שואלת יקרה,

המכתב שלך נגע לליבי מאד. הוא מתחיל בתיאור של חברות אמיצה ומיוחדת, עם חיבור חזק ומלא אמון וביטחון, ומסתיים בתחושת כאב, פירוק, ופחד אימים.

אני מתארת לעצמי כמה קשה לכתוב מכתב שכזה, ואני מעריכה מאד את האומץ לכתוב בכנות ובאותנטיות את הדברים הכואבים. כתבת מכתב ארוך ומכל הלב, כאילו העברת אותי במסע חייך בקטנה. מרגישה אותך עכשיו בודדה ומפוחדת, ואני מקווה שיש בכוחך לקרוא את המכתב שלי ובמקביל להרגיש את החיבוק הגדול שאני מנסה להעביר לך.

רק באמצע המכתב שלך כתבת ששניכם באתם מבתים קשים ומפורקים, עם אלימות והרס. המשפט הזה גרם לי לקרוא מחדש את תחילת המכתב, ובמיוחד את השורות בהם תיארת את תחילת הקשר שלכם. קראתי בין השורות אותך ואת בעלך בתור צעירים מוצאים זה את זו, מאמצים אחד את השניה למשפחה, ובשותפות גורל נאחזים זה בזו כדי לשרוד ולגדול. יחד הצלחתם להתרחק מהבית ומההרס, לכאוב ולהבין את הכאב של השני, ולמצוא אי של שפיות בתוך הכאוס של העולם שממנו הגעתם. החיבור שלכם היה אמיתי וכנה, וסיפקתם אחד לשניה הגנה ומרחב צמיחה והתפתחות בכך שהוכחתם זה לזו מה זה קשר, שאפשר לסמוך, שאתם יכולים להעניק ביטחון אחד לשניה ושאתם ראויים לאהוב ולהיות נאהבים. הקשר המיוחד שלכם חיבר בינכם ואיפשר לכם לגדול ולחיות את החיים, ולבסוף גם החלטתם להתחתן.

ואז מגיע השינוי. את אמנם כותבת במודעות רבה- “אני מודעת לחלוטין לעניין שההורות (בעיקר בהתחלה) מביאה איתה גם ככה המון אתגרים לקשר ומאלצת את ההורים להתמודד עם הרבה שדים מהילדות שלהם, מההורים שהיו להם וכו” ואת צודקת. אך העניין מסתבך הרבה קודם.

כי קודם להורות גם את קשר הנישואין. נישואים הם מעבר מאד מורכב בקשר כמו שלכם. מעבר מחברות חזקה שהאנטימיות שלה מחזקת ביטחון וחיבור, לקשר שבאינטימיות שלו יש סוג של איום מהפחדים הגדולים באמת, של קיום משפחה. בנשואין מתקיימים מרחבים נוספים של מחוייבות ואחריות. ועוד יותר מכך, בעומק הקשר של נישואין יש פרידה ממה שהיה, והכנה להתרחבות המשפחה ושינויים שמביאים איתם לחצים, חרדה, ופחדים של חיים בוגרים ורציניים הרבה יותר. ידעתם ובטחתם שאתם יכולים לחיות אחד עם השניה, אך האם תצליחו לבנות ביחד בית ומשפחה? האם תצליחו לבטוח בהורות של עצמכם? ובהורות אחד של השניה? אלו אזור חדשים, לא ידועים, מפחידים ולא בטוחים כלל, בעיקר בהתחשב בעבר שלכם. לכל זה נוספים הפחדים מה’שדים’, כל אחד מפחד מה’שדים’ שלו עצמו, אך גם לא בטוח שיכול לסמוך על השני וה’שדים’ שלו.

הפחדים האלו הם עמוקים מאד, לא מדוברים, מתפתחים לאיטם ומעיבים על הקשר מרגע הנישואין. לכן אני נוהגת להמליץ לכל זוג שמגיע מרקע מורכב לדאוג בתחילת הנישואין לליווי ייעוצי מקצועי לפחות לשנתיים. כי אלו השנים שאם לא מתייחסים בהם לרגשות ההרסניים והשקטים הללו, הם מוצאים דרך לצאת לאור. וזה בדרך כלל לא נראה יפה.

את מספרת על תקופה של נסיון להיכנס להריון, תקופה של הרס וחורבן, ולאחריו את ההריון הקשה שלך, ואני דומעת. את מתארת חודשים קשים מאד מבחינה רגשית ופיזית, תיאור מוחש שבו הפחד, האימה והחידלון פשוט ניהלו את חייך. כמה סבל יקרתי, כמה כאב.

בכל מקום שיש חרדה וחידלון יש גם הרבה תוקפנות, ואת כותבת באומץ גדול ובמודעות מאד לא מובנת מאליה על התוקפנות שלך, ועל הדיבורים והמעשים התוקפניים שלך ושל בעלך. והגלגל הכאוב שבו אתם תוקפניים, לא רוצים את זה וחרדים מפני התוקפנות וחוסר השליטה, ואז התוקפנות שמופיעה שוב.

