שלום לך,

קשה להורים כאשר הילד לא הולך בדרכם. אין דבר טבעי מכך שהורה חפץ שילדיו ימשיכו את דרכו, וכאשר הילד בוחר בדרך שונה, עומד ההורה בפני אכזבה שמהולה לעיתים גם ברגשי כשלון ואשמה. לאכזבה הזו מצטרפת גם בושה ואי נעימות מול החברה, ואף חששות אמיתיים להשפעה שעשויה להיות לכך על המשפחה.

ואחרי שאמרתי את הדברים המובנים מאליהם הללו, הרי שאין לנו באמת יותר מדי מה לעשות בעניין. בעודם צעירים יש לנו הכוח, הזכות והחובה, לנתב את ילדינו באורחות חיים שאנו מאמינים בהם, אולם כאשר הם גדלים והופכים לבני אדם עצמאיים, אין לנו באמת שליטה עליהם. לעיתים ילדים אכן לא פוסעים בעקבות הוריהם כתוצאה מטעויות חינוכיות קשות של ההורים, אבל בדרך כלל זה לא קשור להורים. הורים יכולים לגדל ארבעה עשר ילדים, ושניים מהם יבחרו בדרך אחרת למרות שגדלו באותו בית ותחת אותו חינוך כמו אחיהם. הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים עם כוח הבחירה וילדים בוחרים לעיתים אחרת מאשר ההורים. יש פה גם שיעור בענווה כאשר אנו מגלים שגם בדברים חשובים בחיינו אין לנו שליטה.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הסיטואציה הזו שנכפתה עליך?

ראשית, קשה לי להסכים עם משהו שכתבת. אתה מרגיש שאסור שהבן שלך ישמע ממך שאתה מתנגד לדרך בה הוא הולך, מכיוון שזה יגרום לו ל"הרגשה זוועתית". אינני סבור שזה נכון עבורך, אינני סבור שזה מה שהבן שלך רוצה וצריך, וזה גם לא יתרום ליחסים ביניכם. אם תתחיל "ללכת על ביצים" ולהיזהר בכל מילה שאתה אומר מחשש שהיא תפגע בבן שלך, אתה מניח את רגליך בסד שלא יניח לך להתנהל כפי שצריך. כל הזמן לחשוש ולפחד? אתה תמצא את עצמך נמנע מלדבר אתו, ותאבד את ההתנהלות הטבעית והבריאה שלך עם בנך. גם הבן שלך איננו טיפש, והוא יודע שדרכו החדשה איננה לרוחך גם אם תגזור על עצמך שתיקה, והקשר ביניכם יתנהל כאשר רובצת עליו עננה וכולם יודעים על ה"פיל שבחדר" אבל נמנעים מלדבר עליו. זה יוצר מתח ומונע קשר בריא. מעבר לכך זה גם התפקיד שלך כאבא לכוון ולנסות להשפיע על הבן שלך. אתה כותב אפילו שהבן שלך עצמו מבקש לשמוע את דעתך. הוא אמנם אומר שהוא כנראה ימשיך בדרכו בין כך ובין כך, אבל הוא רוצה לדעת איפה אתה עומד ומה היחס שלך לעניין.

אתה צריך להתנהל בפתיחות ובכנות. זכותך וחובתך לומר לבן שלך שדרכו איננה לרוחך ולהסביר לו גם למה. לא מתוך כעס, לא מתוך זלזול, לא בגלל שזה פוגע בך, לא בגלל שאהבתך תלויה בדבר, אלא בגלל שזה לא נכון עבורו ובגלל שאכפת לך ממנו. עם זאת, חשוב שהעיסוק בנושא לא יהפוך לריטואל של וויכוחים בכל פעם שאתם נפגשים, אלא להמעיט מאד בעיסוק בנושא ולדבר עליו כמה שפחות, הן בגלל חוסר התועלת שבדבר, הן מצד פוטנציאל החיכוך, הן מצד אוירה לא נעימה שהדבר עלול ליצור, והן על מנת לא להמאיס עליו את הנוכחות בבית ואת חברת בני המשפחה. אבל אם וכאשר שיחה מגיעה באופן טבעי לנושא הזה לא צריך לברוח ממנו כמו מאש. מותר וראוי ומצופה לדבר עליו בטבעיות מתוך כבוד ואהבה.

ועוד שתי הערות:

העלית את הנושא של "מה יאמרו", וזה הכי נורמלי בעולם לחשוש מכך. אנו חלק מחברה ומעבר לאי נעימות יש גם חששות אמיתיים כמו לגבי שידוכים, כפי שהעלית. כלל גדול ביחסים חברתיים הוא שבדרך כלל החברה תתייחס אליך כפי שאתה מתייחס לעצמך. אם אתה תרגיש בושה ותחוש שערכך ירד בעקבות מה שבנך עושה, גם החברה סביבך יחושו כך. אם מצד שני תמצא את העוז והתעצומות לחזק אצלך את ההבנה שמה שהבן שלך עושה לא קשור אל שאר המשפחה ושזה לא אמור להשפיע עליכם, כך ייתפס הדבר גם בעיני אחרים. החשיבות של תפיסת הערך העצמי שלך איננה חשובה רק כלפי חוץ, אלא גם בתוך המשפחה פנימה. אם הילדים האחרים יראו שאתה מתמודד עם הנושא מתוך בטחון ושקט נפשי, גם הם יפנימו שמה שאחיהם עשה לא פוגע בהם וכי הם יכולים להמשיך בדרכם/דרכך השקט ובבטח.

והערה נוספת – האם אתה כל כך בטוח שבנך עושה צעד שגוי? אתה מתאר בחור שאיננו הולך בתלם, מכלה את זמנו בראיית סרטים, ומסתובב ללא מטרה. יש סיכוי לא רע שהשירות הצבאי בחברת בני ישיבות דתיים לאומיים ייטיב אתו. הוא ילמד משמעת עצמית, ילמד שהוא מסוגל ליותר ממה שהוא חושב ויראה אנשים שמקפידים על קיום מצוות גם בתנאים קשים. הוא לא יהיה הראשון שיצא נשכר מבחירה בדרך זו. קיימים גם סיכונים ולכתחילה לא היית בוחר עבורו בדרך זו, אולם במצב הנתון הייתי מציע לך לחפש את הטוב במצב, ולפעמים זו עשויה גם להיות נבואה המגשימה את עצמה.

גם אם בנך לא ילך בדיוק בדרכך, יש לדעתי סיכוי לא רע שבעוד כמה שנים תסתכלו יחד אחורה ותראו שמה' יצא הדבר ושהמהלך הזה היטיב אתו ושהוא עוד ירווה אתכם המון נחת בעז"ה.

בהצלחה,

גרשון