שלום יקירה,

אני קוראת את הפנייה שלך, היא יחסית קצרה, בלי הרבה פירוט, אבל מצאתי את עצמי קוראת אותה שוב ושוב,

הרגשתי שיש הרבה מעבר למילה הכתובה, הרגשתי תחושת בדידות ואפילו ייאוש מבצבץ לו שם מבין השורות, ובעיקר בלט לי התחושה העמוקה של חוסר אונים, בלבול לגבי עצמך מולו.

אסביר..

את מתארת 18 שנים של עליות ומורדות,

אבל האם הלימודים האקדמאיים הם הם נקודת התפנית? האם השלב בחיים שבו החלטת להעשיר את עצמך, אישית או מקצועית, בחרת ללכת וללמוד, במסגרת תובענית, שיש לה תקופת בחינות וזה מצריך פניות ללמידה והיערכות למעבר הקורסים בהצלחה הם אלו שהפעילו לחץ על המערכת המשפחתית כל כך? יש לי הרגשה שהתיאור הזה מקביל לקש ששבר את גב הגמל…העומס היה שם לפני, או ליתר דיוק, הריחוק בינך לבין בעלך היה שם ופשוט הלבושים של העומס הבליטו את אשר שם.

במערכת זוגית, משותפת, מיטיבה, תומכת, יש המון פעמים חלוקה א-פורמלית בין בני הזוג בזמן התמיכה בהתפתחות של האחד על חשבון השני, ולאחר תקופה יש החלפת מקומות, מעין ריקוד טבעי, זורם, נעים ומאפשר בין בני הזוג לאפשר לכל אחד מהם לצמוח ולפורח.

אני איני יודעת אם כאן טמון הקושי של בן הזוג שלך מולך, אבל מעצם תיאור הפנייה שלך עולה ששם התחילה ההסלמה, ואם זה רלוונטי או לא, אולי יש לזה חשיבות על מנת שנוכל להאיר את מקור התסכול, אבל יש כאן רובד עמוק יותר, שהוא בעיניי קריטי יותר לבחינה ולמידה יחד את אשר את עוברת.

את לא מתפקדת, יש קושי זמני, מתמשך, העומס "נופל" עליו, והוא מאיים לזרוק אותך לכלבים! אני קראתי שוב ושוב את השורה הזאת ומצאתי את עצמי מתכווצת עבורך, במקומך, איתך..

מה זה אומר? זה ביטוי עלוב או שמא המסר שעובר ממנו מה ראוי עבורך? כך או כך, זו בחירה אומללה בניסוח פוגעני שאין לו מקום בין אוהבים וקרובים בכלל ובין בני זוג בפרט.

האם להיות בלעדיו זה הסוף? זה לחיות במלונה? האם הוא מקור האור היחיד בחייך? האם בית הוא לא שילוב של שניכם? האם שכינה לא שורה בין שניכם? האם הילדים הם לא של שניכם? האם העמל כל החיים לא היה משותף? האם הכל תלוי רק בו?

מה זה אומר האיום הזה? ומכאן אני רוצה לעבור לשאלה שלך, האם זה בסדר מה שאמרת לו? שמה שיהיה יהיה? ואני מחזירה לך את השאלה בחזרה – האם את רואה תשובה אחרת? מתאימה יותר, לך, לו, לסוג הקשר שלכם? נראה שהדפוס ממשיך, את אומרת את האמת הכואבת, אני אוהבת אותך אבל לא מתכוונת להחזיק אותך בכח, והוא ממשך לאיים שהוא יעזוב בבום, ומשאיר אותך מתוחה ודרוכה, כפי שאת ממשיכה להשאיר אותו מתוסכל ומאוכזב מההתנהלות " השלילית" שלך.

אז מה יהיה הסוף? מה יעזור? נשמע שאתם מאתגרים את יכולת הנשיאה הרגשית והתפקודית אחד של השניה, ואין באמת שיח מהותי, אמיתי מכבד ומסתקרן לגבי מה יהיה איתנו והלאה? על מה את "נענשת" ועל מה הוא כל כך מתוסכל, מה מביא אותו לקצה? כמה את רואה אותו וכמה הוא רואה אותך?

את רוצה שהוא ישדר ויבטיח לך יציבות, שהוא שם כל הזמן ולעד, אבל את מתנהגת באופן שמשאיר אותו מרוחק ולא מוכן להתחייב עבורך, והוא מבקש יציבות באופן התפקוד של הבית אבל מעמיס עלייך עומס רגשי כל כך מכאיב בנוסף לעומס האובייקטיבי שמייצרים החיים ולימודים.

אם לא יתחולל שינוי אתם בלופ שאין לו סוף. לכאורה. לפחות לא סוף טוב.

אז מה יכול לחולל את השינוי? האם כשתסיימי את הלימודים שלך, החיים יחזרו לחוף מבטחים? האם שם פתאום הכל יהיה בסדר? אני בספק, אבל נניח שכן, אז תחזיקו עוד שנה מקסימום, עוד טיפה של ראש מעל המים, אם הוא לא עזב עד עכשיו…נראה שזה יכול להחזיק עוד טיפה.

אבל שתינו יודעות, תוך כדי שאני כותבת את השורה הזו, שסבירות מאוד גבוהה שזו לא התמונה, שהתואר שלך זה רק סימפטום שהתפרץ על מערכת יותר מורכבת ומכאיבה.

