודי לך ולצאת לדרך שתחליט ותבחר בה חדור מטרה וכוחות, כדי ‘לכבוש את העולם’ ככל שתבחר.

ב. התייחסות לעבר.

לאחר שתצליח לסמן מטרות ויעדים ולעמוד בהן, תעניק בכך משמעות גם ל’עבר’ שמאכזב אותך כיום, משום שבס”ה הוא יהיה חלק מההכנה וההכשרה שלך למה שאתה בדיוק כמו ב’משל הבניין’.

כאשר רוצים לבנות בנין סטנדרטי של ארבע קומות- חופרים לעומק של שנים-שלושה מטרים באדמה ומניחים את היסודות, אבל כשרוצים לבנות בנין של מאה קומות, חופרים כמה עשרות מטרים באדמה כדי להניח יסודות מוצקים ועמוקים לבניין רב קומות שכזה.

21 השנים שחלפו עליך ונראות לך כבור עמוק של עצב ויסורים, בור של עשרים-שלושים מטרים בעומק הלב מגלים לי כי כאן בדיוק הולכים לבנות בניין מפואר לעם היהודי, ולכן חפר הקב”ה כ”כ עמוק בלבך כדי לטעת שם יסודות חזקים ואיתנים שכל רוחות העולם ורעידות האדמה לא יצליחו בס”ד למוטט ולפגוע בגדלותו של הבניין המפואר- אתה בעצמך.

ג. ריקנות בהווה.

במכתבך שאלת האם יש קשר לריקנות שאתה חש בהווה?

להערכתי ומנסיוני, עיקר הבעיה טמונה בחלק זה. לאדם שעסוק במשהו מועיל אין זמן למחשבות וחששות על העבר והעתיד והוא עסוק בצורה חיובית ופרודוקטיבית בקידום עצמו ושאיפותיו.

ציינת כי יש לך “תוכניות לזמן הקרוב” אך בכך מונח העניין. שאיפות ל’זמן הקרוב’ הן ‘הישרדות’. לעומתן החזון והאופק העתידי לטווח הרחוק אלו הן המטרות שמובילות את האדם לחשיבה חיובית על עתידו ומגייסות את המוטיבציה שלו להצליח ובגדול. זכור כי כל עוד שאין לך ‘מטרה’- לעולם לא תגיע אליה.

חשוב, האם יש לך שאיפה לטווח ארוך? היכן אתה רוצה למצוא את עצמך בעוד חמש שנים? האם אתה כבר יודע באלו דרכים תוכל לממש אותה, ואולי כדאי לך לנסות להיעזר ולגבש עם דמות מבוגר שמשמעותית לך את עתידך? במה תוכל להתקדם לכיוון השאיפה שלך? מה הם הכלים, החוזקות והתכונות הייחודיות לך שיוכלו לשמש אותך בבניית עתידך?

אלו שאלות חשובות לנער חושב כמוך, שהידרשות אליהם תוכל אולי לעורר אותך לחשיבה עצמית עמוקה שגם תפעיל אותך בהמשך הדרך לכיוונים הנכונים.

“מטרה” היא כל דבר שהאדם רוצה להשיג.. המילה ‘מטרה’ נגזרת משורש ‘נטר’ שמשמעו לשמור.

“יעד” הוא הדרך להגיע אל המטרה. יעד מוגדר בצורה כמותית וניתנת למדידה והוא אמצעי להשגת המטרה.

ככלי יישומי להצבת יעדים לעצמך אני ממליץ ללמוד ולהיעזר במודל SMART המפורסם. SMART(סמאר”ת) הם ראשי התיבות של הכותרות הבאות:

Specific ספציפי

Measurable מדיד

Achievable אפשרי ובר השגה

Relevant רלוונטי למטרה

Time תחום בזמן

לאחר שחשבת וגיבשת לעצמך מטרה כוללת, תוכל ליצור לעצמך תוכנית עבודה מסודרת בכתב העונה על הקריטריונים הבאים ביעדים מוגדרים.

