בס”ד

שלום בוגר ישיבה יקר!

ראשית אציין כי אהבת התורה היוקדת בך נוגעת ללב. אינני מכנה אותך בכדי “בוגר ישיבה”, תיאור אותו קנית בזכות ולא בחסד. הכרת ערך לימוד התורה העיוני מתוך לינה בעומקה של תורה, היא המבדילה בין לומד תורה רגיל לבין מי שהינו תלמיד ישיבה בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו. ומשזכית להימנות בין השוהים בין ספסלי בית המדרש ומוקירים את האומנות שבלימוד התורה, אשריך מה טוב חלקך!

לגופה של שאלה: אחת המחלוקות בין הציבור הדתי לאומי לבין החרדי, הינה בשאלת התאמת התורה לחיי המעשה. ההגות החרדית גורסת כי יש לשאוף להתנתק ככל שניתן מהסביבה החומרית, ולעסוק בלימוד תורה ובהתעלות רוחנית. המציאות החומרית הסובבת אותנו היא במקרה הגרוע הפרעה, ובמקרה הטוב סוג של כורח עמו יש להסתדר תוך מינימום מגע והשפעה. לעומת זאת, הגירסה הדתית לאומית מקדשת את החיבור שבין המציאות לתורה. המושג “יפוצו מעיינותיך חוצה” איננו קלישאה, ויש לשאוף להתחבר לעולם החומרי ולקדשו על ידי המטען הרוחני-התורני שנרכש בישיבה. הציבור הדתי-לאומי עסוק לא מעט בסוגיות ההתמודדות התורנית בעולם חיצוני פלורליסטי, מודרני ומערבי, לעומת החרדים המנסים להוריד מעל גבם התמודדות זו. החינוך הישיבתי החרדי מחנך להישאר בבית המדרש למשך כל החיים לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו, בעוד בן הישיבה הדתי-לאומי מחונך לצאת החוצה לעולם המעשה, לעבוד, להתמודד, להשפיע ממטענו הרוחני על הסביבה ולנסות לקדש את החומריות בקדושת התורה והארץ.

וכאן נשאלת השאלה: מה ה’ אלוקיך שואל מעמך??? אין ספק כי תכלית בריאת האדם כדי שיידבק בטוב, יעסוק בתורתו ית’ ישמור מצוותיו ולדבקה בו. אין גם ספק כי דרכים שונות מובילות למטרה זו ואין אדם לומד ומתעלה אלא במקום שליבו חפץ. השאלה מתחילה ונגמרת בנקודת ההבחנה, מה היא הדרך העדיפה? איזו דרך יבור לו האדם המעוניין לקיים רצונו ית’ בצורה הטובה ביותר?

לי נראה כי יש יותר מדרך אחת נכונה. אין ספק כי מי שתמים עם אלוקים ורוצה לעשות רצונו, יש לו לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. מצד אחד אין ספק כי השהות בסביבה תורנית יש בה כדי לקדם את האדם לעלות ולהתעלות, ולאפשר לו לגדול בתורה ולהתקרב לייעודו הרוחני. מצד שני, גם לניסיון לקדש את החומר בהשפעת המטען הרוחני יש יתרונות גדולים ונשגבים. אין ספק כי מי שמצליח לפעול בגופו יום יום חסד עם בני עמו ועם סביבתו, מי שמצליח לקדש שם שמיים בהתנהגותו ולעורר התפעלות בהליכותיו, גדול שכרו עד מאד. אין ספק כי מי שזוכה לזכות את הרבים וליצוק רוחניות ויראת אלוקים לסביבתו החומרית, אינו פחות “ישראל אשר בך אתפאר” מאחיו היושב בבית המדרש. בדרך זו קיימים נסיונות גדולים והמצליח להתגבר עליהם, מה רב שכרו.

ואספר לך סיפור: בתקופתו של הרב אליעזר יהודה פינקל זצ”ל ראש ישיבת מיר בפולין, הוטלה גזרת גיוס חובה על כל הצעירים. תלמידי הישיבה עשו כל שביכלתם כדי להתחמק מגיוס ולהישאר בישיבה, ורובם הגדול אף הצליחו בכך. אך היה אחד מהמובחרים שבבני החבורה, שלא שפר עליו מזלו ולא הצליח להתחמק מן הצבא.

ערב גיוסו נכנס במר לבו לרבו הרב פינקל זצ”ל, ובפיו בכי ותינה על כך שנאלץ הוא לעזוב את ספסלי הישיבה אותם הוא כה אוהב ועליהם התעלה כמה וכמה שנים. הרב נאנח עמו ואז אמר: דע לך שברצוני לפתוח סניף של ישיבת מיר בצבא הפולני. התלמיד הרים את עיניו נפעם והסתכל על הרב. האם שמע היטב? האם רוצה הרב לפתוח סניף של ישיבת מיר בתוככי צבא הערלים הפולני??? הרב אישר לו ששמע היטב, והוסיף: בחרתי בך להיות ראש הישיבה של הסניף החדש של מיר.

כעת התבלבל הבחור לחלוטין. ראש ישיבה? הכיצד? מי יהיו התלמידים? מה בכלל צריך לעשות כדי למלא את התפקיד?

אמר לו הרב: אתה הולך כעת לצבא, אך מבחינתי אתה ראש ישיבה. בכל שבוע עליך להכין “שיעור כללי” על הסוגיה הנלמדת בישיבה, ומכיוון שאין לך תלמידים למסור להם את השיעור, תשלח אותו אלי ואני אעבור עליו ואשלם לך משכורת בהתאם.

מאותו יום ואילך היה התלמיד שולח מדי שבוע שיעור תורני לרבו שבמיר. למותר לציין כי בזכות זאת החזיק התלמיד מעמד מבחינה רוחנית למרות ריחוקו מהחממה הישיבתית, ולימים אף העיד כי תקופה זו הייתה בעבורו תקופת התעלות גדולה מזו שבישיבה.

ולמה הבאתי סיפור זה? כעס, שנאה, רצון להשתייך לחברה אחרת למרות רצון ההורים והמחנכים, לא משם תבוא תשועתך. רצונו של הקב”ה כי תכבד את סביבתך אינו גדול פחות מרצונו כי תהיה בן תורה אמיתי. אם שתל אותך הקב”ה במקום הזה סימן ששם עליך לקדש שם שמיים ושם עליך להתעלות. ומהם הדרכים לכך? אתה בעצמך תצליח למצוא. נכון, קשה בצבא ללמוד דף גמרא או אפילו הלכות, אך ביכלתך לקדש שם שמיים ולחזק את זהותך התורנית במגוון דרכים אחרות, ואין ספק כי כאשר תצליח לעלות ולהתעלות, גם הדבקות בתורה תתגבר ותצליח ללמוד כשאיפתך הטהורה.

בברכת הצלחה רבה

דניאל

[email protected]