שואלת יקרה,

קראתי את שאלתך ויכולתי להזדהות עם מה שכתבת בתחילה – אכן "לא נעים ולא נח בכלל להיכנס לנושא…", אבל אנו מאמינים בהשגחה פרטית ובוודאי שיש תכלית גם להתמודדות הנוכחית שלך מול הורייך, הגם שזה כרוך באי נעימות גדולה מצדך. רגע לפני שניכנס פנימה לעצם ההתמודדות, הייתי רוצה לשקף לך בשלב ראשון את התמונה תוך התמקדות במקומות המוארים, אלה מקומות שמהם אפשר לשאוב כח ולרב הם גם מסייעים לנו לראות בפרופורציה המתאימה את הדברים, וכשהתמונה מתבהרת ומתבררת אפשר "לעשות עבודה" (כמו שאת כותבת שאת רוצה לעשות) קצת יותר בקלות. את כותבת בראשית דברייך שיש לך הורים מקסימים, הורים טובים מאד. את משכנעת אותי בכנות דברייך מפני שמעצם מכתבך אני מבינה שהם כנראה מחנכים טובים ליראת שמיים. עצם העובדה שאת מבקשת עזרה בתחום של כיבוד הורים ברובד המחשבה היא עדות לכך! זהו הרובד הגבוה יותר של מצוות כיבוד אב ואם, ורק השם יתברך שותף איתך לעבודה הזו ויודע מה גדול ערכה. אז מגיע יישר כח גדול להורייך על חינוך טוב ולך על התחנכות טובה.

עכשיו נשתדל לגעת בעדינות בדבר שמציק לך: את מפחדת, את נלחצת לחץ לא קל (כהגדרתך) ואת מרגישה פגועה כשאת חשופה למציאות הזו שלא בחרת בה והיא אינה לרוחך ובוודאי שלא בטובתך. ליבי איתך… להיות במצב שבו אנשים מנהלים ויכוח לא מכבד זה אכן דבר שמעורר מתח, וכאשר מדובר באבא ואמא על אחת כמה וכמה. התחושה הפיזית והרגשות שנלווים למצבים כאלה הם מאד לא נעימים בלשון המעטה. התגובה הרגשית שלך למצב היא תגובה נורמלית ובריאה. את לא רוצה לפחוד ולא רוצה להילחץ, וייתכן שאת גם לא רוצה להיות חשופה למערכת יחסים שהיא אינטימית וחיצונית לך (זהו עניין פרטי של הורייך בנוגע לקשר שלהם, וזה לא עניינו של אף אחד אחר מלבד שניהם), אבל את חשופה לכל המכלול הזה על כורחך – לא פלא שמתעורר אצלך כעס… וכעס הוא רגש קשה בצורה כפולה, מפני שלחוות כעס זו הרגשה קשה, ולעיתים אנו גם כועסים על עצמנו על זה שכעסנו ונכשלנו במידה המגונה הזו.

אז מה עושים? רגע, עוצרים ונושמים ומאפשרים לעצמנו להנכיח את הרגשות שלנו (במילה "להנכיח" הכוונה לתת לרגשות אפשרות להיות נוכחים מבלי להתכחש אליהם או למהר לטאטא אותם מתחת לשטיח בתקווה שיחלפו כאילו לא היו), וזאת כדי להתבונן בהם ובאירועים שעברנו מזוית קצת מרוחקת, כדי לראות מחדש את התמונה השלמה טוב יותר. בסופו של דבר, הרגשות והמחשבות שלנו הם חלק מחומרי הגלם של העבודה הפנימית שלנו ושבה אנו מעוניינים. עצם הלגיטימציה שאנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שממילא מרגישים, פועלת פעולה פנימית של רגיעה (חוץ מכעס שאותו אין טעם להמשיך ולהרגיש כי הוא מחריב יותר מאשר מסייע לתיקון אבל גם עליו נדבר בהמשך).

