The Butterfly Button
בעלי ואני רבים בצורה הרסנית

שאלה מקטגוריה:

ראשית יישר כוח על הפלטפורמה החיובית הזאת. אתם עושים חיל וכיף שיש את האפשרות לפרוק ולקבל עצות אמיתיות מהלב. תודה.
אתחיל ואומר שבעלי ואני ביחד כבר כ-16 שנים ואפשר לומר שגדלנו והתעצבנו מתקופת הנעורים ועד היום כאנשים בוגרים – ביחד.
אני כבר כמעט ולא זוכרת את עצמי לפניו.
עברנו המון המון חוויות ביחד, טיילנו בעולם, גרנו בכל מיני מקומות ובעיקר כל הזמן שמרנו אחד על השנייה.
כשהיינו צעירים לא היו לנו יותר מידי בעיות. היינו די ילדים שנהנים מהחיים ומהביחד, מהחברות הטובה בנינו ומהזוגיות הנהדרת. האהבה הייתה בשיאה ורק חיפשנו לצבור חוויות ביחד.
מאז ומתמיד היו בנינו חילוקי דעות, כמו שיש בכל מערכת יחסים, אבל תמיד ידענו להתגבר ולהמשיך הלאה.
אציין שאנחנו אנשים מאוד שונים אחד מהשנייה, שונים בתכלית. הוא אוהב קיץ, אני חורף. הוא פוחד מגבהים, אני אוהבת אקסטרים. הוא אדם חברותי ובמרכז העניינים, אני שקטה ואוהבת להביט מהצד. הוא אוהב להוביל ולהנהיג, אני תמיד אעדיף לסמוך ושיובילו אותי וכן הלאה.
לפני מספר שנים התחתנו ולאחר שנה התחלנו לנסות להיכנס להריון. זה לא הלך בקלות בכלל ורק לאחר כמה שנים וטיפולים אינסופיים נכנסתי להריון. התקופה הזאת הביאה איתה המון משברים לקשר, בנוסף עזבנו את עיר הולדתנו וניסינו לגור במקום רחוק יותר, דבר שגרם עוד יותר לתחושת בדידות וניתוק ולא פעם הריבים שלנו הפכו להיות קטלניים והרסניים. תקופת ההריון עברה עליי בחרדות קשות מאוד, דכאונות, התקפי זעם וחרדה ונפשית הרגשתי שאני כמעט וקורסת. גם הלידה הייתה לא פשוטה, הסתיימה לאחר יומיים בניתוח קיסרי חירום ואשפוז של כמה ימים במחלקה.
בכל הזמן הזה בעלי היה איתי ובאמת הרגשתי שמשתדל לתמוך ולהיות לי לכתף תומכת אבל הכעס והאשמה על כל התקופה של ההריון וגם השנים שלפני, ריחפה מעלינו כמו עננה שחורה.
ההסתגלות לאמהות ב”ה הייתה בסדר, בהתחלה קצת קשה אבל מהר מאוד הבנתי את הפרנציפ ותודה לאל שבירך אותנו בילדה מקסימה ורגועה.
אני מודעת לחלוטין לעניין שההורות (בעיקר בהתחלה) מביאה איתה גם ככה המון אתגרים לקשר ומאלצת את ההורים להתמודד עם הרבה שדים מהילדות שלהם, מההורים שהיו להם וכו’.. אני פשוט כל הזמן מסתובבת בתחושה שעשיתי טעות ומפחדת שמי שתשלם על הטעות הזאת, זו הילדה שלנו. שנינו באנו מבתים לגמרי הרוסים, אלימים, מפורקים. מה שהחזיק אותי אסופה בכל הריבים הגדולים והמזעזעים שהיו לנו בעבר זה שאנחנו נצליח לעשות את זה אחרת. אנחנו ניצור פה משהו אמיתי וטוב, משפחה חיובית שלילדים שלנו יהיה כיף לגדול בה, ניצור חוויות מתקנות גם עבורנו. ואני מרגישה שהכל הולך עקום.
הילדה כבר בת 4 חודשים ב”ה, הריבים מסלימים ויכולים להגיע לקללות והתקפי זעם, דפיקה בחוזקה על חפצים, צעקות, טריקת דלתות ובעיקר שפה רדודה ונמוכה. אף בעל לא צריך לדבר ככה לאשתו ואף אישה לא צריכה לדבר ככה לבעלה. אף ילד לא צריך לראות את הוריו במצב כזה נוראי.
אציין שבעבר מספר פעמים השתמשתי באלימות פיזית כלפיו ושנים שטופלתי לאחר מכן. הוא גם היה בטיפול בעבר וגם היינו בטיפול ביחד. אני כבר לא בטוחה אם זה מה שיעזור, מרגישה שהמדרון כבר יותר מידי חלק ואנחנו בדרך להרוס לילדה שלנו את החיים.
בתוך כל הטירוף הזה, המצב במדינה מאוד משפיע על שנינו וגם אנחנו בכלל לקראת קניית בית שאני לא בטוחה כמה זה בכלל רעיון טוב כרגע…
דבר נוסף, אני לא כל כך מסתדרת עם המשפחה שלו או סומכת עליהם (בטח לא עם הילדה). ההורים שלו באמת אנשים טובים ומעולם לא עשו לי דבר אבל כל ההתנהלות בבית שלהם, אל מול הילדים שלהם, פשוט נוראית וחסרת אחריות. לו מאוד קשה עם אמא שלי, שעבר ביניהם חתול שחור לפני מספר שנים ובשנה האחרונה המצב ביניהם הסלים לכדי מצב שהם בקושי אומרים שלום אחד לשנייה. גם זה דבר שמאוד הכביד עליי גם בתקופה ההריון וגם לאחר הלידה.
מרגישה שיש יותר מידי עניינים מורכבים ומסובכים כבר בחיים שלי ובנינו, עד שאני כבר לא יודעת מה בעצם בכלל מחזיק את הקשר הזה יותר, מה כבר קושר אותנו אחד לשנייה. זה כבר מזמן לא מה שהיה והכל הולך ונהיה יותר ויותר קשה ומורכב. רגעי ההנאה הולכים ומתמעטים ורגעי הקושי הולכים ותופסים יותר מקום.
אשמח לעצה/ הכוונה שבעזרת השם אוכל ליישם על מנת לראות קצת אור ולנסות לעשות שלום בית.
שוב תודה,

