שלום וברכה !

קראתי את דבריך ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחה על יראת השמיים, הזוך, הטוהר והמעלות הרמות אליהם זכיתם להגיע כבעלי תשובה בקרבה להקב"ה ובעשיית רצונו, ומאידך המפגש הכואב עם "עולם השקר" שבחוץ, המקשה עלינו לעשות רצונו בלבב שלם ומפתה את צעירי הצאן לנהות אחריו.

כמי שפרצו את הדרך, ובעשר אצבעותיהם בנו עולם תורני חדש למשפחתם, לביתם ולנשמתם, בעלי תשובה רבים מצפים כי בניהם ילכו בדרכם ללא עוררין. הקשיים שנחוו בדרך העולה בית ק-ל רבים ומגוונים, וההורים מעוניינים לחסוך זאת לילדיהם ש"הורתם ולידתם בקדושה", תוך ביטחון בכך שהילדים ידעו להעריך דרך זאת. והנה לרוב, מתרחשים "שוד ושבר סער וסופה", כאשר מגיעים הילדים בני הדור השני לחזרה בתשובה לגיל ההתבגרות, רבים מהם מורדים במערכת הקיימת, אינם מוצאים עצמם בתוכה וחלקם אף פונים למקומות אחרים, "שדות הזרים" מהם התרחקו הוריהם בצעירותם.

חשוב לדעת, מדובר בתופעה נרחבת חוצה מגזרים ועדות. מרד הנעורים מתרחש אצל בעלי תשובה ליטאים, ברסלבים, חב"דניקים וספרדים, במשפחות אברכים, במשפחות עובדים, בפריפריה ובריכוזי הערים. אין מתכון המאפשר להימנע מכך ואין דרך ברורה להינצל.

לאור זאת, ברור שלא ניתן לחפש את "האשמים" לכך בסביבתו הקרובה של הנער. זה גם לא הגיוני לומר שאצל כולם מדובר "באשמים" שדחפו אותם לנטייתם מהדרך. אין ספק שזו לא אשמת האב ולא אשמת האם, לא אשמת מוריו של הילד בתלמוד תורה, ואף לא אשמת מלמדיו בישיבות. לא ניתן להאשים בכך את המגזר כולו ואף לא את הרבנים שליט"א, מאורי הדור ומורי הדרך. יש כאן משהו מובנה, באחוזים ניכרים, והניסיונות לתלות את האשם במישהו, הם שטחיים וחוטאים לאמת. מדובר בתופעה הדורשת הסבר נרחב ויסודי, הרבה מעבר לבית או למשפחה ספציפיים. תופעה שלצערנו עוד לא מצא הדור את הדרך להתמודד אתה בצורה חד משמעית.

ומדוע חשוב להרחיב בכך?

ראשית, כי אחוזי התופעה בקרב החוזרים בתשובה הם פי כמה וכמה מאשר בשאר המגזרים בציבור החרדי. מדובר על אחוזים גבוהים של נערים הגדלים במשפחות יראות וטהורות שבאמת מחנכות לדרך התורה והמצוות, אך ילדיהם נוטים לדרך אחרת בבגרותם. אין זה סיפור אישי שלך או של בנך, אלא סיפורו של דור המתרחש מול עינינו.

שנית, עדיין לא מצא הדור את הדרך הטובה להתמודד עם התופעה. עולם הישיבות בנוי לתלפיות וב"ה עשרות אלפי צעירי ישראל הוגים בו בתורה יומם ולילה, אך הוא מיועד רק לאלו שאינם שואלים שאלות. אלו המסתפקים באמונה התמימה בה הלכו אבותיהם ואבות אבותיהם, ויושבים לעסוק בתורה בלי לשאול ולהקשות, הם מוצאים בקלות את מקומם ומשתלבים בתוך קהל הלומדים. לעומת זאת, בנך ראה בבית תופעה אחרת לגמרי. הוא ראה הורים הנלחמים על האמת ללא חת. שאינם מוכנים לקבל כמאליהם תובנות ודעות "שהחזיקו בם רבים", ועושים כל מאמץ לרדת לעומק רצונו של הקב"ה מאיתנו, לעיתים אף כנגד מה שמקובל וידוע בציבור. בעוד רבים אחרים רואים בבתיהם שמירת מצוות ולימוד תורה כדרך אנשים מלומדה, בנכם ראה את החתירה לאמת כדרך ראשונה במעלה. לכן כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות, הגיל שבו הוא מנסה לבנות את אישיותו כבוגר עצמאי, אינו אלא "אוחז מעשה אבותיו בידיו". גם הוא שואל שאלות, גם הוא מעוניין להתנסות, גם הוא לא מוכן לקבל כמובן מאליה את הדרך שהנחילו לו הוריו ומנסה לבדוק דברים אחרים. רק בעוד שאצל הוריו היה הדבר קשור להתקרבות לתורה ולמצוות, כאן הוא מנסה לבדוק את הדרכים האחרות, השונות ממה שלימדוהו בבית.