לשם דוגמא: אדם עב בשר שיבחר לעצמו כמטרה להוריד ממשקלו, יצטרך לבדוק את עצמו בתוכנית היעדים שלו לפי הקריטריונים הנ”ל:

ספציפי:

האם הגדרתי את היעד היטב? (על היעד להיות מנוסח באופן חד משמעי וברור כך שכולם יבינו אותו הדבר).

“אתחיל מחר הליכה רגלית של שעה בפארק ליד הבית, 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים”.

מדיד:

מה יהווה מדד הצלחה להשגת היעד? (הגדרה כמותית המאפשרת למדוד את השגת היעד. יעד מתמקד בביצועים. מורה על מידה, כמות וזמן).

“אתחיל מחר הליכה רגלית של שעה בפארק ליד הבית, 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים”.

אפשרי ובר השגה:

עלי לבדוק, האם היעד תואם ליכולות המבצעים מבחינת רמת הקושי, לוחות הזמנים ובאמצעים הדרושים? האם היעד מאתגר אך לא מייאש? האם יש בידי את האמצעים הכלכליים? האם יש לי זמן פנוי?

רלוונטי:

האם היעד שלי רלוונטי למטרה? האם היעד מקדם אותי לעבר המטרה שהצבתי לעצמי ?

לדוגמא: ‘הליכה’ עם האשה או עם חבר, עשויה לתרום למטרה אחרת וטובה (העמקת ופיתוח הקשר וכיו”ב) אך דווקא להיות פחות רלוונטית למטרה של הליכה מהירה שתועיל לדיאטה.

תחום בזמן:

על היעד להיות כאמור תחום במסגרת זמן. תכנון לוח זמנים ברור הכולל את משך הזמן עד להשגת היעד: מועד התחלה ומועד סיום.

“אתחיל מחר הליכה רגלית של שעה בפארק ליד הבית, 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים”.

ד. הצורך בחברה.

איני יודע מה טיב הקשר אליו אתה שואף ועם מי, אך הצורך בחברה באופן כללי הוא בוודאי מצרכי הליבה בגיל הנעורים ונותן משמעות רבה לחיים, לטוב ולמוטב. להקיף את עצמך בחברים יכול להיות לך מאוד משמעותי לכיוון שבו אתה רוצה להתקדם בחיים ולכן כדאי לך להקיף את עצמך בחברים בתבונה רבה בכאלו שיעזרו לך לקדם את עצמך לכיוונים הנכונים והמתאימים לך, אחרי מחשבה. זכור כי חבר הוא ‘אמצעי’ ולא בהכרח ה’מטרה’ בפני עצמה. זה כלי נוסף, בעל חשיבות רבה, שיכול לעזור לך מאוד אך גם להפריע לעיתים או לקחת אותך למקומות אחרים ממה שציפית מעצמך.

שאל את עצמך מתוך נסיון אמיתי להבין- מהו הצורך האמיתי שלך בחבר/חברה? למה אתה זקוק בקשר הזה בעצם? מה המשמעות של חברות בעיניך? מהם הדרכים לענות על הצורך הזה משורשו.

כמו”כ, נתינה לזולת יכולה לשמש עבורך ככלי עזר נפלא.

נסה אולי לשנות חשיבה ולראות את עצמך ואת חייך לא רק ככלי למילוי עצמי שיכול תרום מהחברה, אלא כמקור להעניק משמעות ומילוי לחיים של האחרים, לגרום שמחה וטוב לסביבה ולעולם באמצעים שונים שבידך. בטוחני שהנשכר הראשון מכך יהיה- אתה בעצמך.

ה. כ’נספח’ לנושא החששות מהחיים עצמם ויציקתם בתוכן, אני מרגיש זכות וחובה לשתף אותך בסיפור שדיבר אלי מאוד ועשוי אולי גם לגרום לך למחשבה נוספת בעניין:

“יש לו ניגון משלו”

שעת אחר הצהרים בבית המדרש המאולתר במחנה נופש בפאתי מדינת ניו יורק.