תשובה:

שואלת יקרה,

המכתב שלך נגע לליבי מאד. הוא מתחיל בתיאור של חברות אמיצה ומיוחדת, עם חיבור חזק ומלא אמון וביטחון, ומסתיים בתחושת כאב, פירוק, ופחד אימים.

אני מתארת לעצמי כמה קשה לכתוב מכתב שכזה, ואני מעריכה מאד את האומץ לכתוב בכנות ובאותנטיות את הדברים הכואבים. כתבת מכתב ארוך ומכל הלב, כאילו העברת אותי במסע חייך בקטנה. מרגישה אותך עכשיו בודדה ומפוחדת, ואני מקווה שיש בכוחך לקרוא את המכתב שלי ובמקביל להרגיש את החיבוק הגדול שאני מנסה להעביר לך.

רק באמצע המכתב שלך כתבת ששניכם באתם מבתים קשים ומפורקים, עם אלימות והרס. המשפט הזה גרם לי לקרוא מחדש את תחילת המכתב, ובמיוחד את השורות בהם תיארת את תחילת הקשר שלכם. קראתי בין השורות אותך ואת בעלך בתור צעירים מוצאים זה את זו, מאמצים אחד את השניה למשפחה, ובשותפות גורל נאחזים זה בזו כדי לשרוד ולגדול. יחד הצלחתם להתרחק מהבית ומההרס, לכאוב ולהבין את הכאב של השני, ולמצוא אי של שפיות בתוך הכאוס של העולם שממנו הגעתם. החיבור שלכם היה אמיתי וכנה, וסיפקתם אחד לשניה הגנה ומרחב צמיחה והתפתחות בכך שהוכחתם זה לזו מה זה קשר, שאפשר לסמוך, שאתם יכולים להעניק ביטחון אחד לשניה ושאתם ראויים לאהוב ולהיות נאהבים. הקשר המיוחד שלכם חיבר בינכם ואיפשר לכם לגדול ולחיות את החיים, ולבסוף גם החלטתם להתחתן.