אני מבקשת ממך לא להתייאש ולא להרפות. יש לך ילדה קטנה ומהממת, וברור לי שה’ טבע בתוכך את הכוחות להיות אמא נהדרת. עברת בגבורה דברים מאד קשים, ואני רוצה שתנסי להתמקד במחשבות בונות ולא הרסניות. להסתכל קדימה ולא אחורה, ולראות איך מהמצב הנמוך והמפוחד שבו את נמצאת את יכולה למצוא דרך לחזור לכוחותייך ולחזק את הציר הפנימי שלך.

לידה מעייפת את הגוף והנפש של שני ההורים. לא סתם אחרי לידה מקובל להישען על סיוע ותמיכה חיצוניים. הלידה עצמה, התשישות מחודשי ההריון, הכניסה של תינוק לתוך הזוגיות הם מעברים שאינם מובנים מאליהם ונדרשת תמיכה רבה לכך. אני מרגישה ממכתבך שיש לך בסיס נפשי בריא וטוב, אך העייפות הגדולה, והשחיקה של התקופות האחרונות, התישו אותך לגמרי ואת מוצפת ולא מצליחה להתרומם.

כתבת שעברתם תהליכים טיפוליים, ושאת ובעלך עיבדתם באופן מקצועי את חוויות ילדותכם ואת החסרים שמלווים אתכם מהבתים הקשים מהם הגעתם, ושאת לא בטוחה כבר שזה מה שיעזור.

אז קודם כל, נראה לי כדאי להמשיך או להתחיל מחדש. את צריכה להתייעץ עם משהו מקצועי אם נכון עכשיו ללכת לטיפול זוגי או פרטני, אך ללא ספק את זקוקה ליד מכוונת עכשיו, יש לך אחריות לילדה שלך, ואת צריכה למצוא דרך לחזור לנהל את חייך, ולא שהרגשות הקשים ינהלו אותך.

אך מעבר לליווי המקצועי, את זקוקה גם למשענת תמיכתית שגרתית. בואי ננסה רגע תרגיל אחד שיוכל אולי למקד אותך למצוא את הדרך שנכונה לך.

בסוף מכתבת הבעת כמה פעמים שאיפות ותקוות.

שבי במקום שקט, בזמן נח כשהילדה ישנה, קחי דף חלק ותכתבי עליו “מה שמחזיק אותי” ותמשיכי את המשפט הזה. כתבי כמה דברים שמחזיקים אותך בתקופה הנוכחית.

לאחר מכן, תתמקדי במה שמחזיק אותך, תנשמי את השורות שכתבת, ואז מתחת למשפט הזה תכתבי- “אני רוצה-” ותנסי לחשוב על משהו טוב שאת רוצה שיקרה בחודשים הקרובים.

ועכשיו משפט שלישי כתבי- “אני מקווה ש—” ותשלימי תקווה טובה שאת רוצה.

הביטי בשלושת המשפטים האלו, ותכתבי לעצמך עוד שלש שורות של תפילה ובקשה מאלוקים.

לאחר שתסיימי את החלק הזה, אני רוצה שתנסי לחשוב מיהם האנשים בחייך שהוו עבורך קשר תמיכתי ומסייע בשעות משבר. אני בטוחה שבמסע חייך הכרת אנשים כאלו, עכשיו הזמן לכתוב אותם על דף.

מתוך הרשימה שלך, בחרי שניים. שני אנשים, אפילו מהעבר, שאת יכולה לפנות אליהם עכשיו מחדש ולבקש תמיכה וסיוע, ייעוץ וליווי. אפילו תקופתי.

בשל המורכבות הגדולה נראה כי את לא מצליחה למצוא כעת בעצמך, בבעלך, או בזוגיות שלכם משענת בטוחה. זה לא הזמן לקבל החלטות גדולות שקשורות לקשר שלכם, אלא לחפש מקורות תמיכה חיצוניים שיכול להיות לך למשענת עד שתמצאי בתוכך את הכח למלא את התקוות והתפילות שלך. אני בטוחה שתמיכה כזו תעזור לך להתחבר לעצמך מחדש, לרווח את עולם הנפש שלך שכל כך בודד וכאוב כעת, ורק אז תוכלי להסתכל על המציאות ולקבל החלטות שנכונות עבורך ועבור המשפחה שלך. יכול להיות שיש צורך בהתערבות מקצועית, ובסיוע נוסף, אל תפחדי. לכולנו יש תקופות בחיים שאנחנו צריכים להישען על כוחות ותמיכה מסביב כדי לקום. זכרי שזה זמני והמטרה היא להחזיר לעצמך את הכוחות שיש לך. ולכן, בשלב הזה, את זקוקה לעוד אנשים סביבך, קבלי עזרה וידיים מושטות, וגם אם זה דורש ממך לצאת מאזור הנוחות, אני מבקשת ממך לעשות את כל מה שאת מבינה שאת צריכה לעשות כדי להיות האמא המיוחדת שאת יכולה להיות לבת שלך ולהחזיר לעצמך את הכח לנהל את חייך.

בהצלחה גדולה

חיבוק גדול ומחזק

חנה א.