ראש ישיבה נכבד ונשוא פנים הוגה בתלמודו, שואף מלוא ריאותיו אוויר הרים צלול, נהנה מהרוגע והשלווה השוררים במקום הכפרי והשקט. לפניו פתוחה גמרא, וראש הישיבה הוגה בה בהתמדה. עיניו לא נודדות אל מעבר לאותיות הקדושות, גם לא כדי לסקור את הנוף המרהיב הנפרש מבעד לחלון הקרועים לרווחה בכותלי בית המדרש.

“סליחה כבוד הרב” פונה אליו יהודי. “אני רואה על כבודו שתלמיד חכם הוא, ורצוני להעלות לפניו שאלה שהתעוררה אצלי במהלך לימוד משניות”. ראש הישיבה עוצר את שטף לימודו, ופנה להאזין ברוב קשב לאיש שפנה אליו ושאלה על שפתיו.

השאלה מעניינת. ראש הישיבה חוכך בדעתו ומהמהם קלות לפני שהוא משיב תשובה שפותחת דיון מרתק. השניים שוקעים בשיחה של תורה, על דעות ואמונות, השקפה ומסורה, תוך כדי פלפול קל בהלכה.

בתוך הדברים מספר היהודי לראש הישיבה, כי הוא מטופל בהקרנות ובטיפולים כימותרפיים, לאחר שהתגלתה בגופו מחלת הסרטן. “הרופאים מעריכים שבתוך שנה כבר לא אהיה בין החיים” הוא מספר. הרב נעצב אל ליבו, אך איש שיחו דווקא שומר על ארשת פנים נינוחה והחיוך לא מש מפניו.

“איך אתה מצליח לשמוח ולהיות מאושר כשעל ראשך מרחף גזר דין מוות?” שואל ראש הישיבה. “הכיצד יוכל אדם כמוך להלך בשמחה ולפזם לעצמו ניגון? מבלי לחשוב על שעון החול ההולך ואוזל בקצב מסחרר?”.

התשובה שהיתה בפיו של האיש החולה הממה את ראש הישיבה: “בן 52 הייתי כשהכרתי את בוראי”, הוא מספר. 52 שנים חייתי על פני האדמה ולא ידעתי מימיני ומשמאלי בעניינים של יהדות. מעולם לא ישבתי בסוכה, לא נטלתי לולב, לא אכלתי מצה ולא הנחתי תפילין. על שבת וטהרת המשפחה כמובן שאין מה לדבר בכלל.

“לפני ארבע שנים זכיתי להכיר את התורה הקדושה. התחלתי לקיים אורח חיים יהודי, וזכיתי שגם הילדים שלי, שכבר גדולים היו, צעדו בעקבותי ושבו אל ה’ יתברך.

“אז נכון. בקרוב אני אמות. אבל אני שמח ומאושר על כך שזכיתי להכיר את בוראי לפני מותי. אני שמח על כל מצווה נוספת שנוספת לאוצרי. אני מודה לקב”ה יום יום ושעה שעה על שזיכה אותי להכיר אותו בשנותי האחרונות. כמה אומלל הייתי אלמלא זכיתי לעשות תשובה לפני מותי!

המילים נעתקו מפיו של ראש הישיבה. הוא נדהם מהתשובה הכנה שניערה אותו. עומד כאן יהודי שהתבשר על מותו הקרוב, וכל מה שעובר בראשו זה דברי שבח והלל לקדוש ברוך הוא שזיכה אותו לשוב בתשובה שלמה!!

כעבור ימים אחדים נכנס ראש הישיבה אל בית המדרש, ועיניו נחו על מיודעינו, החולה הסופני. אלא שבשונה מהנימה השמחה בה נפרדו בפעם הקודמת, ראש הישיבה רואה כי נפלו פניו של האיש, וכי במקום חיוך קורן, הוא משדר דכדוך ועגמומיות לכל עבר.

“מה קרה לך ידידי” שואל ראש הישיבה. “מה פשר העצבות הזו שנחה עליך בפתע פתאום?”