מדובר בתהליך טבעי, בתהליך בריא, שעל אף הכאב הגדול שהוא מסב לנו כהורים במהלכו ועל אף הסיכונים הכרוכים בו לנשמתו של הנער, הרי שהוא מסייע לו לבנות עצמו כבוגר בעל דעה שבסוף "יכיר את אלוקיו בעצמו". איננו צריכים להרים ידיים ולהיכנע לתהליך, על אחת כמה וכמה לא לאפשר אותו בקלות או לתת לו יד. עלינו לעשות את מה שהקב"ה ציוונו, ולהמשיך לחנך את הנער לתורה ולמצוות ככל שידינו מגעת. אך בה בעת עלינו להכיר בתהליך העובר על הנער ולהבין את מקורו. עלינו להמשיך ולתת לו אהבה אין קץ שתתמוך בו גם ברגעי הבלבול הקשים. מצד אחד להגיד את הדברים בהם אנו מאמינים ללא כחל וסרק, אך מצד שני לקיים את הנאמר "עמו אנוכי בצרה", לאהוב, לכבד, לשאת אותו על כפיים, וכך הוא בעז"ה יעבור את גיל הבלבול ויחזור לדרך הנכונה.

ועוד דבר שאסור לשכוח: נער זה גדל בחברה שאינה "חברת האם" של הוריו. גם אם התאמצתם ככל שניתן להפוך אותו ל"חרדי מלידה" על כל הניואנסים והאלמנטים התרבותיים הכרוכים בכך, הרי שזה קשה עד בלתי אפשרי כאשר אתם עצמכם לא גדלתם בחברה זו. הנער הסתובב בקרב חבריו וחש תמיד כי חברה זו אינה טבעית בעבורו. ניואנסים שונים שהוא ראה בבית לא התאימו למה שראה בחברה, ובלבו הבשילה התחושה כי הוריו "היגרו" לחברה זו ואינם משתייכים אליה במקור. להיות מהגר יש בכך יתרונות גדולים: אינכם מקבלים דברים כמו שהם, אלא מתאמצים לעשות רצון הקב"ה באמת ובטהרה. ביתכם מתנהל על אדני התורה ועבודת ה' בצורה שהרבה בתים אחרים שהינם דורי דורות משתייכים לחברה החרדית, אינם מקיימים. זהו יתרון גדול אך בצידו גם האתגר – הנער חש כי אין זה מקומו הטבעי והוא יוצא לחפש את דרכו. אין הוא בועט, אין הוא שולל, הוא רק חש כי זו לא האופציה היחידה, וכמו שהוריו יצאו למסע חיפושים שבסופו גילו את אור התורה, גם הוא מעוניין לצאת למסע כזה משלו.

כאמור לעיל, אין כאן אשמה במישהו, יש כאן מציאות שדור שלם אינו מצליח להימלט ממנה. יש כאן תופעה שבה הדור השני קורא תיגר על הוריו ומעוניין לבדוק בעצמו. הרבה אהבה, הכוונה, סבלנות ואורך רוח נדרשים כדי לשמר את הבן עמנו גם בעת הבלבול. להציב את הגבולות הברורים אך בה בעת להעלים עין מפריצתם ולהמשיך באהבה ללא תנאי. רק כך נוכל להשיב לב בנים על אבותם בע"ה.

ולסיום עצה, ישנה עמותה בשם "מענה" הפועלת בשיתוף פעולה עם הרב אורי זוהר כדי לתת עזרה להורים המתמודדים עם מקרים כגון אלו. במידה ואתם מעוניינים תוכלו למצוא את הפרטים שלהם באתר מענה http://www.maane.info/

בברכת בהצלחה רבה, ובעז"ה רוב נחת יהודית מכל יוצאי חלציכם

דניאל

[email protected]