שלום לך אישה צעירה ומלאת ברגש.

במכתבך הקצר הצלחת להציף שאלה שמאחדת נשים כה רבות המבקשות חיבור רגשי ונתקלות במענה טכני שאינו מיישב את הצורך.

את רוצה מילים טובות, שיח רגשי, חיבוק עמוק – ונתקלת במה שאת מכנה כל כך יפה ונכון "טכניוּת". כשאת בוכה, או פורקת תסכול (אפילו שאינו מכוון נגדו) הוא מייד עובר לפסים מעשיים ומנפיק עיצות. את מבקשת אמפתיה, רגש, שיחה, והוא משיב לך במה שאת מכנה "סיסמאות".

כואב לך. את רגשית ורוצה שיח רגשי. אבל, כמה מתסכל, את אומרת שקבלת אדם שכלי.

קראתי את פנייתך הקצרה כמה וכמה פעמים. ואני מבקשת שנצא יחד למסע קצר בתפילה שיפתחו לך כיווני מחשבה.

חווית הכניסה שלנו לעולם שאף ליוותה אותנו בשנה הראשונה לחיינו היא העובדה שנולדנו חסרים. בשלב הראשוני של חייו, תלוי התינוק באופן מלא בהוריו. אם לא יאכילו וישקו אותו, אם לא ידאגו לחום גופו, לתרופות בעת מחלה, ולמעשה – לכל צרכיו הוא ימות. פשוטו כמשמעו. אט אט, עם התקדמות הגיל אנחנו לומדים להיות עצמאים. לאכול לבד, להתקלח לבד, לקרוא לבד, ובהמשך אפילו להצליח להשתכר ולממן את עצמנו.

התהליך הינו איטי, ומתפרש על פני שנים רבות, והשאיפה היא בסופו של דבר להפוך לאדם עצמאי שדואג ומסוגל להיות אחראי לכל צרכיו.

בדומה להתפתחות הפיזיולוגית, גם בהבט הרגשי נולדנו חסרים. נולדנו זקוקים לעין טובה, לחמלה ולמילים טובות. לרוב, תינוק בריא, בוכה כשהוא זקוק, ונרגע כאשר הצורך מתמלא. וכמעט תמיד – הצורך נענה באמצעות מענה חיצוני. אבא מחליף חיתול, אמא מאכילה, האח הגדול מחייך, האחות מלטפת ומצחיקה. בתחילת דרכנו בעולם, לא ידענו למלא את צרכינו. התרגלנו לכך, שחוץ מהצרכים הפיזיים גם הצרכים הרגשיים שלנו מקבלים מענה באמצעות הסובבים: המשפחה, הגננת, החברים.

רוב האנשים שסביבנו התבגרו בתהליך טבעי, והם יודעים לדאוג (פחות או יותר) לכל הצרכים הפיזים שלהם, אולם הרבה פחות אנשים מודעים לחשיבות של העצמאיות גם בהיבט הרגשי. אנחנו רואים סביבנו הרבה אנשים שהצרכים הרגשיים שלהם תלויים בזולת. אם חבר חייך אליו – הבוקר שלו שמח. אם החבר הזעיף פנים – כל המערכת הפנימית סוערת.

חשוב לדעת שתהליך ההתבגרות הרגשית הינו תהליך ארוך וממושך, הוא דורש מודעות ונכונות לעבודה עמוקה ופנימית, אבל המטרה, בסופו של דבר היא שבדומה למערכת הפיזית שלנו, נשאף לעצמאיות, גם במערכת הרגשית.

האם זה אומר שבבגרות לא נהיה זקוקים לעין טובה מהשני? למילה טובה של הזולת? לקשב של הבעל או לאמפתיה מהאישה? ברור שלא. אנחנו אנושיים ולנצח נזדקק זה לזה, אבל הדיוק נעוץ באבחנה בין הזדקקות לבין תלות.

ניתן ללמוד מהלכות תפילה על הדיוק העדין של הזדקקות ששונה מתלות. ההלכה קובעת שבתפילת העמידה, מותר להשען על חפץ, רק במצב בו אם ישלפו את אותו החפץ, עדיין תשארי על עמדך. כלומר, מותר להשען בתנאי שמרכז הכובד הוא פנימי.

אישה יקרה ואהובה.