“אני יושב כאן כבר כמה שבועות” השיב היהודי החולה לרב, “נתקלתי בך, כבוד הרב, וברבנים חשובים אחרים. אני רואה אתכם, יהודים של תורה. מה שאני למדתי בארבע השנים שעברו מאז שחזרתי בתשובה, ומה שאספיק ללמוד בשנה שעוד נותרה לי, הוא כאין וכאפס לעומת מה שאתם הספקתם.

“בקרוב אני אתייצב בפני בית דין של מעלה, שם יבחנו אותי, ידרשו ממני להראות מה הספקתי בלימוד התורה, ואני מתבייש מאוד להציג את מרכולתי הדלה. הלזה יקרא הישג? בושה וכלימה מכסות את פני. אני לא מצליח להירגע מהמחשבה הזאת שלמרות כל המאמצים שהתאמצתי, ההספק שלי עלוב כל כך, והחלק שלי בעולם הבא יהיה פצפון וחסר ערך ביחס למה שמחכה לכם, תלמידי החכמים”.

ראש הישיבה שומע את טענותיו של האיש, ועל פניו ננסך חיוך אבהי חמים ומלטף: הסכת ושמע רעי היקר, אספר לך סיפור שהיה, וממנו תמצא נחמה ומזור לכאבך.

היה היה מוזיקאי גרמני בכיר, שנחשב לעילוי של ממש בתחומו. בימים שלאחר מלחמת העולם השניה, לאחר שראה את הזוועות שחוללו בני עמו, החליט שהוא מנתק את עצמו מהעם הגרמני, והיגר לארה”ב.

כאן בארה”ב הלך המוזיקאי הגרמני מחיל אל חיל, הלחין יצירות שזכו להכרעה רבה, ונחשב לאחד מטובי היוצרים המוזיקאליים בעולם כולו.

בעודו רוכב על גלי ההצלחה, פנה אליו עיתונאי מעיתון מקומי, וביקש ממנו לשתף פעולה לצורך סקירה רחבה ומעמיקה שהוא מבקש לכתוב אודותיו. המוזיקאי הסכים בחפץ לב, והעיתונאי הודיע לו כי מעתה הוא יתלווה אליו משך תקופה מסוימת, כדי לחיות אתו את חייו, להיכנס עמו לדקויות של המקצוע, ולהביא את הסיפור מזווית ראיה מושלמת וקרובה מאוד אל מושא הכתבה שתבוא בסופו של התהליך.

“בקרוב צפויה להיערך באירופה הופעה של מקהלה פילהרמונית כפי שלא ראתה ההיסטוריה. מדובר באירוע ענק שכל המוזיקאים לוטשים אליו את עיניהם, ורק 250 ברי מזל יזכו להופיע ולנגן בפני הקהל העצום שיגדוש את האולם. במרכז הערב, ינגנו יצירה שאני כתבתי, ובשל כך זכיתי להזמנה כאורח כבוד באירוע”, מספר המוזיקאי לעיתונאי.

העיתונאי שמח לשמוע, וביקש להצטרף לנסיעה לאירופה, כדי לחוות יחד עם המוזיקאי את החוויה המרגשת ומרוממת הזו.

אלא שיום לפני הטיסה המיועדת לאירופה, הודיע המוזיקאי כי מפאת מצבו הבריאותי הוא מנוע מלטוס, ולכן הוא נשאר בביתו. “אז ככה אתה מוותר על ההופעה” שאל העיתונאי המאוכזב, “אני לא מוותר עליה לגמרי” השיב המוזיקאי. “אני מתכוון להקשיב לה דרך הרדיו”.

למחרת ישב המוזיקאי צמוד למקלט הרדיו, ובירכתי החדר ישב העיתונאי, צופה בו, משתאה למראה פניו המרוכזות בכל צליל. ניכר היה עליו, על המוזיקאי, שאפילו ליבו פועם על פי קצב הלמות התופים בתזמורת. הוא נע על מקומו בתנועות ריקוד סמויות, חי את המוזיקה בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו.