ואז מגיע השינוי. את אמנם כותבת במודעות רבה- “אני מודעת לחלוטין לעניין שההורות (בעיקר בהתחלה) מביאה איתה גם ככה המון אתגרים לקשר ומאלצת את ההורים להתמודד עם הרבה שדים מהילדות שלהם, מההורים שהיו להם וכו” ואת צודקת. אך העניין מסתבך הרבה קודם.

כי קודם להורות גם את קשר הנישואין. נישואים הם מעבר מאד מורכב בקשר כמו שלכם. מעבר מחברות חזקה שהאנטימיות שלה מחזקת ביטחון וחיבור, לקשר שבאינטימיות שלו יש סוג של איום מהפחדים הגדולים באמת, של קיום משפחה. בנשואין מתקיימים מרחבים נוספים של מחוייבות ואחריות. ועוד יותר מכך, בעומק הקשר של נישואין יש פרידה ממה שהיה, והכנה להתרחבות המשפחה ושינויים שמביאים איתם לחצים, חרדה, ופחדים של חיים בוגרים ורציניים הרבה יותר. ידעתם ובטחתם שאתם יכולים לחיות אחד עם השניה, אך האם תצליחו לבנות ביחד בית ומשפחה? האם תצליחו לבטוח בהורות של עצמכם? ובהורות אחד של השניה? אלו אזור חדשים, לא ידועים, מפחידים ולא בטוחים כלל, בעיקר בהתחשב בעבר שלכם. לכל זה נוספים הפחדים מה’שדים’, כל אחד מפחד מה’שדים’ שלו עצמו, אך גם לא בטוח שיכול לסמוך על השני וה’שדים’ שלו.

הפחדים האלו הם עמוקים מאד, לא מדוברים, מתפתחים לאיטם ומעיבים על הקשר מרגע הנישואין. לכן אני נוהגת להמליץ לכל זוג שמגיע מרקע מורכב לדאוג בתחילת הנישואין לליווי ייעוצי מקצועי לפחות לשנתיים. כי אלו השנים שאם לא מתייחסים בהם לרגשות ההרסניים והשקטים הללו, הם מוצאים דרך לצאת לאור. וזה בדרך כלל לא נראה יפה.

את מספרת על תקופה של נסיון להיכנס להריון, תקופה של הרס וחורבן, ולאחריו את ההריון הקשה שלך, ואני דומעת. את מתארת חודשים קשים מאד מבחינה רגשית ופיזית, תיאור מוחש שבו הפחד, האימה והחידלון פשוט ניהלו את חייך. כמה סבל יקרתי, כמה כאב.

בכל מקום שיש חרדה וחידלון יש גם הרבה תוקפנות, ואת כותבת באומץ גדול ובמודעות מאד לא מובנת מאליה על התוקפנות שלך, ועל הדיבורים והמעשים התוקפניים שלך ושל בעלך. והגלגל הכאוב שבו אתם תוקפניים, לא רוצים את זה וחרדים מפני התוקפנות וחוסר השליטה, ואז התוקפנות שמופיעה שוב.

אני מבקשת ממך לא להתייאש ולא להרפות. יש לך ילדה קטנה ומהממת, וברור לי שה’ טבע בתוכך את הכוחות להיות אמא נהדרת. עברת בגבורה דברים מאד קשים, ואני רוצה שתנסי להתמקד במחשבות בונות ולא הרסניות. להסתכל קדימה ולא אחורה, ולראות איך מהמצב הנמוך והמפוחד שבו את נמצאת את יכולה למצוא דרך לחזור לכוחותייך ולחזק את הציר הפנימי שלך.

