שלום וברכה לשואלת!

שמחתי לקבל את שאלתך. אני עוסק בתחום הזה, ונהנה לראות שיש מי שמעמיק בו ורואה בעומק הזה משמעות לחיים.

התנצלת שדברייך ארוכים. אדרבה, הדבר מועיל לי, שכן איני צריך לגשש כעיוור באפלה, אלא יודע אני מהם הדברים המטרידים אותך.

פתחת במילים “אני רווקה”, ואין בזה רק ציון עובדת רקע, אלא נתון מהותי לשאלתך. אינך מצויה בזוגיות, ועל כן את חוקרת את התחום כמתבוננת מן הצד, מה שעשוי לגרום לך לראות תמונה לא נכונה.

כתבת שאמרו לך שיש לך הנחת יסוד שגויה. גם לי זה ברור. יש לך כמה הנחות יסוד שגויות, לא רק אחת. אנסה אי”ה להגדיר אותן.

מהי צניעות?

נתחיל ממצוות הצניעות, שכתבת שלפי הבנתך היא קשורה לאזהרת התורה “לפני עוור לא תתן מכשול”, שהיצר הגברי מאוד עצמתי וחזק, וקשה לו – לגבר – להתאפק. הנחה שגויה ראשונה, ושתי ראיות לכך: א) מצוות הצניעות אינה שייכת רק לנשים, אלא גם לגברים. ב) מצוות הצניעות אינה נוהגת רק בשעה שרואים את האדם, אלא גם בשעה שהוא לבדו. (עייני רמ”א, או”ח, פ”א, ס”א, ובמשנה ברורה, שם, ס”ק ז).

חשבתי על תיקון גדול בעניין הצניעות, ששגור על לשוננו הביטוי “לא צנוע”, על אף שבדרך כלל אנו משתמשים בו בצורה שגויה. אסביר זאת על פי דוגמא: מהי פירוש המילה “כלום”? מקובל להשתמש בה בהקשר של אין, ריק. אך פירושה הנכון הוא “דבר”, כאשר אין וריק מבטאים במילים “לא כלום”. כלומר, הופכים את פירושה הנכון.

הוא הדין בצמד המילים “לא צנוע”. אומרים שגוף האישה הוא “לא צנוע”, אך ההיפך הוא הנכון, הגוף שלה הוא “צנוע”. כשילדה עושה גלגלון בסלון רגילים לומר לה “זה לא צנוע” ביחס לאיבריה הנגלים באותה שעה, אך למען האמת “זה צנוע”. וכן אנו נוהגים בביתנו, לומר לבנות “זה צנוע” ולא “זה לא צנוע”.

יופי גוף האישה הוא צנוע. דהיינו, שמור. יש לאישה להצניע את גופה ולשמור אותו עבור בעלה. זה לא “לא צנוע” על דרך השלילה, אלא “כן צנוע” על דרך החיוב. היי צנועה, תעריכי ותכבדי את הגוף שלך כבעל עוצמה ומעורר רגש, ושמרי אותו לבן הזוג שלך.

“כן תכן היוצר ברוך הוא תבל”

אך בזאת דייקת: היצר הגברי מאוד עצמתי וחזק, וקשה לו להתאפק. גזרת מלך היא זו. הגמרא דורשת (שבת קנב, ב): “אמר רב כהנא: מאי דכתיב (תהילים לג, ט) ‘כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי’? זו אשה”. ומפרש רש”י (שם): “זו אשה – אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה”. זהו רצון השם יתברך, וכתב ה’חזון איש’ (אגרות קודש, אגרת ד) בעניין זה: “כי הכל מותר והכל מצוה כי האהבה והרעות רצוי לפניהם יתברך, וכן תכן היוצר ברוך הוא תבל”.

כתבת כי בעולם התשובה מחנכים נערות ובחורות לשמור על כבודן ולא לתת לגבר לנצל אותן, שכן הוא רואה בהן רק אובייקט ליצרו וכשהיא צנועה הוא פחות יכול להשתמש בה. באופן כללי זהו חינוך נכון והגיוני. על האישה לשמור על כבודה ולא לתת לגבר לנצל אותה. למרות זאת, נשים רבות בעולם אינן שומרות על כבודן ונותנות לגברים לנצל אותן. לעיתים, תחילת הקשר בהנאה וסופו בניצול.

עם זאת, המילים “הוא רואה בהן רק אובייקט לתאוותיו” הן מקוממות. גברים מאוד נמשכים לנשים, אך אין בכך כדי לצמצם את דמות האישה בעיניים הגבריות לכדי אובייקט לתאוות. באותה מידה נשים מאוד רוצות להיראות מושכות, אך אין בכך כדי לצמצם את רצונה של האישה להיות מושכת גברים. אגב, נראה לי שהמילים “באותה מידה” הן מדויקות להפליא, שכן תכן היוצר תבל, מצד אחד האישה רוצה להיות מושכת, ומן הצד השני הגבר נמשך אליה, ושניהם עושים את תפקידם בצורה מושלמת. כמות הזמן והאכפתיות שאישה ממוצעת מקדישה למראה שלה מקבילה לחלוטין לעוצמה בה חווה הגבר את המשיכה לנשים (במידה והוא אינו בחור ישיבה הספון בבית המדרש).

אכן, ככל שהאישה יותר צנועה הגבר פחות יכול להשתמש בה. לכן, בעודה רווקה עליה להיות צנועה כדי שאיש לא ישתמש בה, וכשהיא נשואה עליה להיות לא צנועה כלפי בעלה. ואם נבהלת מהמילים “עליה להיות לא צנועה” דעי לך שלא מלבי כתבתים, אלא מקורם בגמרא ערוכה (יומא נד, א): “אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה (רש”י: באירוסיה) – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה (משנישאה) – אינה צנועה מבעלה”.

בהמשך כתבת “ועכשיו, כשאמורים להתחתן”, ואני חייב לחתוך את המשפט באמצע ולתקן את דברייך. אם את אמורה להתחתן – אל תתחתני עדיין. להתחתן רוצים, לא אמורים. הקשר בין איש לאישה נוסד על רצון ועל אהבה הדדית, לא על הכרח.

אין מקום לכעוס על גברים “שהם כאלה”, כאלה הרוצים לשאת אישה. שכן בלי דעת לגבר יש משיכה לנשים, ועם דעת יש לגבר משיכה לאישה, אחת. הרב וולבה ז”ל (על פי צוואתו אני נמנע מלתארו בתואר צדיק) הגדיר כי כוחות הגוף הם עיוורים, והשכל הוא העיניים. כוח התאווה הוא עיוור, מתאווה לבנות המין השני באשר הן. ע”י השכל מכוון האיש את תאוותו לבת בריתו, בעת הראויה לכך.

מהי מצוות עונה?

המשפט הבא שלך עורר את תמיהתי: “מצוות עונה בנישואים פירושה ויתור על כבודי, להיות מנוצלת, הוא ישתמש בי, ובכלל תחושה שהתחייבתי להיות הפתרון לצורך שלו”. כלומר, הבנת את המצווה בדיוק הפוך. הבנת שיש לגבר צורך פיזי, ויש לך מצווה לספק לו את הצורך הזה. כתבת בהמשך: “לא למדתי אותה כמובן, כי עוד לא הגיע הזמן. אני מדברת רק מתחושה”. רואים.

מצוות עונה במובן הפשוט ביותר שלה היא “הקדשת זמן”, כשהמילה “זמן” מתפרשת במובן הרחב ביותר שלה: חיים. מכיוון שמדובר בזוג פירושו של דבר חיים משותפים, ובכלל זה שיחה נעימה, מבט, מגע, כששיאו של הקשר מתבטא בחיבור של הגוף והנפש.

הקב”ה טבע באיש את המשיכה לאישה על מנת שעל ידה יתחבר אל בת זוגו. במקביל, הוא טבע באישה את הרצון להיות מושכת. מידי פעם אני משתעשע במחשבות איך הייתי מתכנן את העולם לו הייתי ריבונו של עולם (תמיד המסקנה שלי היא שהוא תכנן אותו הכי טוב). למשל, מה היה קורה לו לשני המינים הייתה משיכה הדדית זהה באופייה? היינו רואים מחזות הזויים של בחור הולך ברחוב, מבטו פוגש את מבטה של עלמה צעירה, הם מחייכים זה לזו, ותוך דקות ספורות נקלעים למערבולת רגשות ומחפשים מקום נסתר למלא את תשוקתם. מה שהיה קורה זה בלאגן אחד גדול, המון קשרים שמתחילים ונגמרים במהירות הבזק, כשאין שום חיבור נפשי אלא פיזי בלבד. וכך “תכן היוצר ברוך הוא תבל” (כלשון החזו”א), שיהא האיש נמשך לאישה, אך לא תהיה האישה נמשכת אל האיש, אלא רק לאחר שיש לה חיבור נפשי אליו, והיא רואה את נאמנותו ואת רצונו לקחתה לו לאישה. או אז יכולה היא להתמסר אליו ולתת דרור לרגשותיה הכלואים.

מצוות עונה היא התחייבות של האיש לאישה, ולא להיפך. הוא מתחייב להיות עמה במשך כל שנות נישואיהם בקשר תמידי, עמוק ורגיש. הקב”ה יצר שיהיה לאיש דחף טבעי לאשתו, כדי שיקיים את המצווה בשלימות. מצוות עונה אינה יכולה להתקיים בלי שהאיש מתאווה לאישה. רק באופן זה יש חיבור מלא ביניהם. אכן, יש מצבים בהם החוויה הזוגית היא שהאיש ממלא את תאוותו בעזרת אשתו, כשלבה בל עמו, ובאופן זה לא מתקיימת מצוות עונה כלל. מצווה זו מוטלת על האיש, ולא על האישה, שכן היא מטבעה עושה את תפקידה ומתנאה לפניו, והוא זה שאמור לחזר אחריה, לעצור את שטף החיים, לבקש את ידה, לדבר על לבה ולגרום לה להתרצות לחיבור עמו. מטרת המצווה היא קשר חזק ועצמתי בין בני הזוג, כשאמורה להיות הלימה בין הקשר הנפשי לקשר הפיזי.

יש בידי מקורות רבים לכך שמצוות עונה צריכה להתקיים בתאווה מרובה דווקא. אביא את אחד הבולטים שבהם, מהגמרא במסכת נדה (יז, א): “תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין שלושה דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא, ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים. קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי ס”ד משמשין, מזכירין אותן לשבח?! אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה”. הגמרא תמהה בתחילה כיצד יתכן שמזכירין לשבח את בני בית מונבז המלך שהיו משמשים מטותיהם ביום, שכן לכאורה אין זו דרך צניעות (ויש מקורות אחרים בגמרא המגנים את התשמיש ביום). ומשיבה הגמרא: אכן הם משובחים בשל כך, שכן מחמת אונס שינה – דהיינו, עייפות – האישה מתגנה בעיני בעלה. ומפרש רש”י: “אונס שינה – מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך, ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרים (כ, ב)”. כלומר, איש שאינו מתאווה כל כך לאשתו, אלא רק קצת, ומשמש עמה לקיום מצוות עונה בעלמא או לרצותה (יש מי שחושב בטעות נוראה שזו מעלה גדולה לשמש לקיום מצוות עונה בעלמא או כדי לרצות את האישה), ולבו קץ בה (כי הוא רוצה לישון), הילדים שיוולדו להם מביאה זו יהיה “בני תשע המידות” המפורטים בגמרא נדרים כבנים הפגומים שנולדים מחיבור שאינו הגון בין איש לאישה. אמור מעתה: מצוות עונה צריכה להתקיים בתאווה מרובה של האיש לאשתו. זה לא “פתרון” שהיא מעניקה לתאוותו בטוב לבה, אלא זו יצירה אלוקית לצורך חיבור מושלם בין בני הזוג.

כתבת לאחר מכן: “אני מרגישה שהנישואים, עבור גבר דתי, הם רק דרך להסדיר מסגרת הלכתית למילוי התאוות שלו”. לכאורה משפט זה כבר הופרך לעיל, ובכל זאת אוסיף נקודה למחשבה: האם אמנם נראה לך שכך יברא הקב”ה את העולם? שמערכת הנישואין הכל כך יפה ומרגשת, הכוללת בניין בית וגידול ילדים לתיקון העולם, יסודה במילוי תאוות?!

מקומה של התאווה בנפשו של האיש

את מנסה להבין במה שונה בחור ירא שמיים מבחור ברחוב, שהלא הנפש שלו היא אותה נפש גברית ויש לו את אותם צרכים ותאוות כמו לכל גבר (בתוך הדברים כתבת בצורה נאה איזה בחור את מחפשת – ירא שמיים אמיתי, שאכפת לו בחיצוניות ובפנימיות מה רוצה ה’ מעמו – והשם הטוב ימלא את משאלת לבך לטובה!).

בכוח בנפש המתאווה לבנות המין השני – אין כל הבדל. בפועל – יש הבדל גדול. כתוב בזוהר (מדרש הנעלם, בראשית קלח, א, בשם רבי יצחק ברבי יוסי): “אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי”. כלומר, יצר הרע (כך מכונה היצר לנשים בדרך כלל, שכן הוא עיוור, ומתאווה לכל הנשים בכל עת, ולא דווקא לבת הזוג בעת הראויה) נצרך לעולם כגשם שבלעדיו אין חיים, דאלמלא יצר הרע חדוות הלימוד לא תהיה. אותו כוח בנפש המתאווה לאישה הוא הכוח המעניק ללומד את התענוג בעסק התורה. בן תורה השקוע בלימודה אינו זקוק לאישה כחברו השוהה מחוץ לבית המדרש, כי התורה “אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד” (משלי ה, יט. אגב, המלצה חמה לקרוא ספר משלי, הכנה טובה לחיים, להבנה מהי תורה, מהם איש ואישה, ועוד הרבה).

על כן, בעוד הגבר שברחוב חווה את תאוות הנשים כמרכיב פעיל באישיותו המלווה את חייו מבוקר עד ליל, בן התורה חווה אותה ככוח מנומנם בסדר יומו. לעתים הוא מצליח להרדימו לחלוטין, בידיעה שאין זו העת הראויה ובעזרת התורה הממלאת אותו ברגשות מספקים; ולעתים הכוח מתעורר, וזה לא קל בכלל. כתבת קודם שאת “די כועסת” על גברים. נדמה כי לרגש הרחמים יש הרבה יותר מקום. חשבי על אדם שיש לו כוח אדיר, סוער ובוער בתוכו, כשהתורה אומרת לו שעליו לכבותו ולא לתת לו פורקן כלל. זה לא נתון לבחירה, זו המציאות בה חי כל בחור צעיר, והיא קשה עד בלתי אפשרית.

איש ואישה בנישואין

כתבת שנחשפת להמון ציטוטים, ביניהם מהגמרא במסכת שבת (לג, א) “הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה” שיצרו לך בנפש את התפיסה השלילית על העניין. מדוע המשפט הזה יצר לך תפיסה כזו? המשפט המלא הוא: “אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה”. כלומר, הכול יודעים שהכלה נכנסת לחופה כדי להיות עם חתנה, ועדיין הדיבור על כך הוא ניבול פה, כי זהו צנוע.

שאלת “איך מה שהיה ניצול, שימוש בחפץ, מילוי תאווה, זלזול, חוסר נאמנות וחוסר כבוד – הופך לקדושה, נאמנות וחיבה? במה מחויבות הופכת את זה להוכחה שהוא לא רואה בי אובייקט? במה כתובה משנה לו את הנפש?”. כתבת את התשובה בעצמך. המחויבות משנה את הכול. לשונך מדויקת להפליא: מה שהיה – עבור בחור המתקרב לבחורה ללא נישואין – ניצול, שימוש בחפץ, מילוי תאווה, זלזול, חוסר נאמנות וחוסר כבוד; הופך לקדושה, נאמנות וחיבה, ע”י הכתובה. כשאין מחויבות וקשר אמיתי ארוך-טווח, יש במגע הפיזי את כל החסרונות שהזכרת לעיל. כשיש מחויבות וקשר אמיתי ארוך-טווח מדובר בקדושה, נאמנות וחיבה. וכתב הרב וולבה ז”ל (כעת קשה לי לחפש היכן) שחלילה לתת “להם” לקחת לנו את כל היופי שיש בחיבור בין איש לאישה, ולגרום לנו לחשוב כמוהם שמדובר בשעשוע ותו לא. והוסיף, שמה שאנחנו כה נלחמים נגד חוסר הצניעות, זה דווקא בגלל החשיבות והקדושה העצומה שיש בדבר.

חיבור, קרבה ומגע של אהבה בין איש לאישה הם הדבר היפה ביותר בעולם. ואין דמיון כלל ללחם, שבפסח הוא איסור חמור ובשבת הוא מצווה נעלה, שכן החיבור בין האיש לאישה הוא תמיד מצווה נעלה, אך הכוח בנפש המתעורר אליו עשוי להוביל לפעולות זרות.