ההופעה הסתיימה. המוזיקאי כיבה את מכשיר הרדיו, והפטיר באכזבה עמוקה: “אחד מ-15 הכנרים שהיו אמורים לנגן באירוע היה חסר. היו רק 14 כנרים. זה לא היה שווה כלום!… כל ההופעה הזאת מהווה עבורי אכזבה קשה. מזל שלא טרחתי לנסוע עד אירופה למענה”.

העיתונאי נדהם. מבין 250 כלים היה חסר כלי אחד וזה מה שמפריע לו? מי שם לב לזה בכלל. ואולי הוא סתם המציא את זה ולא היה חסר כלום? הרי לא באמת ראינו בכלל את ההופעה, רק שמענו אותה דרך הרדיו. לא ייתכן שמוזיקאי הזה הצליח לשים לב לחסרונו של כינור אחד בתוך הרמוניית הצלילים המופלאה הזאת. ערכו של המוזיקאי ירד בעיניו באחת. במקום להודות שהוא נהנה, הוא לא יכול לפרגן. חייב למצוא איזשהו חיסרון קטן, אולי אפילו דמיוני, ולהיתלות בו כדי לבטל את האירוע כולו במחי יד…

אבל אולי בכל זאת יש משהו בדבריו של המוזיקאי. שווה לבדוק אם אכן היה חסר כנר או לא.

בירור קצר הביא לפניו את מספר הטלפון של מי שהפיק את האירוע הגדול באירופה. למחרת היום התקשר אליו וביקש לדעת עם אכן היה חסר כנר אחד בהופעה.

“לא שמעתי על כך” השיב המפיק. “וזה נראה לי לא הגיוני. אתה יודע כמה כנרים עמדו בתור כדי שנסכים לקבל אותם לנגן באירוע? לא ייתכן שאדם שהתאמץ כל כך להתקבל לתזמורת החמיץ את האירוע עצמו!…

העיתונאי ממנו ביקש שבכל זאת יעשה בדיקה קצרה, ואכן התברר לתדהמתם של השניים כי אחד הכנרים היה חסר.

שב העיתונאי אל מיודענו המוזיקאי וביקש לדעת: איך הצלחת לזהות את חסרונו של כינור אחד מתוך 15, בתוך תזמורת ענק של 250 כלים???

השיב המוזיקאי: “אף אחד בעולם לא יכול היה להרגיש בחסרונו של הכינור ה-15, אך אני, מאחר שכתבתי את היצירה הזאת, שמתי לב לכך. התווים שהכנר ה-15 אמור היה לנגון, לא נשמעו בתוך כל היצירה המוזיקאלית הזאת. הם היו חסרים לי. אם הכנסתי אותם לתוך היצירה כשכתבתי אותה היתה לי סיבה לכך, הם הביאו את היצירה לכדי שלמות, וחסרונם באירוע עצמו פגע בשלמות!”.

עיניו של ראש הישיבה ליטפו את איש שיחו: “אתה שומע? יהודי יקר. אתה מקשיב לדברים? הקדוש ברוך הוא כתב את היצירה הזאת שבה אנו חיים. הוא הכניס בה הרבה מאוד פרטים. מליארדי אנשים ומיליוני יהודים שלכל אחד מהם יש את התו שלו. כל אחד ואחד מהכינורות הללו חשוב עד מאוד לשלמותה של היצירה. אם יחסר אחד מהם, הקדוש ברוך הוא ירגיש בכך, זה יכאב לו ויצער אותו!

“נכון שיש יהודים שגילו את יהדותם רק בגיל חמישים או שישים… לא כולם זכו לגדול על לימוד התורה. אבל כל אחד יש לו את התפקיד שלו. לימוד המשניות שלך, או שלושת דפי הגמרא שאתה מצליח ללמוד בחודש, חשובים לבורא עולם לא פחות ממסכתות שלמות שאני וחברי לומדים וזוכרים בעל פה. כי אתה חלק מהיצירה הזאת ואנחנו חלק ממנה, וכולנו יחד כשאנו עושים רצונו של מקום, מפיקים בכוחות משותפים את היצירה המושלמת שעושה נחת רוח לבורא ברוך הוא.

