שלום לך

את מתארת מסכת כאובה של 20 שנה, חוסר אונים מול מצוקתו של בנך, ועול כבד שאת נושאת לבדך,

ובין השורות אני שומעת דברים נוספים . אני שומעת את המאמצים שהשקעת בהדברות עם בעלך, את רגשות החמלה אל בנך, ואת החתירה שלך לפתרון אמיתי.

את המערכת שאת מתארת אפשר לדמות למשולש.

את בקדקוד אחד, בעלך בקודקוד שני, והבן הסובל בקודקוד שלישי.

הצלעות שבין הקודקודים מסמלים את הקשר ביניכם.

את-בעלך

את-הבן

בעלך- הבן.

המשולש הזה ממחיש לנו איך להתנהל במערכת יחסים כזו כשהכלל החשוב מכל הוא שקדקוד לא יכול לגעת בצלע שממולו.

במילים אחרות אדם לא מתערב בקשר שהוא אינו צד בו.

פחות כדאי שבעלך יתערב במה שבינך לבין בנך, ומומלץ שאת לא תתערבי במה שבינו לבין בנו, וודאי שהבן לא יתערב במה שביניכם.

כל מערכת יחסים מושפעת משני המעורבים בה- והם אלה שאחראים על מה שקורה בה.

אם כך- הרי שיש לנו שני נושאים להתבונן בהם:

הקשר שלך עם בעלך והקשר שלך עם בנך.

1. הקשר עם בעלך

חיכוכים ועמותים באים בדרך כלל יחד עם האשמות וכעסים, עם מאבקי כח על הצדק והמוסר, עם רגשות קשים ורצון להוכיח…

וכל אלו מרחיקים עד מאד מהיעד המיוחל של קשר של כבוד, הערכה ואהבה.

אין ספק שאת ראויה לכבוד, לתמיכה כלכלית, טכנית ורגשית, לתקשורת ישירה והוגנת ולאהבה.

אך כדי שכל אלו יקרו- משהו צריך להשתנות.

והמשהו הזה הוא לא בהכרח האופי של בעלך. אופי לא משתנה.

והמשהו הזה הוא גם לא את- את כבר טובה מעל ומעבר.

המשהו הזה שצריך להשתנות הוא הצורה של הקשר שלכם.

השדרים הסמויים שעוברים ביניכם.

אם היית מתארת את בעלך במילה אחת – באיזו מילה היית בוחרת?

מה לדעתך הוא היה מרגיש לו היה שומע אותה?

האם יתכן שגם בלי לאמר את הדברים- הוא מרגיש בדיוק מה את מרגישה כלפיו? מה הוא בעינייך?

האם יש בבעלך גם צדדים יפים? האם יש בו נקודות שאת יכולה להעריך?

האם בקשר ביניכם יש גם חוויות נעימות מעבר לחיכוכים שאת מתארת?

קרה שהרגשת שבעלך רוצה בטובתך? מוכן להתאמץ בשבילך?

מהו הרגש המרכזי שאת חשה כלפיו?

איך הסביבה רואה אותו? האם בחוץ באים לידי ביטוי חלקים אחרים שלו?

במילים אחרות- האם תוכלי לראות את בעלך כאדם בפני עצמו, את מעלותיו, את המכלול שלו- כולל החסרונות-

ולא רק בהקשר של מה הוא עושה או לא עושה עבורך? לכבד אותו בעבור מי שהוא?

כשאת מבקשת מבעלך עזרה או כל דבר אחר,

מה המחשבות שחולפות בראשך?

האם את מרגישה בנח לשתף ברגשות שלך?

האם בהרגשה שלך הוא חייב למלא את בקשתך?

מה השדר שלך כשהוא מסרב?

האם את יכולה לבקש משהו לא כי כך נכון, לא כי את צודקת, לא כי הוא חייב-

אלא רק כי כך את מרגישה? כי כך חשוב לך? כי זה עושה לך טוב?

אלו שאלות שהתשובות להן עשויות לתת לך כיוון נוסף. אפשרויות חדשות.

בקשר עם בעלך את מתארת מצב של מתיחות ארוכת שנים סביב סוגיות כספיות, סביב העזרה בבית וסביב היחס לילד.

ציינת גם שאת הכעס עלייך הוא מוציא על הבן,

ואי הסכמה שלך לגבי דרכו החינוכית מולידה בו כעס רב, מה שהופך את הבן לב”בן ערובה” של איכות הקשר שלכם.

