שלום לך יקרה!!

התיאור שלך באמת מורכב ולא כל כך פשוט והסיפור כולו מרגש ומחזק מאוד: איך גם אחרי ילדות קשה ניתן להמשיך הלאה בחיים, להתחזק ולבנות את עצמנו…

והשאלה היא אכן שאלה – האם אסור לטעות? ואם טעינו, האם עלינו לבקש סליחה למרות שאנחנו הנפגעים? כיצד ניתן לכבד במקרה כזה? והאם עלינו לוותר על כבודנו ואמונותינו למען השני?

אז בואי נתחיל מההתחלה:

הכבוד – משמעו הכרה בצלם האלוקים שבאדם.

אנו מחויבים לכבד כל אדם באשר הוא אדם – מכיוון שנברא בצלם.

ומההגדרה הזו אנו למדים, שגם כלפי עצמנו עלינו לנהוג בכבוד – מכיוון שגם אנחנו נבראנו בצלם אלוקים!

ועוד יותר מזה: "חוק הכבוד" עובד כך ש:רק לאחר שנכבד את עצמנו, נוכל גם לכבד אחרים – כולל הורים…

ואיך עושים את זה? איך בונים את מעגל הכבוד – החל מאיתנו וכלה בסביבה?

ע"י הגדרת "תחום מחיה".

הגדרת תחום מחיה פירושה, הגדרת גבולות ברורים מהם הדברים שטובים לנו – איתם אנו משתפים פעולה ומהם הדברים שאינם טובים לנו – מהם אנו נמנעים מלשתף פעולה בכל צורה שהיא.

ולמרות שמדובר בדבר בסיסי ביותר, רבים מאיתנו נמנעים מלהגדיר לעצמם תחום מחיה מתוך תפיסה מוטעית שביטול עצמי וחוסר כבוד עצמי משמעו ענווה וצדקנות. ניתן לנסח טעות זו במילים פשוטות: "מי שסובל יותר / קרבני יותר / חלש יותר – הוא הטוב והנעלה יותר"…

לאור תפיסה מוטעית זאת, ניתן גם להבין את התיאור שהבאת מילדותך: איך גם במצב נואש – בו היית מאוד זקוקה להגנה, עדיין ביקשת מאביך שלא להזעיק עזרה… כי ילדה צעירה שלא חוותה הורות מכבדת, אכן צריכה לעבור תהליך כדי להבין שהגדרת מרחב המחיה היא הרצויה לפני ד' יתברך ולא חלילה להפך…

ואכן, חלפו השנים, וכמו שכתבת, העבר הרחק מאחורייך, אבל, הקשר עם אמא – קיים.

והיות והוא עדיין קיים – גם האתגרים שבו עדיין קיימים, ומהותם לא השתנתה עם הזמן.

לכן, במסגרת הקשר הזה, כשיש קצרים עם אמך או כשיש התפרצות קשה כ"כ כמו עכשיו – זו ההזדמנות להגדיר שוב ושוב את "מרחב המחיה" שלך – מהם הגבולות שלך ועם אילו סיטואציות את לא משתפת פעולה.

ו"לא לשתף פעולה" – רלוונטי גם למישור החיצוני: כמו לסגור שיחה אם אמך פוגעת בך וגם במישור הפנימי: לחזק את עצמך שאת בת אהובה של אלוקים ולא לתת לערך העצמי שלך להירמס – אלא ההפך – להתחזק במחשבות טובות על עצמך!

הגדרת "מרחב מחיה" אינו אירוע חד-פעמי, אלא הוא אירוע רב-פעמי!

הוא אמנם מתחיל עכשיו בדרמה הנוכחית – אולם מתפקידך להמשיך אותו הלאה גם כשירגעו הרוחות…!

התבונני בחייך בכלל ובקשר הזה בפרט ולאט לאט התחילי להתמקד בהגדרת הגבולות שלך: אם זה מספר השיחות השבועיות/חודשיות עם אמך. אם זה אורך השיחות. אם זה עיתוי השיחות ואם זה תוכן השיחות.