איני חושב שנכון לזלזל בגברים באשר הם ולכבד רק את בני התורה, ולכן אומר שגם עבור הגברים שאינם שקועים בלימוד התורה האישה אינה נתפסת כאובייקט בלבד, אלא יש בה גם את הפן הזה. ואותו כמובן אי אפשר להכחיש, כמוכח מתוך עולם הפרסום והמדיה.

גבר נשוי אינו “רוצה רק למלא את התאוות שלו” כלשונך. ממש לא. אדרבה, גברים לא סובלים את המציאות בה האישה “עושה להם טובה”. גבר בריא רוצה קשר עמוק ומלא רגש, ולא רק סיפוק תאוות, ולו בגלל שהתאווה אינה מסופקת על ידי קיום יחסי אישות (כשמטרתם סיפוק תאווה), אלא רק גוברת והולכת, כמאמר חז”ל (סוכה נב, ב): “מרעיבו – שבע, משביעו – רעב”.

את חוששת ש”לשמח ולכבד את האישה זה לא הרצון שלו, אלא הוא רוצה וחייב, אז הוא עושה. כמו עול”. לא נכון. רצונו של גבר לכבד ולשמח את אשתו, וכדי שרצון זה יגבר על רצונות אחרים, הוטל עליו הדבר כעול וכמצווה. ויחד עם זאת, כדי שהדבר יעשה כיאות, טבע הבורא בגופו ובנפשו של האיש את החשק להיטיב עם האישה הנושאת חן בעיניו.

התנאות האישה בפני בעלה

כתבת על “כל העניין הזה שאישה צריכה להתייפות לבעלה ולבחורים שמציעים לה”, שזה “עוד יותר מדגיש את היותה אובייקט”. בנקודה זו יש לדייק ולומר כי אישה רוצה להתייפות בפני בעלה ובפני הבחורים שמציעים לה, ובכלל, להיות נאה ומטופחת ככל האפשר, גם כשהיא נמצאת בחברה נשית. רוצה, לא צריכה. אם היא מרגישה שהיא צריכה, הרי שחסרה לה נשיות בריאה. עם זאת, אכן מצוי לעיתים שאישה נשואה אינה משקיעה במראה שלה כפי שהייתה עושה בעבר, ואז צריך לעודד אותה לעשות זאת כדי להתנאות בפני בעלה; אך זאת כדי להחזירה אל טבעה, לא לכפות עליה להיות אובייקט.

שמעת שמזכירים את העניין הזה במקרים של שלום בית, שעל האישה להשתדל ללכת בתאוות לבו של הגבר, ולדאוג לכך שהמראה שלה יהיה מושך בעיניי בעלה, כדי שלא יתמודד עם קשיי שמירת עיניים. נכון. חשוב מאוד שאישה תהיה יפה ומושכת בעיניי בעלה, ושהוא יהיה מסופק ושמח מהקשר עמה, באופן שמקל עליו את ההתמודדות. כשזה המצב הרגיל בבית, וכשמדובר בגבר יר”ש ממוצע, שוב אין זו “התמודדות” אלא מציאות חיים בריאה בה איש ואישה חיים יחד, כשהגבר אינו מרגיש תאוות נשים מבוקר עד ליל, אלא רק “לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת” כלשונו המתוקה של הרמ”ק ב’תומר דבורה’.

תפקידה של המשיכה

שאלת: “אם הגוף מושך את תשומת הלב לגוף במקום לאישיות, איך אישה יכולה לדעת שבעלה מתעניין באישיותה ולא בחיצוניותה?”. שאלה נכונה מאוד. גם כשמדובר בבחור בן תורה מיוחד, עדיין טבעו של האיש להתעניין בחיצוניותה של האישה, וזה בסדר גמור! אם זה נשאר ברמה הזו, זה לא טוב. זו עובדה שהקשר מתבסס על משיכה טבעית ופשוטה, וכן תכן היוצר ברוך הוא תבל, אבל מיום ליום בני הזוג מעמיקים את הקשר ביניהם ומרוממים אותו, עד לרמה בה הם משתמשים במשיכה הטבעית כדי להתניע את החיבור, כשבסופו של דבר החיבור הפיזי רק מבטא בפועל את עצמתו של החיבור הנפשי.

