הי יקרה,

קראתי את השאלה שלך, ואני שומעת שם כאב גדול, על הרווקות של האחים שלך על חוסר אונים ביחס למצב שלך, קשה לך לרחוש להורים שלך כבוד כי הם לא מספיק יודעים או מוכנים לעשות עבורך מה שאת חושבת שנכון.

אני יכולה לתאר לעצמי שעולות שם שאת שואלת את עצמך אכפת להם ממני? מה הם עושים עבורי?

תראי, לא ברור לי מה היחסים שלך עם הורייך ואיך את מודדת אותם, האם הכאב בלב יש לך הוא כי את מרגישה שלא רואים אותך, אתכם. שלא עושים מספיק עבורך?

יכול להיות שעמוק בפנים את מרגישה בדידות? כלומר עד עכשיו את מנהלת לך את החיים יופי, כי ככה זה אצלכם אבל מגיע הרגע שאת חייבת אותם ואז הם לא שם?

דרך השאלות האלו נוכל לנסות לגעת בשורש המורכבות, לקבל מבט על הרבדים השונים בעיקר בנפש שלנו, כי זה רגע שמציף בנו הרבה כאבים ישנים שנכחו מאז ומעולן, מצוקות של ילדה קטנה שרוצה שיישאו איתה בעול של ההשתלבות והשייכות, שיראו אותה שיחזיקו אותה, לפחות קצת, לפחות במה שבאמת היא לא יכולה לבד.

אני רוצה להגיד לך שלפעמים, ההנחה של היד החומלת בשורש, קרוב אליו לפחות, יש לה מגע מרפא, כי את רואה את עצמך, את לא בחוסר אונים ואת עוזרת לעצמך

כל מה שנבקש מאחרים, שורשו וסופו בבקשה שלנו מעצמינו.

הקב”ה מזמן אותנו לתחנות טיפוליות בחיים, שהם תחנת כח לתיקון וליטוש שלנו, לגדילה ולהתקדמות. ומלבד התיקון האיש הפנימי גם התיקון החוצה. ולך, התחנה ארוכה שכזו, וכואבת שא”א להתעלם ממנה יכולה להיות הזדמנות לצאת מהאני הכואב שלי ולהסתכל על המציאות המורכבת מזויות אחרות.

אחרי שרגע נגענו בכאב שלנו, נוכל גם לפקוח עיניים ולתת מקום לכאב של האחר. להורים שלנו יש סיפור , וכשנבין אותו, זה אמנם לא יהפוך את מה שקורה ביניכם, או לא קורה, לנכון או טוב, אבל זה ייקח אותנו לנקודת מוצא אחרת, חומלת ופחות שיפוטית.

אני אנסה להתחבר למה שהבאת, בהנחה שאין לי הרבה פרטים..

אמא שלך לא מזדרזת עם השידוכים, לא מבררת, לא מלחיצה את עצמה ואני חושבת לעצמי, למה, הרי היא רוצה בטובתך, על פי מושגיה ודאי, ואין ספק שיש הרבה חוסר בטחון למי שמגיע מהחוץ לחברה החרדית,

ושידוכים זה רגע שאתה עומד מול הבחירות שלך, עלול להיות דחוי, לפעמים זה חוסר הבנה אמיתי של כללי המשחק.

מבררים עליך באנטנסיביות ולעומק ומי שלא מגיע מהחברה החרדית עלול להרגיש שהוא תחת מתקפה, החוויה לא פשוטה סביב ה ולא לוקחים מספיק אחריות אולי כי הם גם לא יודעים.

ההורים שלך לא טיפוסים חברתיים, ואני רוצה רגע אולי לספר את הסיפור הזה. ההתנהלות הפסיבית הזו יושבת על משהו, מה זה המשהו הזה? אולי אפשר להיות רגע באמפטיה בתוך כל זה.

מה קורה להם שם כבני אדם לא כהורים שלי? לא ככזו שסובלת מהתוצאות של זה.

נכון, זה עדיין ישאיר את זה שאת זקוקה ולא מקבלת, אבל השיפוטיות נמסה,

ואז, רק אז יש מקום לדבר, לפתוח את הלב לתחושות שלך ולאפשר להם מקום להיות איפה שהם. כשאת מבינה, ולו קצת, את לא מתלוננת את מביעה משאלת לב

והקשר עצמו מרוויח, את גדלה ומי יודע אם לא כך תזרזי את ישועתך וישועת אחייך..

חזקי ואמצי יקרה, בדרך אל האני האמיתי שלנו ישנם משוכות גדולות וקטנות, הבחירה שלנו לפתוח עיניים ולב להתחבר לאחר, גם להורי, מצד הנשמה שבנו

הוא קיום גבוה של התכלית, להדבק בו יתברך ולגלות כבוד שמו בעולם, ברגע אחד

חיבוק גדול על השאלה ובהצלחה בדרך המדהימה שנכונה לך

תמר ש.