אורו פניו של היהודי החולה. הדכדוך פינה את מקומו לשמחה, והדיכאון נעלם כלא היה. הקב”ה מתגעגע ללימוד התורה שלו, ומה לו כי ילין על כך שלא הספיק ללמוד בצעירותו?

שנה עברה חלפה. ראש הישיבה צועד ברחובות העיר ניו יורק כשניגש אליו יהודי צעיר שאינו מוכר לו: “האם אתה הרב שהיה בשנה שעברה בנופש בהרים במקום פלוני?” כן. ומי אתה?

“אני הוא בנו של היהודי שהיה חולה. אבא נפטר לפני חודשיים, ואני רוצה לספר לך שמאז שהוא דיבר אתך, השמחה שלו לא פסקה לרגע. הסיפור על המוזיקאי והכינור שהיה חסר לא הרפה ממנו לרגע אחד. גם אחרי טיפולים כימותרפיים קשים במיוחד, אבא היה פותח את הגמרא ולומד כמה שורות נוספות, כדי שלקב”ה לא יחסרו התווים שהוא צריך לנגן. הוא היה מנשק את הגמרא בשמחה ומתאר בפנינו עד כה הוא שמח על שזכה להכיר את בוראו כמה שנים לפני מותו, וזכה להפוך לכנר בתזמורת הגדולה של הקדוש ברוך הוא. בכל רגע פנוי היה לומד ומזכיר לעצמו ולנו: “הקדוש ברוך הוא מחכה שאפיק צלילים מהכינור שלי, אני לא יכול לאכזב אותו”

מפרשי התורה שאלו: מדוע האריכות הגדולה שמובאת בפרשה בהקרבת כל קרבנות הנשיאים? הלא התורה היתה יכולה לכתוב בפירוט רק פעם אחת את קורבן הנשיא המקריב הראשון ואח”כ לכתוב ב”העתק-הדבק” על כל נשיא נוסף שגם עשה כך בדיוק?

אלא התורה מלמדת, שלמרות שבכל קורבן יש את אותה בהמה ואותו נסך וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, עדיין- לפני הקב”ה כל נשיא הוא “בן יחיד”. כל נשיא עשה זאת מחדש ולפני הקב”ה זה נחשב כאילו היה הנשיא היחיד.

ללמדנו שמעלת עם ישראל אינה קולקטיבית. ברור לכל שיש השפעה כוללת של הסביבה, אך ייחודו של עם ה’ בא לידי ביטוי בכך שכל יחיד משפיע. לכל יחיד ויחיד יש את הגוון והמורכבות המיוחדת של תפקידו האישי בעולם שמיוחד לו והכרחי בעבודת ה’ שלו בעולם ללא תחליף.

המהר”ל ביאר שזו הסיבה שנמשלו עם ישראל לכוכבים. מרחוק נראים הכוכבים כולם כיחידה אחת, אך מקרוב- לכל כוכב יש שם, גודל, צורה ואקלים מיוחד משלו.

האדמו”ר מרוז’ין אף הוסיף שזוהי הסיבה שנקראה “ארץ ישראל” ע”ש ה’ישראל’ שבה, ולא “ארץ השבטים”, “מדינת היהודים” וכיו”ב, כדי להדגיש את חשיבות ה”ישראל” שבה. כל יחיד מישראל שהיה ראוי בעצמו לארץ משלו כשהוא עובד את הקב”ה ומקיים בזכות זה את הארץ.

לכן גם התחלקו עם ישראל במדבר לשבטים ודגלים המייצגים התבדלות. אין עניין ביצירת “מחנות” בכלל ישראל, להיפך, אך יש ויש עניין שכל אחד יפרק ויוציא לפועל את הכח המיוחד שבו, את הדרך והמהלך המיוחד רק לו שהקב”ה טבע בו כיחיד שבתוך הכלל.

בטוחני שבקרוב גם אתה תמצא בס”ד לעצמך את הדרך האישית והמיוחדת לך, שתמלא אותך באושר וסיפוק, ותגרום לך לביטחון ביחס לעתידך ולקיומך המשמעותי בעולם!

שלך בידידות,

אבי

Avrahamx2@gmail.com