כך לדוגמה, אם החלטת על שיחה אחת לשבועיים – אל תעני לשיחה אם אמך מצלצלת שלא בזמן שהגדרת – זה אולי נראה היפך כיבוד הורים בו הורגלנו, אולם לאור הדברים שנאמרו כאן בתשובה את כבר מבינה שהכבוד מתחיל במעגלים, ואת בונה עכשיו את המעגל הראשוני והבסיסי שזה: הכבוד שלך כלפי עצמך.

דוגמה נוספת – כדי לעבוד על הגבול של "תוכן השיחה" – אם מתנהלת שיחה בה, חלילה, נאמרות מילים שלא מכבדות אותך – נשמי עמוק ומיד: העבירי נושא או סגרי את השיחה!

חזקי את עצמך שוב ושוב שאת פועלת מתוך נאמנות לנשמה שלך. כי הענווה האמתית היא הכרה בערך עצמנו!! ורק מתוך ההכרה בערך זה נוכל גם לכבד אחרים ולפעול למילוי תפקידנו בעולם….

זה תהליך, זהו מסע חיים – אולם מי שנותן לנו את המסעות נותן לנו גם את הכוחות להתמודד עימם!

עוד תראי, שהעמדת הגבולות בקשר עם אמך תיתן לך תשובה עמוקה, רחבה ומספקת לשאלותייך:

גם תוכלי לכבד אותה מהצד האחד וגם תהיי מכובדת מאוד מהצד השני – ובכך לא תהיי יותר מטרה לרמיסה חלילה או לכל פגיעה אחרת…

נכון לעכשיו, כדאי לך לקחת "תקופת צינון" – בה תתני לעצמך מעט שחרור מהקשר עם אמך – המעיטי בשיחות ביניכן או הפסיקי אותן לתקופה.

וכשתחזרי לשיחות סדירות ביניכן (שוב – במינון שתקבעי, באורך שתקבעי, בעיתוי שתקבעי ובתוכן שתקבעי!) היזהרי לא להעלות את נושא הכאוס ביניכן – מתוך חוזק והכרה שמה שהיה איננו נושא לוויכוח – כי ההתנהגות הזו איננה ראויה לדיון…!

לכן, אם חלילה אמך מעלה את הכאוס הזה בשיחות אמרי ללא כעס: "אני לא מעוניינת לדבר על זה" ומיד החליפי נושא או סיימי את השיחה. וכמובן שלא להתנצל בפניה שוב!! ובלב, תוכלי לומר לעצמך: "מותר לטעות. אני מקבלת את עצמי ואוהבת את עצמי איך שאני"…

במקביל, פעלי גם לחזק את עצמך והוסיפי באהבה העצמית שלך: אמרי לעצמך בלב הרבה מילים טובות, שנני אותן שוב ושוב. התרכזי פעם או פעמיים ביום במעשה טוב שעשית או בנקודת אור אחרת בתוכך.

פנקי את עצמך – בבילוי נחמד, בארוחה טובה במסעדה, בטיול קטנטן או בקניה של משהו משמח.

כך תאוששי את עצמך לאט לאט ותרחיבי את הנפש שלך למקום רגוע יותר, שלם יותר ומלא כוחות…

וכמובן – תמיד תוכלי לכתוב אלינו להמשך התייעצות והכוונה.

זכרי תמיד כי "אבי ואמי עזבוני וד' יאספני" –

כשהמציאות ההורית קשה ומורכבת יותר, אז גם ההורות של ד' יתברך אלייך, קרובה הרבה יותר…!

התפללי אליו, שינחה אותך בדרך הנכונה, ילמד אותך מהן הגבולות הנכונים לך ואיך לנתב את הקשר עם אמך למקום לא מזיק… הוא קרוב אלייך, מלווה אותך ומחכה לשמוע ממך!!

מאחלת לך המון כוחות לתהליך הזה ובכלל, וכמובן המון המון סייעתא דשמיא והצלחה בחיים הלאה!!

איתך באהבה,

חן.

[email protected]