את מלאה בצרכים רגשיים, זה נהדר. זה מלמד על היותך מחוברת לעצמך וחיה במלוא העצמה, אלו תכונות נשיות שיש בהן כוח חיים אדיר. אבל מהתיאור הקצר שלך, אני שואלת את עצמי, ומזמינה אותך להצטרף לשאלה, האם השדר שזורם ממך למרחב הזוגי, הוא תדר של "תלות", של דרישה להקשבה, ציפיה ש"תכיל ותחבק ותתן מענה רגשי"? או תדר של הזדקקות עדינה שיתוף במקום הרגשי מתוך הבנה שהמענה לעולם הרגשי שלך הוא באחריותך?

אני כותבת כאן דברים מאד עדינים, מתוך תפילה שתמצאי בהם מענה, ושתצליחי להבין ולרדת לסוף דעתי. יכול להיות שכשאת נמצאת בהצפה רגשית את פונה לבעלך מתוך תקווה שהקשב שלו ירגיע אותך ויתן לך מענה רגשי? מתוך ציפיה שהוא ידע לומר את המילה הנכונה ולתת את החיבוק המדוייק עבורך? סליחה שאני מאכזבת, אבל מעטים הגברים שיכולים לעמוד בזה, מעטים (אם בכלל) שיצליחו לקחת אחריות ולהיות המענה הרגשי המדוייק של האישה כשהצורך הרגשי כל כך עמוק. ולא בגלל שבעלך לא רוצה לסייע לך, יש שתי סיבות אפשריות לחוסר היכולת שלו לספק עבורך את הצורך הרגשי דווקא בשעה שאת כל כך זקוקה לו:

1. כמו שאת כותבת, בעלך אדם שקול, חכם ושכלי. המערכת הנפשית שלו בנויה בצורה שונה ואחרת. לרוב, כשגברים נתקלים בקושי רגשי – הם מחפשים פתרון תפקודי, בעוד נשים זקוקות לשיתוף ולשיח. בעלך מביא לך את מה שהוא מכיר מתוך העולם שלו. הציפייה לשנות אותו ולתת לך מענה מתוך העולם הרגשי שאת זקוקה לו – היא קצת מנותקת מהמציאות. הייתי רוצה לקוות בשבילך שזה אכן אפשרי, ואם את תניחי בפניו את הצורך העמוק שלך, הוא יצליח לתת מענה, אבל את כבר תקופה ארוכה מנסה ולא עלה בידך. (ואגלה לך שגם אישה שנשואה שלושים שנה, אם לא תתמסר לעבודה אישית, ברוח שאני כותבת לך כאן, תתאר את אותו מצב שאת מתארת היום בתוספת ריבית והצמדה), ההבדל בין גברים לנשים אינו רק פיזי, המערכת הרגשית בנויה שונה.

2. כשאת מגיעה לבעלך מתוך תלות כל כך עמוקה, את כביכול "נופלת" עליו, הוא עלול לחוש שאת ממש "נושמת" את נשימותייך הרגשיות דרכו. דמייני אדם שנופל על חברו, לא משנה מה רמת הסכנה של הנופל, החבר יהיה עסוק דבר ראשון בלמצוא לעצמו נתיב נשימה.

אז מה כן? האם כשאת עצובה או מוצפת עלייך לכסות על כך? עלייך להתעלם מהצורך הרגשי שעולה? חס וחלילה. כשאת חשה רגש שלילי שעולה: כאב, עלבון, צער, תסכול, בדידות, או כל רגש קשה אחר. נסי לשאול את עצמך: למה אני זקוקה כרגע? מה יכול לעזור לי להרגיע את עצמי? בתחילת הדרך, מכיון שאת רגילה לבוא בציפיה לבעלך, המענה אולי היחיד שאת תמצאי הוא: שבעלי יחבק אותי! שבעלי יקשיב לי ויתן לי מילה מנחמת. אבל אני מזמינה אותך לתהליך התבגרות שאמנם בתחילתו הוא קשה, אבל מבטיחה שבסוף מחכה לך תחושת חירות שאין מתוקה ממנה. עד היום בזמן של הצפה רגשית היית בתנועה החוצה – מחכה למענה ממנו, מעתה, תנסי למצוא את המענה הרגשי מבפנים, מבלי להזדקק לאנשים אחרים. אני מציעה שתחשבי איזה מילים יעשו לך באותו רגע טוב. עמדי מול המראה, ואמרי את המילים האלו לעצמך: את טובה, את ראויה. מה שקרה לך זה מכאיב ועצוב. את כזאת אישה מקסימה. אם מביך אותך לעמוד מול המראה, אז עשי זאת מבלי לעמוד מול המראה, אבל חשוב מאד שתשמעי את המילים המנחמות, מגיע לך. אבל במקום לצפות שמשהו אחר יטעין אותך מבחינה רגשית, פשוט תגידי את, לעצמך, מילים שנותנות כוח.