דרכי חנוכו הפכו לזירת הנאמנות שלך לבעלך והוא גם הכלי דרכו את מקבלת את עונשך על חוסר שתוף פעולה וחוסר הערכה…

זו מציאות מורכבת וכדי לשנות אותה נדרשת עבודה עדינה ומדויקת.

כמובן שלא נוכל לעשות את כולה במסגרת זו אבל יש דרך לשנות אותה.

אני ממליצה לך לקרוא תשובות נוספות באקשיבה אך בעיקר למצוא אשת מקצוע שתוכל ללוות אותך בתהליך מעמיק של שינוי מערכת היחסים שלכם.

נקודות שתוכלי בינתיים לבדוק בעצמך:

האם נראה לך שתרגישי אחרת אם תעבירי את המיקוד ממה שהוא אמור לעשות- למה שאת צריכה?

לדבר על הרגשות שלך במקום על הצדק?

לדבר על הבן מנקודת מבט של הרגשות שלך, של הצורך שלך?

לא כי הבן סובל, לא כי זה לא צודק, אלא כי לי זה עושה רע…. ואני רוצה להרגיש שאני והרגשות שלי חשובים לך….

אולי אפילו להצליח לנהל שיח אודות הבן ממקום של הקשבה, שיח, שיתוף, התייעצות הדדית,

שיח שאין בו לוחמנות , האשמה או חיפוש צדק אלא כבוד לדעה של שתינו וחתירה משותפת לפתרון, לדרך, לכוון.

שיח שיכול להסתיים בנעימות גם אם לא הגיע לכלל תמימות דעים.

ולגבי מערכת היחסים שלך עם בנך-

את מתארת ילד פגוע ופצוע.

מהתאור שלך נשמע שהוא יפיק תועלת מעזרה מקצועית. האם תוכלי לכוון אותו ולסייע לו להגיע לשם?

יחד עם זה שביד אחת את מחזיקה את ההבנה שהילד זקוק לעזרה,

חשוב שביד השניה תחזיקי את ההבנה שהוא יותר חזק ממה שהוא נראה.

שהקב”ה נטע בו כוחות נפש עצומים.

שהוא מסוגל על אף, ולמרות ואולי אפילו בגלל- כל מה שהוא עבר

לגדול ולפרוח ולממש את עצמו באופן מעורר השתאות.

כן, הוא מסוגל. אולי לא בבת אחת, אולי לא ברגע זה, אולי הוא זקוק לעזרה בדרך,

אבל הקב”ה מאמין בו. תאמיני בו גם את.

עם שתי ההבנות האלה בו זמנית, הייתי מציעה שכרגע תנהגי בו כמו מבוגר

שבא לחסות בצל קורתך. אדם שאת אוהבת- אבל שעומד ברשות עצמו, שאחראי לחייו שלו.

כמה רב החסד שיש ביכולתך להעניק לו!

חום, אהבה, אמון וכבוד הם המתנות הגדולת ביותר,

וכשהן מצטרפות לאוכל, בגדים ובית להיות בו- הרי שאת מקיפה אותו בטובה ובחסד.

וכל זה- לא כי הוא לא יוכל להתקיים אחרת- אלא מתוך הרצון שלך.

כי לתת זו זכות של הנותן. המקבל יקבל את שלו כך או כך מאביו שבשמיים…

ואם נחזור אל המשולש שדברנו עליו-

אלא אם כן מדובר באלימות שדורשת התערבות משטרתית- הייתי מציעה שתאמיני

גם באבא שיכול לממש את הטוב שבאבהות שלו, וגם בבן שמסוגל לגדול עם האבא שה’ נתן לו- למרות חסרונותיו

ובשניהם שיסתדרו זה עם זה.

אני נוטה לחשוב שיש סיכוי שכאשר המעורבות שלך תפחת בקשר הזה,

באופן הדרגתי שניהם ימצאו מיקומים נוחים יותר שם.

ושהדוגמא האישית שלך של לקיחת אחריות על עצמך, על רגשותייך, על צרכייך-

ישפיעו על יכולתו של בנך להעמיד את הגבולות של עצמו ולהתחיל לדאוג גם הוא לחייו שלו.

ולסיכום-

אני ממליצה בחום על עזרה מקצועית גם עבורך וגם עבור בנך,

ומאמינה שבחיבור שלך חזרה אל עצמך טמון כח ריפוי גדול מאד למערכת המשפחתית כולה….

מאחלת לך נחת מבנך, עם בעלך, ובעיקר מעצמך,

זלטי