שואלת יקרה,

יישר כוח על האומץ לפתוח את הדברים, לפרוס אותם ככה על הדף, ולהוציא את זה החוצה. ישנה אמירה חכמה: “סודות בחושך גדלים ובאור נעלמים”

כפי שאת כותבת בעצמך: “עצם זה שאני עכשיו כותבת כאן את כל זה זה כבר משחרר את הסיפור שהיה כלוא אצלי כמה שנים טובות..” זה לכשעצמו עושה לך טוב יחד עם זה את עדיין מרגישה צורך להתייעץ. למעשה את בדילמה כי מצד אחד את לא רואה או מרגישה איזו שהיא השפעה מודעת מאותו אירוע ומצד שני כל הדיבורים האלה לאחרונה מעוררים אצלך דאגה: אולי קורה בתוכי משהו מסוכן או מזיק שאני לא מודעת אליו ואני כן צריכה לדאוג?

אני מאד שמחה בשבילך שבחרת לשאול ולא להישאר לבד עם התהיות האלה…

אז ככה. חשוב שנערוך הפרדה בין המעשה עצמו להשלכות שלו.

אין לי מושג מה עשה אותו אדם שפגע בקהילה שלכם. מתוך הדברים ומהעובדה שהוא נכנס לכלא ניתן להתרשם שהוא עשה מעשים אסורים, חמורים מספיק כדי להיענש עליהם. ואת זה חשוב שנחזיק שהמעשים אסורים.

לצד זה לא כל מי שנעשו בו או בה מעשים אסורים אכן חווה פגיעה.

זה אומר ששני ילדים יכולים לעבור אותו אירוע אחד יחווה את זה כפגיעה עם השלכות על חיו והשני לא. אין מתוך הדברים כל כוונה לומר שזה מוריד מהאחריות מצד הפוגע.

השאלה שלנו כאן היא האם מה שאירע לך פגע בך באופן שהשאיר השלכות עד היום או שיכולים להתעורר בעתיד?

מתוך התיאור שלך, ברמה השטחית, נראה שקיבלת את הדברים באופן טבעי שלא ערער את הביטחון שלך.

מה שחשוב זה לשים לב שאת היית מודעת תוך כדי המעשה שהוא מעשה לא נכון. הרגשת את המבוכה, בחוויה שלך הצלחת לעצור אותו מלהמשיך במעשה. זאת יכולה להיות חוויה מאד מעצימה לעומת מי שחווה את מה שקרה כאובדן שליטה וכחוסר אונים.

בכל אירוע שיכול להיחוות כטראומה אנחנו בודקים מה בתוך האירוע עצמו נגע ספציפית על כל אחד בנפרד. מה שעולה מדברייך זה שאחרי מה שאירע לך לא רצת וסיפרת להורייך. זהו דפוס מאד מוכר. רוב הילדים מתקשים לבוא ולספר להוריהם על מה שארע להם אולי כי פוחדים שיואשמו במעשה? אולי כי פוחדים שלא יאמינו להם? והרבה בגלל שהפוגעים מאיימים עליהם שאם יספרו כי משהו מאד רע להם או להורים שלהם… כל זה הופך להיות יותר קשה כשהפוגע הוא אדם משקורב להורים. עצם הסוד וההסתרה גובה מחיר…

אז לא סיפרת להם מיד וגם כששאלו אותך לא סיפרת. לפי דברייך שכחת אולם בהמשך כשנזכרת הרגשת שוב מחסום לפנות להורייך ולספר. עד עכשיו זה שמור אצלך.

אם יש משהו שמעורר שאלה זה המקום הזה שלא נפתח מול ההורים. יכול להיות שאם תאזרי אומץ לפנות להורייך ולשתף אותם, עצם הפעולה הזאת יכולה לשחרר מועקה ארוכת שנים. ואולי בעצם הקושי לפנות יש מקום לעשות עבודה שקשור לקשר שלך עם ההורים.

אין כאן מקום לפחד, נשמע שאת מתפקדת ומה שארע לא נתפס אצלך כמשהו יותר מידי דרמטי. מה שנשאר ביעני עם סימן שאלה זה הקושי שלך לשתף את הורייך ומה שנמצא מעבר לזה. הקושי הזה מאד מוכר ואנושי וברוב המקרים ניתן לפתור אותו בעזרת ד’.

מאד חשוב לקחת את הפגיעה המינית בפרופורציה הנכונה: אירוע של פגיעה מינית יכול להיות בעל פוטנציאל להשפעה ארוכה טווח הרסנית ויכול להיות משהו שהוא חלק מאירועי חיים ללא השפעה משמעותית על הבריאות הנפשית ועל התפקוד בהמשך החיים.

טיפול מקצועי הוא מקום שמנסה להפוך את האירוע ממשהו שמשפיע עלי למשהו שקרה לי.

כל זה אינו מוריד בכהוא זה מהאחריות של הפוגע למעשיו האסורים.

אם שיתפת את הורייך ואת עדיין לא שקטה ובטוחה. תמיד אפשר לפנות לסיוע מקצועי כדי לערוך בירור לצד זה ניתן להניח לזה בצד, לשמור בזיכרון. אם יתפתח משהו בהמשך החיים שקשור למה שאירע תוכלי לייצר את החיבור ולהתמודד עם זה בעזרת ד’ בסיוע מקצועי.

מתפללת להצלחתך בעז”ה

אסתי ה.