לידה מעייפת את הגוף והנפש של שני ההורים. לא סתם אחרי לידה מקובל להישען על סיוע ותמיכה חיצוניים. הלידה עצמה, התשישות מחודשי ההריון, הכניסה של תינוק לתוך הזוגיות הם מעברים שאינם מובנים מאליהם ונדרשת תמיכה רבה לכך. אני מרגישה ממכתבך שיש לך בסיס נפשי בריא וטוב, אך העייפות הגדולה, והשחיקה של התקופות האחרונות, התישו אותך לגמרי ואת מוצפת ולא מצליחה להתרומם.

כתבת שעברתם תהליכים טיפוליים, ושאת ובעלך עיבדתם באופן מקצועי את חוויות ילדותכם ואת החסרים שמלווים אתכם מהבתים הקשים מהם הגעתם, ושאת לא בטוחה כבר שזה מה שיעזור.

אז קודם כל, נראה לי כדאי להמשיך או להתחיל מחדש. את צריכה להתייעץ עם משהו מקצועי אם נכון עכשיו ללכת לטיפול זוגי או פרטני, אך ללא ספק את זקוקה ליד מכוונת עכשיו, יש לך אחריות לילדה שלך, ואת צריכה למצוא דרך לחזור לנהל את חייך, ולא שהרגשות הקשים ינהלו אותך.

אך מעבר לליווי המקצועי, את זקוקה גם למשענת תמיכתית שגרתית. בואי ננסה רגע תרגיל אחד שיוכל אולי למקד אותך למצוא את הדרך שנכונה לך.

בסוף מכתבת הבעת כמה פעמים שאיפות ותקוות.

שבי במקום שקט, בזמן נח כשהילדה ישנה, קחי דף חלק ותכתבי עליו “מה שמחזיק אותי” ותמשיכי את המשפט הזה. כתבי כמה דברים שמחזיקים אותך בתקופה הנוכחית.

לאחר מכן, תתמקדי במה שמחזיק אותך, תנשמי את השורות שכתבת, ואז מתחת למשפט הזה תכתבי- “אני רוצה-” ותנסי לחשוב על משהו טוב שאת רוצה שיקרה בחודשים הקרובים.

ועכשיו משפט שלישי כתבי- “אני מקווה ש—” ותשלימי תקווה טובה שאת רוצה.

הביטי בשלושת המשפטים האלו, ותכתבי לעצמך עוד שלש שורות של תפילה ובקשה מאלוקים.

לאחר שתסיימי את החלק הזה, אני רוצה שתנסי לחשוב מיהם האנשים בחייך שהוו עבורך קשר תמיכתי ומסייע בשעות משבר. אני בטוחה שבמסע חייך הכרת אנשים כאלו, עכשיו הזמן לכתוב אותם על דף.

מתוך הרשימה שלך, בחרי שניים. שני אנשים, אפילו מהעבר, שאת יכולה לפנות אליהם עכשיו מחדש ולבקש תמיכה וסיוע, ייעוץ וליווי. אפילו תקופתי.

בשל המורכבות הגדולה נראה כי את לא מצליחה למצוא כעת בעצמך, בבעלך, או בזוגיות שלכם משענת בטוחה. זה לא הזמן לקבל החלטות גדולות שקשורות לקשר שלכם, אלא לחפש מקורות תמיכה חיצוניים שיכול להיות לך למשענת עד שתמצאי בתוכך את הכח למלא את התקוות והתפילות שלך. אני בטוחה שתמיכה כזו תעזור לך להתחבר לעצמך מחדש, לרווח את עולם הנפש שלך שכל כך בודד וכאוב כעת, ורק אז תוכלי להסתכל על המציאות ולקבל החלטות שנכונות עבורך ועבור המשפחה שלך. יכול להיות שיש צורך בהתערבות מקצועית, ובסיוע נוסף, אל תפחדי. לכולנו יש תקופות בחיים שאנחנו צריכים להישען על כוחות ותמיכה מסביב כדי לקום. זכרי שזה זמני והמטרה היא להחזיר לעצמך את הכוחות שיש לך. ולכן, בשלב הזה, את זקוקה לעוד אנשים סביבך, קבלי עזרה וידיים מושטות, וגם אם זה דורש ממך לצאת מאזור הנוחות, אני מבקשת ממך לעשות את כל מה שאת מבינה שאת צריכה לעשות כדי להיות האמא המיוחדת שאת יכולה להיות לבת שלך ולהחזיר לעצמך את הכח לנהל את חייך.

בהצלחה גדולה

חיבוק גדול ומחזק

חנה א.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בעלי מתלונן שהוא לא מרגיש חיבור ורגש אלי
אני אישה חרדית בת 25, נשואה כשנה וחצי. אני אשת קריירה, בעלי אברך. מתחילת הנישואין אנחנו במצב מתמשך של חוסר חיבור רגשי מצד בעלי. בעלי מתלונן שהוא לא מרגיש מספיק חיבור אלי. זה מציק גם לו וכמובן גם לי. אני מרגישה חוסר ביטחון רגשי וחרדת נטישה. באזור 11 חודשים אחרי...
פערים עצומים ביני לבין בעלי בתקשורת
שלום אקשיבה ותודה על הפלטפורמה הכ”כ חשובה הזו, פשוט חסד גדול. בעלי ואני נשואים קצת יותר מחצי שנה אחרי שנה של קשר. הוא איש מתוק עם לב טוב אכפתי שדואג לי, אך מנגד ישנם פערים שהולכים וגדלים בנינו. בעלי איש עם שכל ישר שמתקשה מאוד לדבר ולהבין רגש. הוא מתייחס...
יש לי הרבה ציפיות וכעסים על בעלי ובעיקר מאז שילדתי
מאד נהנת מהתוכן שבאתר. תבורכו. אני בת 30, התחתנתי לפני כשנה וחצי ותוך 3 חודשים הריון ברוך ה’. הזוגיות שלנו לעיתים סבילה ולעיתים טובה. יש לי הרבה ציפיות וכעסים על בעלי, הלידה במלחמה בכלל היתה אתגר. מלהיות רווקה פעילה ששמלאה את החיים בעשייה, מתנהלת כלכלית לבד וקונה מה שנראה לי,...
אני ובעלי לא מסכימים על מקום מגורים
נשואה טרייה לבעלי, אנחנו לא מסתדרים אנחנו רבים על איזור המגורים העתידי שלנו ללא הצלחה, אנחנו בטיפול זוגי, לי חשוב להקים את העסק שלי באיזור שהוא מאוד ספציפי בין שעה לארבעים דק נסיעה מהאיזור שלנו , בעלי לא מוכן לשמוע הוא רוצה לגור ליד אמא שלו , הסברתי לו כשיהיה...
אמא שלי יורדת עלי בלי סוף
אני בת 31. נשואה + 1. מאז ומתמיד יש לי בעיות עם אמא שלי מהילדות שעוד גרתי איתה תמיד היא הייתה יורדת עליי בלי סוף, לא יודעת להכיל אותי בכלום, אי אפשר היה לספר לה שום דבר מבלי לקבל צעקות ממנה, לא אהבה שחברות באות אליי בתור ילדה כדי שחס...
עוברת ליד החיים ולא מצליחה להרגיש באמת
אני בחורה בת כמעט 26, רווקה. השאלה שלי כללית, יכול להיות קשורה לזה שאני רווקה, למרות שזה לא בטוח.תגידו אתם:) קצת רקע לפני הצגת השאלה: יש לי תואר ועבודה מעניינת מאוד, לרוב עם הרבה סיפוק. אני מוקפת בחברה ב”ה ויש לי הזכות להמשיך וללמוד תוך כדי עוד דברים שאני אוהבת...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן