שואל יקר, שלום רב.

קראתי את מכתבך בכאב גדול, אתה מתאר את העובדות, מאיפה באת, מה חסר לך, מה אתה מרגיש, ומהזווית שלך אתה לא רואה את האופק, ניתן לחוש את אווירת הייאוש שאתה נתון בה.

הדימוי שעולה אצלי על ילד שגדל בלי חום ואהבה, הוא כמו של 'פרח' הגדל בחושך, בלי קרני שמש חמימה…

כבר בשורות הקצרות ששלחת, אתה מזכיר יותר מפעם אחת את החוסר הגדול, את הכמיהה העמוקה כל כך לאהבה הורית, אתה לא רק עסוק במחשבות על כך, אלא ממש "מרגיש" את התחושות של הילד הקטן שנעזב מהבית ומאז לא קיבל חום ואהבה.

זה נדמה כאילו אתה כל הזמן חוזר לשם, במעין 'דפוס רגרסיבי' התקבעת שם, אתה פשוט 'אבוד' מול החסר העצום הזה, לא יכול להתקדם מבלי למלא את הבור הריק והעמוק הזה, בור שכלל לא ברור עד כמה אכן יש לו "תחתית"…

"הילד הפגוע" הפנימי שבך עסוק בעיקר במה שמגיע לו, במה שאף פעם לא היה לו, שגם עכשיו אין לו, וכנראה גם לא יהיה לו, ומכאן לכאב על מה יהיה איתו…

הילד הזה אומר: חווית החוסר שלי כל כך עמוקה, שכל עוד שאין לי את המינימום ממה שחסר לי אני לא יכול ליהנות מכלום, אני לא מסוגל לתת 'אשראי' על חשבון העתיד, אין לי את הכוחות להתפנות מהעבר ולהמשיך 'לתת' לפני שיש לי איזושהי מנה בסיסית של חום שקיבלתי, ונכון לעכשיו עוד לא קיבלתי.

לכן, שלא באשמתך, אתה אפילו לא מצליח לחוות את הילד שאשתך נושאת ומגדלת עבורכם בגופה, הכאב הפנימי שלך 'כביכול' צועק שאתה הוא בעצם 'הילד'… ילד שכל כך הרבה חסר לו, כל כך הרבה שנים, ומחכה כבר לקבל קצת.

למרות שבשאלתך אתה מפנה אצבע מאשימה כלפי אשתך, אין לנו מושג מי היא, אתה בקושי מתאר אותה, רק מה אתה מצפה ודורש ולא מקבל ממנה, זה עוד סימן לא טוב שמלמד עד כמה הכאב מהילדות לופת אותך.

למרות שאשתך בהריון, עם כל המורכבות שזה כולל, הזכרת בהבלעה את האפשרות להיפרד ולעזוב את הבית, אילולי היית מרגיש שכבר 'הידיים שלך קשורות' בגלל שיש ילדים בתמונה.

לפי הטונים בין השורות, ניתן לשער כי ישנם מתחים בבית, מתחת לפני השטח בוודאי, וכנראה גם מעל… יתכן שהכעס שלך כל כך גדול עד כדי שאתה גם כבר מתרחק ממנה, אולי בגלל זה רמזת בסיום שאתה לא מרגיש רק לא "נאהב" אלא גם בתחושה שלא "אוהב".

המצב העכשווי פועל עליך בדומה למכה על פצע ישן, כאשר ברור שלא רק המכה גורמת לכאב אלא זה שיש שם פצע ישן שלא מצליח להגליד, פצע פתוח, ששב ומדמם בעוצמה עוד ועוד.

יתכן שהפצע הזה משפיע גם ביחס לקשרים בוגרים נוספים שהיו יכולים לתרום לך, ביחס למידת ההערכה שהיית יכול לקבל ממעגלי תמיכה נוספים, מהחברים, מהשכנים בסביבה, ממקום העבודה… אבל זה נדמה שלמול 'הכאב המדמם' כל זה כאילו מושבת אצלך כרגע.

לפני הכל-

מבקש להשתתף איתך יחד בקושי והסבל שהם מנת חלקך כבר במשך שנים ארוכות, שולח לך 'חיבוק חם' ומבקש שתתן גם אתה יותר 'מקום' לחוויות החוסר והכאב, לניכור ולבדידות, לחוסר אונים, תן ביטוי לרגשות במלואם, אל תדחיק ואל תחנוק את הכאב, הרשה לעצמך להתאבל ולבכות במיוחד על החום והחיבוק שהיו חסרים לך כל כך בעבר, וחסרונם מורגש עוד יותר כעת.

המפגש החשוף והכנה עם הכאב, עם האבל על העבר שהיה אמור להיות לך באופן טבעי מהוריך ולא קיבלת, בכוחו לרפא מעט את הנפש, לסייע לפצע המדמם להתנקות ולהגליד בחלוף הזמן.

*

כעת מבקש להציב לך מעין מראה, ולשקף לך את מה שאולי כתבת גם בין המילים, ולהציע עוד נקודת מבט להתבוננות מודעת יותר.

