שלום לך יקירה,
קראתי את מכתבך לאט, יותר מפעם אחת.
קודם כול התחשק לי פשוט לעצור לרגע ולהגיד לך: כל הכבוד. באמת.
קראתי את כל מה שאת מתארת, ולא יכולתי שלא להתפעל מכמות הכוחות, ההשקעה והמאמץ שאת משקיעה בבית שלך כבר שנים.
את משקיעה מחשבה, כוחות, עבודה פנימית, ואפילו שנים של טיפול כדי להיות אמא טובה יותר, רעיה טובה יותר ואדם רגוע יותר.
גם אם לא כל המאמצים נושאים את הפרי שקיווית לו, הם בהחלט ניכרים בין השורות וראויים להערכה ענקית. אז קבלי!
אבל יקרה, אני גם קוראת את העובדה שאת לא מרגישה כח ואנרגיה מכל ההשקעה הזו, ההיפך הוא הנכון- בין שלל הפרטים והדוגמאות שאת מביאה במכתב הרגשתי בעיקר דבר אחד- עייפות גדולה.
עייפות של מי שמנסה כבר שנים להבין, להשתנות, לשפר, לדבר, לשתוק, להתגמש, להיעזר, ובכל פעם מגיעה לנקודה של תסכול וחוסר אונים. עייפות ובדידות.
חשוב לי לציין שמתוך המכתב שלך אני גם שומעת עובדה שמעניקה אופטימיות ותקווה.
את כבר לא נמצאת במקום שבו היית לפני כמה שנים. את מתארת איך למדת לזהות את הדפוסים שלך, איך כאבי הראש פחתו, איך את מצליחה לעצור את מעגל הריצוי והחרדה.
אלו אינם דברים מובנים מאליהם. לפעמים, כשעדיין יש כאב גדול בתחום אחר, קשה לראות כמה דרך כבר עשינו.
יחד עם זאת, נראה שאת עדיין מתמודדת עם קושי לא פשוט.
יש בינך לבין בעלך פער אמיתי באופן שבו כל אחד מכם רואה את ניהול הבית, את ההתנהלות מול הילדים ואת חלוקת התפקידים.
לא כל פער כזה ניתן לפתור בשיחה אחת, אבל גם לא נכון להתעלם ממנו או להעמיד פנים שהוא אינו קיים.
את יודעת, היה אפשר לחשוב שהמכתב כולו הוא מכתב על סדר וניקיון ומשימות של בית וחינוך ילדים, אבל ככל שהמשכתי לקרוא הרגשתי שהוא עוסק במשהו עמוק הרבה יותר.
לא הרגשתי שהשיש הרטוב הוא מרכז הכאב. גם לא הבריכה, ערימת הכלים או העונש שהתבטל.
הרגשתי אישה שנמצאת במאמץ כמעט בלתי פוסק.
ניסיתי לעצור לרגע ולחשוב כמה פעמים השתמשת במילים כמו "ניסיתי", "למדתי", "הבנתי", "הצלחתי", "אני מנסה".
שוב ושוב את מתארת איך את מחפשת דרך. את מגייסת את הילדים, מנמיכה את רף הפרפקציוניזם, מחפשת עזרה מבחוץ, ה
ולכת לטיפול, מציעה טיפול זוגי, בודקת את עצמך בכנות, ומוכנה אפילו לשאול אם כל הבעיה היא בכלל אצלך.
ומתוך כל המאמץ הזה, לא הרגשתי שאת מותשת מעבודות הבית, אלא שאת מותשת מהמאבק סביב עבודות הבית. ויש הבדל גדול בין השניים.
אישה יכולה לעבוד קשה מאוד, ועדיין להרגיש שיש לה כוחות.
מתוך המכתב שלך נדמה לי שגם את מכירה רגעים כאלה. לא רגעים שבהם הכול מושלם, אלא רגעים שבהם משהו נרגע, יש מעט יותר סדר, מעט יותר נשימה, ופתאום מתפנה מקום גם לדברים שממלאים את הלב.
אני חושבת שכדאי לשים לב לרגעים האלה, משום שהם מספרים שגם בתוך כל המאבק, הכוחות שלך לא נעלמו.
לכן אינני חושבת שהשאלה היא האם את יודעת לנהל בית. נדמה לי שאת כבר קיבלת תשובה טובה לשאלה הזו.
אני חושבת שהמכתב שלך עוסק בבקשה עמוקה הרבה יותר.
נראה שאת כמהה להרגיש שיש לידך אדם שמקל עלייך לשאת את העומס, ולא אדם שממנו מתחיל עוד סיבוב של מאבק.
כמובן, אני לא מכירה את בעלך, ומתוך המכתב שלך דווקא נשמע שהוא משתדל לקחת על עצמו תפקידים שונים ולעזור בדרכו.
אבל כרגע, העובדות האלה אינן משנות את החוויה שאת מתארת.
מנקודת המבט שלך, כמעט מכל פסקה במכתב עולה תחושה של מאבק מתמשך, שמותיר אותך עייפה מאוד, ובעיקר בודדה מאוד.
נדמה לי שלפעמים, כשחיים בתוך מאבק במשך שנים, מתחילים להאמין שהבעיה היא השיש, או הכלים, או הבריכה, או העונש שהתבטל.
אבל אלו כנראה אינם שורש הכאב, אלא המקומות שבהם הכאב מתגלה.
הכאב עצמו הוא התחושה שאת נושאת אחריות גדולה מאוד, עובדת קשה, משקיעה את חייך ונשמתך, ופשוט משתוקקת להרגיש שפחות ופחות ממנה מונח רק על כתפייך.
כשאדם חי לאורך זמן בתחושה שהוא צריך להיאבק, גם עם עצמו וגם עם הסביבה כדי שהדברים הבסיסיים ביותר יתנהלו, הוא עלול למצוא את עצמו מותש, גם אם אף אחד מהמאבקים, בפני עצמו, אינו גדול כל כך.
לא המקרה הבודד שוחק אותו, אלא החיים בתוך מאבק מתמשך.
מתוך המקום הזה אני חוזרת לשאלות ששאלת בסיום מכתבך.
שאלת האם להמשיך בטיפול הפרטני, האם להציב אולטימטום של טיפול זוגי, או שאולי יש דרך שלישית. בואי ננסה לחשוב יחד על דרך שלישית.
אני חושבת שהדרך השלישית מתחילה בשינוי קטן של מוקד ההתבוננות.
במשך שנים את מנסה לפתור את הקונפליקטים:
איך לגרום לבית להיות מסודר יותר, איך להגיע להסכמות על הילדים, איך לגרום לכך שהעזרה באמת תעזור, ואיך לגרום לכך שלא תרגישי שמבטלים אותך.
אלו שאלות חשובות, וסביר להניח שגם תמשיכי לעסוק בהן.
אבל לצד כל אלה, הייתי מוסיפה עוד שאלה אחת, שאולי אפילו חשובה מהן: איך אני יכולה להרגיש פחות במאבק?
אני חושבת שזו שאלה שכדאי מאוד לקחת איתך גם לטיפול.
בעיניי, אין סיבה להפסיק את הטיפול הפרטני. להפך. מתוך המכתב שלך ניכר כמה הוא כבר נתן לך.
הוא עזר לך להבין את עצמך טוב יותר, להפחית את כאבי הראש, לזהות דפוסים ישנים ולהחזיר לעצמך כוחות.
אולי עכשיו, לצד כל העבודה שכבר עשית, אפשר להביא אל הטיפול גם את השאלה הזו.
לא רק איך פותרים את הקונפליקטים, אלא איך מקלים על תחושת המאבק שבתוכה את חיה.
איך מוצאים יותר רגעים של נשימה, יותר שלווה, ויותר מקומות שבהם אינך מרגישה שאת צריכה להילחם כדי שהדברים יקרו.
גם הייתי רוצה שבעלך יהיה שותף בתהליך.
אולי במצב שבו את לא מחפשת מי אשם ומי צודק, אלא פשוט להרגיש טוב יותר, הוא ירגיש יותר מקום ומרחב להיות תומך ואיתך.
אני תוהה אם אפשר יהיה, בזמן רגוע בינכם לנסות לשתף אותו בלי להיכנס בכלל לפרטים של הארועים ולדוגמאות, אלא להישאר בשיתוף החוויה שלך.
לא לומר: "בגלל שהשארת את השיש רטוב", או "ביטלת את מה שאמרתי לילדים ולכן אני מרגישה כך וכך",
אלא לנסות לומר משהו כמו: "אני מרגישה שבתקופה האחרונה אני חיה בתחושת מאבק כמעט מתמדת, ואני עייפה ממנה.
אני לא מחפשת עכשיו מי צודק ומי טועה.
אני רק רוצה לחשוב יחד איתך איך אנחנו יכולים לגרום לכך שלא ארגיש שאני נלחמת כל הזמן."
אינני יודעת כיצד הוא יגיב. אבל לפעמים, כשמפסיקים לדבר על האירועים עצמם ומתחילים לדבר על החוויה שהם יוצרים, נפתחת שיחה מסוג אחר. ואולי שניכם תבינו שיש עוד דרך.
ובמקביל, הייתי מחפשת עוד מקומות שבהם תוכלי להזין את עצמך.
לפעמים, כשאדם חי שנים בתחושת מאבק, כל האנרגיה שלו מופנית לכיבוי שריפות. דווקא אז חשוב לזכור שגם הנפש זקוקה למקורות כוח.
אני לא יודעת מה מתאים לך, ומה את אוהבת. לכן אני יכולה להציע הצעות שניראות לי, וברגע שתביני את העניין, תוכלי 'לתרגם' את זה לדברים שלך- אולי לקבוע זמן קבוע של פינוק לעצמך, גם אם הוא קצר.
אל תראי בזה מותרות, אלו לא דברים שעושים אחרי שכל המשימות הסתיימו, כי אלו הדברים שמאפשרים לנו להמשיך לשאת את המשימות.
אולי באמת להשקיע זמן בעיצוב הבית, אולי חברה טובה שאפשר לדבר איתה על מה שאת מרגישה (בלי דוגמאות וחיפוש פתרונות) ועל מה שעובר עלייך.
הליכה או התעמלות הם תמיד דברים משחררים גם את הגוף וגם את הנפש, כתיבה, תפילה, או כל דבר אחר שמזכיר לך שיש בך עוד עולמות, מעבר לניהול הבית ולמאבקים שהוא מזמן.
אני לא חושבת שיש כאן פתרון של זבנג וגמרנו. גם את כתבת את זה בעצמך.
אבל אני כן מאמינה שאפשר, צעד אחר צעד, לבנות חיים שיש בהם יותר מנוחה ורגיעה, ופחות דריכות ומתח. לא משום שכל הבעיות ייעלמו, אלא משום שבתוך המציאות המורכבת שבה את חיה, תוכלי למצוא יותר ויותר מקומות שבהם הלב שלך נח.
מאחלת לך שתמשיכי למצוא את הכוחות שכבר גילית בתוכך, ושעם הזמן תרגישי פחות לבד, פחות במאבק, ויותר בשלווה.
חיבוק גדול,
מאמינה בך
חנה א.
דלג לתוכן