בואי ונעמיק עוד את ההתבוננות בתמונת המצב שאת תיארת –

את חווה פער בין מה שאת לומדת בשיעורים על איך צריך להיראות הבית היהודי ובין מה שאת חווה בבית הורייך. הפער הזה קיים תמיד ברמה כזו או אחרת בין הרצוי למצוי, בין החזון והשאיפה לבין המימוש בפועל כשנוחתים לקרקע המציאות. הפער הזה כואב! הפער הזה כואב לכל מי שיודע שאפשר להתנהל אחרת ולכל מי ששואף לבנות בית ולהנחיל בו יחסים ברמה של כבוד הדדי אמיתי. ייתכן שהפער הזה מפחיד אותך וכואב לך במיוחד דווקא עכשיו כשאת בעצמך עומדת להקים את ביתך בעזר השם בקרוב. אם נזכיר לעצמנו שאת מציאות חיינו הפרטית רוקם לנו השם יתברך באופן מדויק להפליא של כל פרטי הפרטים אז אולי נוכל להציע בזהירות מבט מחודש על מה שקורה לך מול הורייך – אפשר לומר שבהקשר הזה ההורים שלך הם שליחים טובים להכין אותך לחיים האמתיים. את הרי כבר בחורה בוגרת ברוך השם, כבר לא ילדה קטנה שצריך לגונן עליה או לתווך לה את המציאות כדי שתתאים ליכולת ההכלה שלה. השם יתברך מזמן לך שיעור פרטי מסוג אחר שמשרטט לך מעין גבולות גזרה של המושג "כבוד הדדי בבית יהודי" ותוחם אותו על רצף בתודעה שלך. בקצה אחד של הרצף נמצא המושג האידאלי כמו זה שאת לומדת עליו באופן עיוני בשיעורים ובקצה השני יש מצב מציאותי כמו שאת מכירה אותו מקרוב שבו זוג מתווכח בטון לא נעים, ומתקשה להגיע להסכמה, ויחד עם זאת, לא יורד לדיבור שאינו נקי. רק כדי לקבל פרופורציה מתאימה, את בוודאי מבינה שלמרבה הצער, יש אנשים אחרים שהקצוות של הרצף אצלם נראים אחרת לגמרי ואין צורך לפרט.

מה אפשר ללמוד מהרצף הזה? הרבה דברים:

כמו שכבר אמרנו, יש פער כואב, כמעט מוטבע בבריאה שבו יש פער בין הראוי לבין מה שמקיימים בפועל. התפקיד שלנו לשאוף למעלה גם כשקשה, גם אחרי שנכשלים. אפשר לומר שהתמודדות אמיתית מתחילה במקום הזה שבו חווים את הפער הזה ולא מרימים ידיים. איך יראה הרצף הפרטי שלך עם מי שעתיד להיות אישך? זה תלוי בשניכם יחד. אתם תחליטו בבוא העת על גבולות הגזרה של הכבוד ההדדי שישרור ביניכם. זכרי שתצטרכו ללבן זאת ביניכם כי למעשה גם הוא יגיע (בעזרת השם בקרוב) עם המושגים והתובנות שלו על הרצף הראוי שלו.

דבר נוסף, את יכולה לגלות דרך ההתמודדות של הורייך שלפעמים יש תקופות משבר וקשר זוגי בריא הוא מספיק עמיד וחזק ויכול להכיל גם תקופות כאלה. זו למידה חשובה ביותר, אולי הכי חשובה כהכנה לחיים האמתיים, ואני מציינת את זה מבלי לשער מה הן הנסיבות העכשוויות והאפשריות שבגללן השתנה המצב בבית. את הרי ציינת שהקושי שלך לחשוב על הורייך מחשבות טובות התגבר בעיקר לאחרונה, משמע שזה לא מצב שגרתי אצלכם.

ונקדיש כמה מילים נוספות לכעס.