אני נוהג להמשיל זאת לחתנים ע”י שיגור מעבורת חלל. הצופה רואה טיל ענק ולצידו מעבורת קטנה יחסית. נראה שהטיל הוא העיקר, אך כשהם משוגרים יחד לשמיים, הכול יודעים שכעבור דקות ספורות יתנתק הטיל ויושלך אל מי האוקיינוס, ואילו המעבורת תמשיך אל מחוץ לאטמוספירה. כך אמור האיש להתייחס אל תאוותו, כאל טיל עוצמתי שמרים את המעבורת אל החלל, אבל האם הטיל הוא העיקר?! מי שנשאר עם הטיל, מתרסק אל המים. מי שממשיך על המעבורת, מגיע אל החלל.

הנמשל דומה להפליא למשל. החיבור בין איש לאישה מביא אותם לפסגות שאי אפשר לתאר בכלל, שאין בכוחך להבינם עוד. הסירי עינייך מהטיל, והביטי במעבורת. תפקידו של הטיל חשוב, אך הוא נשאר בארץ, בעוד המעבורת מגיעה לשמי השמיים. תשאלי כל זוג בריא ותשמעי את אותה תשובה.

והוספת לשאול:.

אני יודעת על גברים שלא נאמנים ולא מחויבים, ואני תוהה :בחור בפגישות? וגבר בנישואים? במה הוא שונה? אולי גם הוא רוצה להתחתן רק עבור התוכניות בראשו, ומספר סיפורים רק בשביל זה?” – אין חיה כזאת. נישואין זו מערכת מורכבת ומלאת מחויבות. אף אחד לא נכנס אליה רק כדי לספק את תאוותו. המשיכה מתניעה את המערכת הגורמת לאיש לחזר אחר אישה אבל לא מתחתנים בשביל לספק את המשיכה ותו לא. אגב, המשיכה אינה פיזית גרידא. נפשו של האיש עורגת לנפשה של אישה, כשהדבר מתבטא במשיכה הגופנית. אבל אי אפשר להגדיר את המשיכה בין איש לאישה כמשיכה פיזית. מי שחי רק בחלק הפיזי – מצבו קשה, ואכן לצערנו יש כאלו על פני כדור הארץ, והם חיים בבדידות נוראה בדרך כלל. ראי לשונו הגאונית של שלמה המלך: “לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד” (משלי יח, א).

עוד ציטוט שכתבת: · “הוא לא יספר לך את תוכניותיו על מנת שלא תברחי ממנו, אבל זה בדיוק מה שמסתובב לו בראש. הוא יספר גם לה כל מיני סיפורים וימכור גם לה ‘ביטחון’ וכדומה”. כתבת שמקור הציטוט בהדרכה לנערה כדי שתתרחק מה”ידיד” שלה. אכן, בקשר קצר-טווח, שאין בו מחויבות לא אחד לשני ולא לבורא עולם ולסדרי הבריאה שהוא קבע, “זה בדיוק מה שמסתובב לו בראש”. לכן אינך מאפשרת לעצמך קשרים כאלו, אלא רק קשר אמיתי ארוך-טווח, המכונה “נישואין”.

• “הלוואי שהיה ברור לי שהאמירות האלו הן רק כדי “להפחיד” את הנוער לשמור על גבולות ההלכה (להבדיל, כמו ש”מפחידים” ילד שכביש זה מסוכן) והמציאות היא לא כזו קיצונית. כרגע אני מרגישה כמו מישהי שלא רוצה לעלות על הכביש, כי בחוויה שלי הכביש הוא מקום שיפגע בי”. אכן האמירות הללו נכונות כדי להפחיד נערה צעירה שלא תתפתה לקשר עם גבר הרוצה לנצל אותה, והן מבוססות על מציאות קיימת. את לא עולה על הכביש, את נכנסת לבית חם. הקשר בינך לבין בעלך לא ידמה לזה כמלוא נימה. בטוח.

אני מקווה מאוד שהייתי לך לעזר. מתנצל על העיכוב הבלתי נסבל בתשובה, שהגיעה אליי בעיצומם של ימים מלאים כל טוב. מברכך מעומק לב להתבונן במבט טהור על חיי הנישואין, לראות את כל הפלא שיש בהם, למצוא בן זוג ירא-אלוקים, נאמן ואוהב כמשאלת לבך.

אם תרצי לשאול עוד או לדון בעניין, תוכלי לפנות לכתובת המייל של ‘אקשיבה’ akshiva.mn@gmail.com ופנייתך תועבר אליי.

בברכה מרובה,

אביאל

aviel2626@gmail.com>