ולכן, אני ממליצה, לדבר שיחת עומק וכנות, ואם צריך אפשר ורצוי בליווי איש מקצוע מעולם הטיפול הזוגי, והשיח הזה צריך לכלול מספר רכיבים, אני אנסה לכוון ברמת "עשה זאת בעצמך" אבל שוב חוזרת להמלצה שלי להיות מלווה מקצועית, אבל לצורך ייצוב המערכת הרגשית והזוגית בע"ה באופן ישיר, מה עושים?

אני מבקשת לדבר עם בעלי על מה שכואב בנינו? האם אפשר לנהל שיח עם קונפליקט באופן בריא?

עצם המחשבה, שקיימת מחלוקת גורמת לחרדה, פחד, תעוקה, ותחושת חוסר אונים,

מה שמוביל באופן טבעי למצוקה, להתגוננות ולא מעט פעמים לתגובה אגרסיבית.

קונפליקט בריא מתחיל בעצם הבנת היותנו נפרדים, אנשים אינדיבידואלים בעולם שהקדוש ברוך הוא ברא עם חשקים משלנו, תאוות משלנו, תשוקות, רצונות ובחירות משלנו. ההסתברות הסטטיסטית שהרצונותינו יתנגשו עם רצונות בני זוגנו היא גבוהה מאוד עד כמעט הסתברות מלאה,

כי גם אם אנו מסכימים לעיתים קרובות על המטרה, לא מעט פעמים המחלוקת היא על הדרך.

לכן, קונפליקט בריא מתחיל בהבנה שאני מקבלת את היותי נפרדת ואת אותו אחר נפרד ממני, ומאמינה ומקבלת שמותר לי ולו לחשוב אחרת, לשאוף אחרת, לקוות אחרת.

ולכן בהבנה הזו, השאלה היא לא "למה אנחנו רבים" אלא השאלה היא איפה מתנגשים הצרכים שלנו?

עלינו לנסות להבין את הצד השני, ובאותה מידה להיות מובנים,

בדרך להבנה, ושימי לב, לא מדובר על הסכמה, אלא הבנה בסיסית את השוני ואת הפער בצרכים. ולכן אל תשתמשו בעלבונות, בזיונות, השפלות, הקטנות, אלימות, ואל תעשו בשום אופן שימוש במידע אינטימי ואישי שיש בידכם כנגד הצד השני, כל שימוש במידע שכזה פוגע באמון באופן קשה

ולא מאפשר צוהר לשיתוף אמיתי וכנה עתידי.

תזכרי, המטרה היא לא לנצח, אם הצלחתי להשיג את שלי בצורת מאבק, משמע שהצד השני מובס.

האם זה מה שאני רוצה, באמת בעומק ליבי?

מי כמוך יודעת שלא.

להבין ולהיות מובן מצריך כלים של הקשבה, והכלים הללו הינם ידידותיים ומאפשרים ופותחים את הלב, לא הפוך.

בלהט הוויכוח, הכעס בהצפה, תחושת חוסר האונים ממריאה, ואז, לצערנו מתקיימת נטישה של המריבה, ממש באמצע, בן היתר על ידי הורדת מסך, שתיקה רועמת, הפניית הגוף לכיוון הנגדי ואף עזיבת השטח המשותף בפרט והבית בכלל,(במקרה שלך איום בעזיבה, בנטישה) העיקר לא להתמודד מול התחושה הקשה והכואבת שיש לי מה לומר ולא שומעים אותי ואולי אם אני אגיב אני גם עלול לפגוע ולהתחרט.

ולכן, כדאי ורצוי לסיים את המריבה על ידי שימוש בכלים לפתרון בעיות, קיום שיח רגשי מכיל ובעיקר מכבד שעיקרו להבין את האחר, כן.. גם אם לא מסכימים. במידה ומרגישים שההתנתקות מאפשרת רגיעה והורדת מתח, אז חשוב ואפשר לתאם מראש או לבקש רשות מבן הזוג לחזור ולדבר אודות הנושא הטעון.

חשוב לדעת, בעת קונפליקט הרגש הדומיננטי בד"כ הוא הכעס והוא צובע את השיח ומטשטש מאחוריו שלל של רגשות. חשוב מאוד, בזמן השיחה להעלות רגשות שונים ומשמעותיים,

ובוודאות, הם שם כי כאשר צורך שלי אינו יכול לקבל ביטוי, מסיבות שונות,

אני לא רק כועסת, אני גם כואבת, אולי מיואשת,

לעיתים יכולה גם להרגיש מאוכזבת, מתוסכלת ועצובה מאוד.

וגם הוא.

היעדר הביטוי לצורך, פוגש אותי באופן אישי מול מה שמתחולל בפנים, בתוכי. נכון, הכעס בהחלט יכול להיות פעיל, אבל לא רק ולכן, המון פעמים, פרקנו כעס, אבל הרגשנו שלא מבינים אותנו,

דברו את הקול הפנימי שלכם, תתחילי מלדבר את העולם שלך, הרגשות שלך, לא מה הוא עושה לך אלא מה את מרגישה, ותקשיבי לו, באמת תשמעי מה קשה לו, אל תחשבי תוך כדי מה לענות לו על מה שהוא מעלה, אלא תרגישי את התסכול שלו, את הכאב שלו, ורק אחרי תנסי לענות,

אני לא מבטיחה שישר תראו תוצאות, המצב מתוח, כואב, לכן תנסו ליצור אוירה טובה יותר יחד ואז לנסות לדבר, תשתפי אותו בפנייה שלך ובתשובה, תנסו ללמוד יחד מה כואב לשניכם ולדבר על הכאב הזה.

אני מאמינה שאפשר, קשה, כואב אבל לא בלתי אפשרי.

אם רק תרצו,

בע"ה מאמינה בך,

בהצלחה גדולה, שירה ח