את ציינת שמכעיס אותך המצב שבו את משווה את מה שקורה בין הורייך לבין מה שאת שומעת בשיעור. באופן מסויים את מודדת את ההתנהגות של הורייך ביחס לאידאל של כבוד הדדי וכשאת מגלה שהם לא עומדים בו, הציון שהם מקבלים הוא לא גבוה במיוחד (אך זכרי שגם לא נמוך מאד). זהו מצב שדורש תיקון מבחינתך. אני מתארת לעצמי שלא נח לך להיות בעמדה הזו ואולי לא נעים לך לקרוא את הדברים באופן שבו היצגתי אותם, אך הכוונה שלי היא לאפשר לך לבחון גם את התגובות הרגשיות שלך כלפי מה שאת מגדירה אותו "מצב שדורש תיקון". סביר להניח שהורייך מרגישים שלידך הם יכולים לדבר בחופשיות מפני שאת כבר בחורה בוגרת, ואין להם מושג שזה מכאיב לך או מערער אותך. אני מציעה לך בשורות הבאות פרשנות לחוויית הכעס שלך שאינך חייבת לקבל אותה, זו רק הצעה, אנא ממך, קחי אותה בעירבון מוגבל: יש מצבים שבהם החיים מפגישים אותנו עם מציאות שאינה נוחה לנו כלל. הרבה יותר נח ונעים להישאר בעמדה שבה אנו מרגישים מוגנים, כמו ילדים, שאבא ואמא חוסכים להם התמודדויות ומידע שאינו הכרחי על מנת שיוכלו להישאר שלוים ובוטחים מחוץ לתביעות של העולם הבוגר. מגיע גיל שבו אי אפשר להגן עלינו יותר. החיים "כאילו מכריחים אותנו לגדול". אם נקבל את ההזמנה הזו לגדול ולהתפתח, וניעזר בכלים של עבודת המידות (מחשבה טובה, לדון לכף זכות, להתפלל להשם כדי שהחיסרון שאנו רואים יתמלא, לפעול מתוך חמלה ורגישות ועוד) – אז יש לנו אכן סיכוי לגדול, להתפתח ולהתעדן כעובדי השם.

אם מסרבים להזמנה הזו עלול להתפתח אצלנו כעס. מן כעס ילדותי ולא הגיוני כמו של ילד שרוצה שהעולם יתנהל כמו שהוא מבין, כמו ילד שרוצה להישאר ילד ולא נח לו שדוחקים בו לגדול. מן כעס כזה שאחרי זמן מה שוכך ונרגע כשאנחנו מבינים שההזמנה הזו היא בדיוק בשבילנו וכולה מאת השם יתברך כדי להיטיב איתנו במובן הכי טוב ונצחי.

אז מה באמת עושים עכשיו? אין לי תשובות חד משמעיות. אני יכולה להציע לך אפשרויות שונות. את תצטרכי לבחור בכל הרמות של מחשבה דיבור ומעשה את מה שמתאים למציאות חייך:

אולי אפשר עכשיו קצת יותר בקלות לבחור לראות את הטוב שבמצב הנוכחי?

אולי אפשר עכשיו יותר בקלות לחשוב מחשבות טובות על אבא ואמא (שכנראה אין להם שום כוונה להזיק, ואין להם מושג על הצער שאת חווה)? אולי יותר בקלות אפשר לדון אותם לכף זכות?

אולי יש דרך שבה את יכולה להימנע מלשהות עם הורייך בעת ויכוח לא נעים? אולי אם תצאי מן החדר כשמתחיל ויכוח ההורים יבינו את הרמז וידברו בפרטיות מבלי שתהיי עדה לשיחה.

אולי את יכולה עכשיו לבחון בינך לבין עצמך ועל סמך ההיכרות שלך עם הורייך – אולי אפשר בזהירות רבה ומתוך כבוד גדול לפנות אל מי מההורים שאת יודעת שיקבל בהבנה את הבקשה שלך לא להיות לידם כשהם מתווכחים? חשוב שלא תהיי שיפוטית או ביקורתית כלפיהם אלא רק לבקש באופן אישי שלא ישתפו אותך בוויכוח שלהם. האם זה דבר אפשרי עבורך?

ולבסוף, סיימת את מכתבך בבקשה האישית שלך לקבל חוסן מהמצב. דעי לך שעצם ההתמודדות שלך היא הדבר שבונה את החוסן שלך. עצם זה שכתבת מכתב ופרטת בו את שעל ליבך ואת יודעת לבקש עזרה – זה חוסן. בתשובתי הצעתי לך התבוננות מורחבת על המצב, עוררתי אותך לחשוב ולהרגיש, שאלתי אותך שאלות על כיוונים מעשיים בין אם זה במחשבה או בפעולה. אני מאמינה שאת תבחרי לעצמך את הדברים שתרצי לקבל ואת הדברים שתרצי לדחות תשימי בצד. הבירור והבחירה שלך הם חלק ממה שבונה את החוסן הפנימי שלך.

מקווה בשבילך שתבחרי בטוב בכל מישורי החיים!

שירה ק.