לאחר שמלאת את עצמך במילים חיוביות, זה הזמן לעשות פעילות חיובית שתטעין אותך.

תחשבי לעצמך איך אני מביאה את עצמי כרגע למקום טוב. אולי לשמוע מוזיקה טובה יעשה לך טוב? לצאת להליכה? לבשל משהו מפנק? להעלות על הכתב את מה שאת מרגישה? לקרוא ספר מענין? כשאת תמלאי את הצרכים הרגשיים שלך, תוכלי לבוא לבעלך בהזדקקות, בבקשה להקשבה, לחיבוק או למילה טובה, אבל מעמדה נפשית אחרת. לא עוד הבנה שהעולם הרגשי שלי תלוי בו, אלא מתוך הזדקקות שיש בה הרבה חירות, בחירה ואוויר.

שמעתי הנחה מאד מעניינת, ואת מוזמנת לבדוק אותה עם בעלך, שאומרת כך: איש מרגיש מאושר כשאשתו שמחה. אם היא שמחה – הוא מרגיש שהצליח בתפקידו כבעל. איש מרגיש כישלון אישי שלו, כשאשתו לא שמחה. כשאת מגיעה למפגש עם בעלך מתוך ריק רגשי, יתכן וזה מה שעולה בו, מה שגורם לו להיות "טכני", להציע הצעות תפקודיות ובמילים אחרות: להתנתק רגשית ממך ומהמצב. וזה כל כך כואב! אני רוצה להציע לך לשנות גישה. מגישה שאומרת: בעלי הוא ספק הצרכים הרגשיים שלי, לגישה שלוקחת אחריות על העולם הרגשי ואומרת: אני האחראית הבלדעית על הרגשות שלי. שוב, כאמור, אני יכולה לבוא לבעלי בהזדקקות, אבל דרישה וציפיה ממנו שימלא את החסר הרגשי שלי – נדונה לכשלון, ממש כמו שאת מתארת בפנייתך.

אני רוצה להגיד עוד שתי הערות לסיום:

הערה ראשונה – עיבוד רגשי עם חברה טובה, או מעגל חברות, זה כלי מצוין. אפשר ורצוי לבקש מחברה לשוחח בעת הצפה רגשית כדי להשיח את הלב. ההנחה היא שכשמדובר בחברה, ולא בבעל, את תניחי את הצורך שלך כבקשה ולא כדרישה (הרי ברור שחברה היא לא 'ספק הצרכים' שלי). חשוב כמובן לשים לב שאוזן קשבת היא גם מענה חיצוני, אז לא להתמוטט כשאין אוזן קשבת, להמשיך לחתור פנימה ולמצוא מה מרגיע וממלא אותך.

והערה שניה לסיום – אישה היא נקבה, היא נקב. תחושת החסר הרגשי היא 'בילד-אין' במערכת שלנו. כך נבראנו וככל הנראה תחושת החסר תלווה אותנו עד מאה ועשרים. חשוב מאד לזכור, המילוי הרגשי שלנו לא יגיע מבחוץ, הוא יגיע אך ורק מבנים. רק אנחנו יכולות לקחת אחריות על העולם הרגשי ולהגיע לרווחה נפשית. זו דרך לא קלה, לוקח זמן והרבה משאבי נפש כדי לפסוע בה. אבל בסוף מחכה תחושת חירות אמיתית ואיכות חיים שאין שני לה.

שמעתי פעם ציטוט משיר צרפתי, שיעקרו אומר כך: ציפור שיושבת על ענף איננה חוששת שהענף עליו היא יושבת ישבר. כי האמון של הציפור אינו בענף, אלא בכנפיים שלה. אני מזמינה אותך עכשיו לצאת למסע של בניית הכנפיים האישיות שלך, כנפיים שיש בהן לקיחת אחריות על העולם הרגשי שלך, הבנה שבעלך אינו ספק הצרכים הרגשי שלך, והמון חירות להגיע לכל מקום שרק תרצי.

אישה יקרה זכרי, כי כוח עז לך, יש בך כנפי רוח.

בידידות רבה,

רבקי