מאת:

התפרסם בתאריך:

04/01/2016

האם נכון לי להיות בצבא?

שאלה מקטגוריה:

שלום רב, אני בוגר ישיבה תיכונית מאוד נחשבת בעולם הדתי לאומי. כשסיימתי את חוק לימודיי עברתי לישיבת ההסדר שהיא גם כן מישיבות הדגל במגזר. לאחר לימוד אינטנסיבי וסוחף של שנה וחצי הצטרפתי בהוראת רבותיי למסלול ההסדר ובכך מצאתי את עצמי בצבא. גיליתי עד כמה הצבא הוא רחוק מעולמו של בן ישיבה ועד כמה הוא אטום לצרכיו. העבודה השוטפת בצבא לא מאפשרת ללמוד כדבעי ואני מרגיש אבוד עצות. אני כבר לא מצליח ללמוד גמרא או הלכה כמו שצריך. אני חש תחושת בגידה ושנאה כלפי הרבנים המזרוחניקים ששלחו אותי מלכתחילה למקום כזה. אני רוצה כל יום לעזוב את הצבא ואף את המגזר ולעבור לחברה החרדית. הבעיה גם שמשפחתי מזדהה עם המגזר הדתי לאומי ולא החרדי. זה קורע אותי מבפנים. יש לכם עצות כיצד לעבור את שהותי בצבא על הצד היותר טוב? וכן כיצד לעשות מעבר כה חד מישיבת הסדר לעולם החרדי?

תשובה:

בס"ד

שלום בוגר ישיבה יקר!

ראשית אציין כי אהבת התורה היוקדת בך נוגעת ללב. אינני מכנה אותך בכדי "בוגר ישיבה", תיאור אותו קנית בזכות ולא בחסד. הכרת ערך לימוד התורה העיוני מתוך לינה בעומקה של תורה, היא המבדילה בין לומד תורה רגיל לבין מי שהינו תלמיד ישיבה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. ומשזכית להימנות בין השוהים בין ספסלי בית המדרש ומוקירים את האומנות שבלימוד התורה, אשריך מה טוב חלקך!

לגופה של שאלה: אחת המחלוקות בין הציבור הדתי לאומי לבין החרדי, הינה בשאלת התאמת התורה לחיי המעשה. ההגות החרדית גורסת כי יש לשאוף להתנתק ככל שניתן מהסביבה החומרית, ולעסוק בלימוד תורה ובהתעלות רוחנית. המציאות החומרית הסובבת אותנו היא במקרה הגרוע הפרעה, ובמקרה הטוב סוג של כורח עמו יש להסתדר תוך מינימום מגע והשפעה. לעומת זאת, הגירסה הדתית לאומית מקדשת את החיבור שבין המציאות לתורה. המושג "יפוצו מעיינותיך חוצה" איננו קלישאה, ויש לשאוף להתחבר לעולם החומרי ולקדשו על ידי המטען הרוחני-התורני שנרכש בישיבה. הציבור הדתי-לאומי עסוק לא מעט בסוגיות ההתמודדות התורנית בעולם חיצוני פלורליסטי, מודרני ומערבי, לעומת החרדים המנסים להוריד מעל גבם התמודדות זו. החינוך הישיבתי החרדי מחנך להישאר בבית המדרש למשך כל החיים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, בעוד בן הישיבה הדתי-לאומי מחונך לצאת החוצה לעולם המעשה, לעבוד, להתמודד, להשפיע ממטענו הרוחני על הסביבה ולנסות לקדש את החומריות בקדושת התורה והארץ.

וכאן נשאלת השאלה: מה ה' אלוקיך שואל מעמך??? אין ספק כי תכלית בריאת האדם כדי שיידבק בטוב, יעסוק בתורתו ית' ישמור מצוותיו ולדבקה בו. אין גם ספק כי דרכים שונות מובילות למטרה זו ואין אדם לומד ומתעלה אלא במקום שליבו חפץ. השאלה מתחילה ונגמרת בנקודת ההבחנה, מה היא הדרך העדיפה? איזו דרך יבור לו האדם המעוניין לקיים רצונו ית' בצורה הטובה ביותר?

לי נראה כי יש יותר מדרך אחת נכונה. אין ספק כי מי שתמים עם אלוקים ורוצה לעשות רצונו, יש לו לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. מצד אחד אין ספק כי השהות בסביבה תורנית יש בה כדי לקדם את האדם לעלות ולהתעלות, ולאפשר לו לגדול בתורה ולהתקרב לייעודו הרוחני. מצד שני, גם לניסיון לקדש את החומר בהשפעת המטען הרוחני יש יתרונות גדולים ונשגבים. אין ספק כי מי שמצליח לפעול בגופו יום יום חסד עם בני עמו ועם סביבתו, מי שמצליח לקדש שם שמיים בהתנהגותו ולעורר התפעלות בהליכותיו, גדול שכרו עד מאד. אין ספק כי מי שזוכה לזכות את הרבים וליצוק רוחניות ויראת אלוקים לסביבתו החומרית, אינו פחות "ישראל אשר בך אתפאר" מאחיו היושב בבית המדרש. בדרך זו קיימים נסיונות גדולים והמצליח להתגבר עליהם, מה רב שכרו.

ואספר לך סיפור: בתקופתו של הרב אליעזר יהודה פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר בפולין, הוטלה גזרת גיוס חובה על כל הצעירים. תלמידי הישיבה עשו כל שביכלתם כדי להתחמק מגיוס ולהישאר בישיבה, ורובם הגדול אף הצליחו בכך. אך היה אחד מהמובחרים שבבני החבורה, שלא שפר עליו מזלו ולא הצליח להתחמק מן הצבא.

ערב גיוסו נכנס במר לבו לרבו הרב פינקל זצ"ל, ובפיו בכי ותינה על כך שנאלץ הוא לעזוב את ספסלי הישיבה אותם הוא כה אוהב ועליהם התעלה כמה וכמה שנים. הרב נאנח עמו ואז אמר: דע לך שברצוני לפתוח סניף של ישיבת מיר בצבא הפולני. התלמיד הרים את עיניו נפעם והסתכל על הרב. האם שמע היטב? האם רוצה הרב לפתוח סניף של ישיבת מיר בתוככי צבא הערלים הפולני??? הרב אישר לו ששמע היטב, והוסיף: בחרתי בך להיות ראש הישיבה של הסניף החדש של מיר.

כעת התבלבל הבחור לחלוטין. ראש ישיבה? הכיצד? מי יהיו התלמידים? מה בכלל צריך לעשות כדי למלא את התפקיד?

אמר לו הרב: אתה הולך כעת לצבא, אך מבחינתי אתה ראש ישיבה. בכל שבוע עליך להכין "שיעור כללי" על הסוגיה הנלמדת בישיבה, ומכיוון שאין לך תלמידים למסור להם את השיעור, תשלח אותו אלי ואני אעבור עליו ואשלם לך משכורת בהתאם.

מאותו יום ואילך היה התלמיד שולח מדי שבוע שיעור תורני לרבו שבמיר. למותר לציין כי בזכות זאת החזיק התלמיד מעמד מבחינה רוחנית למרות ריחוקו מהחממה הישיבתית, ולימים אף העיד כי תקופה זו הייתה בעבורו תקופת התעלות גדולה מזו שבישיבה.

ולמה הבאתי סיפור זה? כעס, שנאה, רצון להשתייך לחברה אחרת למרות רצון ההורים והמחנכים, לא משם תבוא תשועתך. רצונו של הקב"ה כי תכבד את סביבתך אינו גדול פחות מרצונו כי תהיה בן תורה אמיתי. אם שתל אותך הקב"ה במקום הזה סימן ששם עליך לקדש שם שמיים ושם עליך להתעלות. ומהם הדרכים לכך? אתה בעצמך תצליח למצוא. נכון, קשה בצבא ללמוד דף גמרא או אפילו הלכות, אך ביכלתך לקדש שם שמיים ולחזק את זהותך התורנית במגוון דרכים אחרות, ואין ספק כי כאשר תצליח לעלות ולהתעלות, גם הדבקות בתורה תתגבר ותצליח ללמוד כשאיפתך הטהורה.

בברכת הצלחה רבה

דניאל

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. אני מכיר בחור מרקע דומה לשלך, נשמה עמוקה, אמיתית, גבוהה וטהורה.
    גם הוא בא ממשפחה סרוגה ועשה את הצעד המשמעותי ועבר לישיבה חרדית ומכבדים אותו ע"כ.
    אין הרבה כמוך שיש להם חיבור אמיתי ופנימי כ"כ לתורה.
    אתה נמצא במקום גבוה וממש חבל שתשאר בצבא וכל העמל והדרגות שהשגת יעלמו ח"ו.
    אתה צריך לעשות שינוי משמעותי, לעזוב ולפנות לישיבה שבה לבך חפץ!
    בין אם במסגרת חרדית או במסגרת ישיבתית חזקה כמו ישיבת מרכז הרב לדוג'-שם גם לא עושים צבא!
    בזכות אנשים כמוך העולם מתקיים ונשמרת הגחלת היוקדת של העם!
    יש בכוחך להיות בחיל הנבחר ביותר!
    "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"!

  2. סוף האמת לנצח ולבסוף המשפחה, החברים והסביבה שלך יעריכו אותך על כך מאוד!

  3. המשיב כתב:
    "רצון להשתייך לחברה אחרת למרות רצון ההורים והמחנכים, לא משם תבוא תשועתך".
    מניין לך כבוד המשיב?
    אני מסכים עם זה שפעמים ישנה שליחות מסויימת בעמק הבכה, אבל ודאי שהמהלך הפשוט הוא למצוא את החברה הטובה שבה אפשר להתעלות בטבעיות, חבר ושכן טוב אלו הדרכים שמנו חכמינו התנאים כדרך שידבק בה האדם יותר מכל.
    [אין איסור למצוא את האמת אף כשהיא אחרת ממה שההורים והחברים חושבים, כמובן כל דבר בהתבוננות ושיקול דעת]
    לקינוח, הייתי מציע לעיין לא בדברי גדולי ישראל החרדים, אלא בדברי רבני הציונות הדתית, ואני מדבר על אלו הנחשבים הכי הכי סרוגים, כדוגמת זקן ראשי ישיבות "בני עקיבא" הרב צוקרמן, ומייסד וראש 'בני עקיבא' אבי דור הכיפות הסרוגות – הרב משה צבי נריה, במאמרו "בני ישיבות וגיוסם", הובא בקונטרס "תורתו אומנתו" שהוציא ח"כ לשעבר הרב שלמה בניזרי שליט"א (אם הנך חפץ אולי אוכל לשולחו במייל). פשוט לקרוא ולא להאמין, שכל זה ההיפך מכל הפטפטת הרווחת באותו ציבור כהיום.

    ולשואל היקר, נותר לי רק לאחל:
    בהצלחה
    עדייך לגדולות

    נ"ב, כמובן שלבינתים יש לך תפקיד חשוב בצבא, אולי מעין הסיפור עם הרב פינקל יתממש בך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן