שלום וברכה

ראשית רציתי להתנצל על העיכוב בתשובה.

אני מלא הערכה על רצונך שלא לאכזב את הוריך למרות המודעות שלך לרדידות שמניעה את הקשר שלהם לדת. אני מאמין שזה נסיון קשה מאד, אין לי ספק שמעט הם האנשים שהיו יכולים לעמוד בנסיון הזה – בכזו גבורה. היכולת להיות בעל כזו מודעות אך עם זאת לא לוותר, להתמלא באחריות כבן וכאח בכור ולנסות למצוא עזרה והדרכה מחמת כן, זה דבר גדול ועצום. באמת.

יש נטיה הורית כזאת, לצפות ולקוות שהבנים שלך יקחו את המסקנות שלך מהמסע הרוחני שלך בעניני דת, ולא להבין ובטח שלא להכיל ילד שעושה מסע משל עצמו, עם מסקנות שאינן בהכרח זהות. זו נטיה מובנת. הורה רוצה את הטוב ביותר עבור ילדו, ומאמין שהמסקנות שלו הן הנכונות. וכיון שהנושא הוא סופר-קריטי, הדאגה שלהם מובנת. מצד שני, היכולת שלך לזהות את השטחיות הדתית, ואת העובדה שעם כל הרצון הטוב, אתה לא מסתפק במסקנות של הוריך, מחייבת אותך לעשות בירור אישי וזה בסדר, והוריך יאלצו להתמודד עם זה. אתה ילד גדול, וזכותך ואף חובתך לקחת אחריות על חייך, הבחירות שלך הן שלך, ואין לאף אחד את הזכות לצוות אותך איך לנהוג. עם זאת, אסייג רק ואומר שכל עוד אתה גר עם הוריך בבית שלהם, יש איזה מינימום של כללי בית שעליך לקיים. זה לא ענין דתי, זה ענין של חוקי המקום וכבוד הבית, במיוחד שיש אחים קטנים בסביבה, ואין לי איזה נוסחת פלאים מנצחת. אני מאמין במידותיכם הטובות שתצליחו להגיע לאיזה סטטוס-קוו שבו כל צד מבין ומכבד את הצד השני, ולא עושה צעדים מתריסים או פולשניים כלפיו. הידברות ושיתוף יכולים להגביר את הכבוד והאמון להגיע במהרה לאיזה סטטוס קוו שכזה. יהיו בדרך עליות וירידות, ניסוי וטעיה בלתי נמנעים, אבל עם רצון טוב תצליחו למצוא את שביל הזהב.

עד כאן התשובה למה ששאלת.

אבל בעיני, האתגר האמיתי הוא מכיוון אחר, עצמי, לא בקשר עם ההורים. קיבלת בירושה תפיסה דתית שטחית. אתה לא מקבל אותה. אשריך. אבל אין כאן חבילה של ‘הכל או כלום’, חבילה שבה ברירת המחדל מחייבת רק מה שהעונש עליו מדי גדול. זה פספוס בכל קנה מידה. אני חושב שהאתגר האמיתי הוא לנסות לפתח ולפצח את החבילה הזאת. לעשות בירור אישי דק, מה שטחי ורדוד, ומה מחייב בהעמקה נוספת. העמקה שהוריך אולי לא היו מסוגלים לעשות, ואתה, דוקא אתה, שנקי מרגשות אשמה על מות הסבא בגיל מוקדם, ומצד שני ראית עולם, נחשפת למורכבויות, יכול להעמיק ולברר במקומות דקים שהוריך לא מסוגלים. נכון, יש כאן ‘הודאה במקצת’, יש כאן טקסיות שמקושרת בעיניך לפרימיטיביות הרדודה. זה לא קל. אני באמת מבין. אבל דוקא בזכות יכולתך המדהימה להיות מודע לכך, יש בך גם את הכח לברר במקומות העדינים האלו ולמצוא את נקודת החיבור האישית שלך לקדושה, לחוכמה, לסוד הצפון מאחורי הלבושים הללו.

אין לי ספק שאם תצליח למצוא בך את האומץ, תגיע לתובנות מפעימות, אישיות שלך בתחומים הללו. אין לי ספק שזה לא יהיה מסקנות זהות לאלו של הוריך, ובכל מקרה יהיה לך התכתבות סוערת מולם. החיים מורכבים. אבל אל תתפתה לעשות את זה בהגדרות החיצוניות. אתה לא דתל”ש ולא מסורתי, לא דתי ולא חרדי. אתה אדם יחודי ורגיש, הרבה מעבר להגדרות הסטיקריות הנבובות הללו, והיכולת שלך למצוא את שביל הזהב האישי שלך בקשר האינטימי שלך מול הקב”ה הוא הרבה יותר מסעיר מאשר ‘שמירת גחלת’ או ‘עונש מר’.

אולי התפרצתי כאן למקום שאליו לא הוזמנתי להיכנס, ותחילת דברי ביחס לתקשורת עם ההורים הספיקה לך. אם זה המצב – אני מתנצל על כך שלא התאפקתי. אבל הרגשתי שאחטא אם לא אשתף אותך בתחושותי, ואם לא אאתגר אותך, מתי שתרגיש מוכן, להיכנס לדבר האמיתי, למסע המופלא הזה של בירור הקשר שלך עם בורא עולם.

אם תרצה, אני אשמח לסייע וללוות, עד כמה שתשתף ותיתן לי.

בהצלחה!

דן

dtiomkin@gmail.com