אני ב”ה כבר אמא למספר ילדים מתוקים, יש לי בעל מיוחד במינו, חם ואוהב, רגוע ומלא בתורה ומידות-הרבה יותר מכל מה שחלמתי… אנחנו ב”ה נשואים באושר כבר למעלה מ10 שנים והבל טוב.
אבל יש ענן שחור שמעיב עלי ומקשה עלי מאוד את התפקוד ביום יומי בבית ובכלל…מחליש אותי ומוריד לי את הבטחון בעצמי בקביעות… אני לא יודעת לשים את האצבע מתי זה התחיל- אולי בגיל 7-8 ? גדלתי כבכורה בבית עם 4 אחיות נוספות ודי רצופות. שלושתן ניחנו בחוש סדר ואסתטיקה מפותח ביותר, “חולות נקיון” כמו שאומרים… היו מנקות ומסדרות כל פינה בתור הובי להנאתן. ואילו אני-הגדולה בבית, נתברכתי משמיים בכשרונות אחרים, אני יותר יצירתית, תולעת ספרים מושבעת, אוהבת לחשוב ולדמיין ולהמציא רעיונות ומתכונים חדשים… סדר ונקיון לא היו בראש רשימת התחביבים שלי מעולם- ניקית וסדרתי כי זה מה שצריך אבל לא מתוך התשוקה והיסודיות וההשקעה שאפיינה את אחיותי הקטנות. כך נוצר לאט לאט מצב שהן הבלעבוסטית אחראיות על הסדר המופתי והנקיון בבית, ואני קבוע עם אמא במטבח- עוזרת בבישולים, או מעסיקה שעות את יתר האחים הקטנים במשפחה בהצגות, סיפורי מתח, תאטרוני בובות וכל מיני משחקים שהמצאתי…
עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה שכיון שאחיותי היו הרוב בבית עם אותו אופי ואני הייתי השונה בנוף הן וגם הורי, אולי ללא תשומת לב, החתימו אותו בסטיגמה של רחפניתעילוייתפזרנית וכו’… ופעמים רבות אימי היתה אומרת לי כמה היא מודאגת ממני מה יהיה אחרי שאתחתן איך אצליח לנהל בית מסודר וכו’… בתחילה לא לקחתי את הדברים כ”כ קשה כי ידעתי שאני כן מסוגלת להתמודד עם משימות של סדר ונקיון ועושה אותן בהצלחה כשצריך, רק שאינני נמנית על המשוגעים לדבר… אבל עם הזמן כשכולם סביבי אמרו לי דברים דומים…הבטחון שלי בנושא הזה הלך ודעך עד שכמעט ולא העזתי לסדר ולנקות משהו בבית ללא השגחת אחיותי. אני חייבת לציין שלצד זה נהניתי ממשפחה תומכת וחמה שידעו להעריך גם את שאר הכשרונות שלי… אבל אני שכבר נהייתי מאוד רגישה ופגיעה בנקודה הזו של סדר ונקיון לקחתי ללב כל הערה ורמז קטן והדבר העיק עלי מאוד.
בשעטו”מ אחרי כמה שנות שדוכים נישאתי והקמתי את הבית שלי. ואז-אז נחתה עלי בבום אדיר הסטיגמה הזו ופשוט כבלה את ידי… מצאתי את עצמי מתחילה לארגן ולסדר את הבית וכל הזמן נלחמת בקול שזועק לי באוזניים ובלב: את לא מסוגלת, את לא יודעת, את לא יכולה, את לא תצליחי…
נכנסתי למלחמה עם עצמי במאבק שלא נגמר ותמיד נשארתי מתוסכלת וחסרת סיפוק מהתוצאות- גם כשהכל היה מסודר ונוצץ הרגשתי שזה לא מספיק ואני לא באמת יכולה להשתלט על משימות כאלה ואין לי תקנה.
היום אחרי למעלה מ10 שנים כאלה אני כל פעם מחדש מתמודדת – כשאני רוצה לעשות סדר יסודי בבית או נקיון רציני- הסטיגמה הזו כובלת אותי למקום ואני פשוט לא מסוגלת לקום ולהתחיל את זה… ועד שאני צוברת מספיק אומץ אני עובדת בהרגשה רעה של לא יוצלחית וכל הזמן פוחדת שאני לא מהווה דוגמא מספיק טובה ומוצלחת לבנות שלי.
באחחד מאסיפות ההורים של בנותי הביאו מנחת הורים שדברה והשמיעה בסוף ההרצאה שלה שיר שאלו מילותיו: “אמא אמא האם תדעי שאת הקול הפנימי- הקול הפנימי שאומר לי גדל, הקול שאומר נסה, אל תחדל! וגם בקשיים ובמכשולים לשאת עיניים למרומים…”- כששמעתי את זה פשוט ברחתי החוצה ובכיתי את נשמתי…הרגשתי שכל מילה דוקרת ופוצעת אותי- וכמה כמה כמה אני צריכה להלחם עם הקול הפנימי המחליש הזה…
ב”ה אני כל הזמן בתהליך עם עצמי לבנות את עצמי ולהתנער מהמשקעים האלה. לא תמיד זה מצליח. ואני שואלת את עצמי אם אני צריכה לעשות משהו עם זה? איזה תהליך או משהו שפשוט ינטרל את ההשפעה של הסטיגמה הזו על החיים שלי. כי אני לא יכולה לשכוח אותה לגמרי כשאני בתור אמא ועקרת בית כל הזמן מתמודדת עם סדר ונקיון באופן שוטף … זה קשה לי.