כשאתה אומר "התברר לי שכנראה גם אין לה אהבה אלי", אתה מסייג את עצמך ומוסיף במאמר המוסגר: "לפחות בהגדרה שלי", אתה בעצם רומז שיש לך הגדרה ייחודית, שהציפייה שלך לאהבה איננה סטנדרטית.

בהינתן שהציפייה שלך היא לבנות זוגיות עם יחסים שישלימו "אהבת אם", טמונה כאן שאלה גדולה, האם ואיך אפשר לבנות "הדדיות" כשאתה בא עם חוסרים כאלה מהבית.

כחלק מהמלכוד אתה גם מציין, שבשונה ממך – לה כן יש מעגלי תמיכה, מפריע לך חוסר ההדדיות שהיא לא צריכה אותך כמו שאתה צריך אותה, אתה בעצם מתלונן שהיא מסודרת בחיים, ולך אין כלום- זולתה.

מבחינתך, אשתך צריכה להיות המרכז של חייך, כמו האמא שלא הייתה לך, ובגלל זה אתה אכן 'אבוד'.

מן הסתם גם אשתך מרגישה מאוימת מהצרכים העצומים שלך, היא לא ממש יודעת מה לעשות עם זה, היא בעיקרון צריכה אותך כגבר- במלוא מובן המילה, ואילו אתה במתקפה עליה בגלל עוצמת הכאב של "הילד הפגוע".

מבחינתה, היא הייתה רוצה שלא תהיה ממוקד רק בה, שתקדיש את עצמך למימוש תכליתך הגבוהה, למען הגשמת הייעוד המתאים לך, ורק 'במקביל' תאהב אותה בכל מאודך, ואז היא זו שתרצה לחכות ולהתגעגע אליך… אבל כשאתה חדור חזון ומטרה ממשית אחת בלבד לקבל חום ואהבה, אשתך מתרחקת ממך באופן טבעי.

יתרה מזאת, בהחלט יתכן שבגלל שלא חווית אהבה הורית, גם את החמימות שהיא כן מנסה להרעיף עליך, אתה לא מצליח להחזיק אצלך ולהתמלא מזה, כי עוד לא פיתחת מספיק את המנגנון הבוגר המתאים לכך.

*

יתכן שבהגדרה שלך נוצר טשטוש בין 'אהבה אימהית' ל'אהבה זוגית', מבקש לחדד כי המחשבה שהזוגיות יכולה להוות תחליף ל'אהבת אם' היא אשליה מסוכנת.

למרות שרגש חייב להיות גם באהבת אם וגם באהבת בת זוג, אצל 'אהבת אם' הילד חווה את עצמו דרך המבט המתפעל שלה כמו השתקפות במראה (Mirroring – המשגה מפורסמת של ויניקוט), הילד "נזקק" להתפעלות של אימו, בלי סיבה ובלי הדדיות מקבילה מצידו.

לעומת זאת, אהבה בוגרת יותר של בת זוג מיוסדת בעיקרה על הדדיות, על מנגנון של נתינה/קבלה-קבלה/נתינה, היא קשורה בהערכה ונאמנות הדדית.

אצל 'אהבת אם' ישנם אלמנטים של הגנה, טיפוח ודאגה, זו מעין נתינה 'לשמה' נטולת אינטרסים, מלמעלה למטה, וגם אם ההורים זוכים לרוות נחת מהילדים זה רק 'התוצר' הנלווה ולא הסיבה העיקרית.

בזוגיות מקובל להשתמש בביטוי: "שנינו ביחד, וכל אחד לחוד", זה מתקשר למושג "המובחנות" (דיפרנציאציה) המקובל בטיפול זוגי, היכולת של היחיד לאזן בין ה"לחוד" (העצמי) לבין ה"ביחד".

המשמעות היא, שניתן לקיים את ה"ביחד" רק כשיש לך גם את ה"לחוד", מי שאין לו את האפשרות לעמוד "לחוד"- בכוחות עצמו, אז גם ה"ביחד" שלו בעייתי.

כדי להמחיש לך מה מתרחש כשהדיפרנציאציה נמוכה, ניתן לחשוב דרך משל על תרגיל הפעלת כוח, כשאנו מושיטים ואוחזים חזק מאוד ביד של האחר, במרבית המקרים השני יפעיל כוח נגדי וינסה להשתחרר מהאחיזה הלופתת, זאת למרות שלחיצת יד חמה כשלעצמה – היא נעימה.

בדומה לזה, למרות שבני זוג זקוקים לקרבה רגשית, הם נוהגים כאלרגיים לתביעת חום ואהבה כשהיא לוחצת חזק, כשאנחנו מרגישים 'תובענות' שמשתלטת על העצמי שלנו, באופן אינסטינקטיבי אנחנו מפעילים כוח כדי לממש את 'הנפרדות' שלנו.

במקרים אלו תיווצר פעמים רבות דינמיקה של 'רודף' ו'נרדפת', בה אתה מפגין רצון ודרישה להגברת הקירבה, בעוד אשתך נמלטת ונמנעת ממנה. כך, אתם מתמקמים ונכלאים בדינמיקה אשר מייצרת בכל אחד מכם תחושה קשה של בדידות וחוסר מובנות.

[כמובן שכל זה נכון כל עוד יש לצד השני מספיק כוח להתנגד, כי אם לא – הוא נכנע ונבלע בתוך האחיזה הלופתת של בן הזוג, ומאבד את עצמיותו].

*

מבלי לדעת באמת, נקודת המוצא הפשוטה שלי היא ש'זכית' באשה נורמטיבית וטובה, לא פראיירית, עם מעגלי תמיכה משפחתיים וחברתיים, וזה מתנה גדולה מאד עבורך.

לאור האמור, אילו היית מצפה שגם אשתך תגיע מרקע של חוסר כמוך, מתוך תקווה שזה מה שיגרום לה לראות בזוגיות ובמשפחה את 'חזות הכל', ככל הנראה ההתמזגות שלכם הייתה טוטאלית והרסנית!

אדרבה, אתה צריך לשמוח באשתך שבאה ממקום בריא, כך היא מצליחה להישאר מאוזנת למרות הקושי שלך, היא תוכל להיות אמא טובה ובריאה לילדים שלך, ודווקא בזכות שהיא עטופה במעגלים חברתיים ומשפחתיים, היא תוכל להסתדר ולהמתין עד שאתה תתקדם ותעבור עוד אבני דרך התפתחותיים קריטיים עם עצמך, עד שתגיע להיות מסוגל ל'אהבה זוגית' ולהתנתק מדפוסי ה'אהבה ההורית' החסרה לך.

לכן, העצה העיקרית שאני מבקש להציע לך היא, שתמצא את הדרך לעזור לאשתך להבין ולקבל את המקום שממנו אתה מגיע, תעזור לה למצוא את הדרך אליך, כי זה לא עניין טבעי שהיא תדע בכלל איך לגשת אליך, בשביל זה היא חייבת הכוונה ותמיכה מקצועית, בלי זה יתכן שנקודת המפגש ביניכם כרגע בלתי אפשרית.

חשוב שתלך איתה יחד לטיפול זוגי ופרטני איכותי, במהלך הטיפול אתה תלמד להפנים שאת החוסר הגדול אתה צריך להשלים באופן אחר, כי אשתך לא אמורה להיות המטפלת שלך, והיא תקבל את הכלים להעניק לך בדרך בריאה יותר את מה שאתה כל כך זקוק לו.

*

אמנם מהמבט של הילד הפגוע, אתה לא יכול לראות כרגע שום דבר אחר מלבד העניין של "חום ואהבה", זה כל עולמו החסר של הילד הפנימי שבך, אבל במבט בוגר יותר מבקש להדגיש עיקרון נוסף, שאולי כרגע יהיה קשה לך לעיכול, אבל יתכן שבמשך הזמן תוכל לחזור ולהתבונן בו ממקום שלם ושלו יותר.

הרצון באהבה הוא בוודאי חיוני לחיים ובוודאי חלק מטעמם, אבל ברור שכמו בכל תחום של החיים, גם הרצון הזה חייב להצטמצם כדי שהחיים יוכלו להכיל כוחות נפשיים נוספים.

כולנו שמענו על אנשים הנסחפים אחרי התאהבות רגעית ועזה, או זונחים את משפחותיהם משום ש"אשתי אינה המדויקת לי" או "משהו בתוכי מבקש הרבה יותר".

בכל המקרים האלה, כוח נפשי עצום של אהבה, שמקורו בכמיהה לטוב, התנתק משורשו, זכה בבלעדיות, החל לתבוע מימוש מוחלט ומידי, חסר פשרה, ולכן בכל המקרים האלה הוא גם הפך להרסני, והותיר אחריו חיים חבולים והרוסים. תוהו ובוהו.

טיפוח הזוגיות חייב להיות במקביל לגידול ילדים, לפרנסה, ליצירה ולהגשמת הפוטנציאל האישי, במידה וערך ה"אהבה" מתנתק מהקשרו הכולל, כשהוא לא מביא לבניית בית, לחינוך ילדים, להתקדמות רוחנית ונפשית, בכוחו להרוס חלילה את מערכת חייו של האדם.

*

לבסוף, אולי אתה מכיר את הסיפור על התנהגותו של ישי אבי דוד התמוהה, כששמואל הנביא בא למשוח את אחד מבניו בבית לחם, ישי אינו רואה לנכון לקרוא לדוד להתייצב, ונראה כאילו הוא לא מעלה בדעתו שהנער הקטן יכול להיות מתאים, ואפילו מסתיר אותו.

לפי המדרש, דוד נשלח בצעירותו הרחק ממשפחתו לרעיית הצאן משום שחשדוהו כממזר, כפי שדוד כותב בתהילים (סט, ט) מוּזָר, הָיִיתִי לְאֶחָי; וְנָכְרִי, לִבְנֵי אִמִּי. (ממזר מלשון מום-זר), לא לחינם הוא נשלח לרעות במקום סכנה בו מצויים הארי והדב, אלא שה' הכניס בו כח גבורה וזכה לגַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ (שמואל א, יז).

מתוך הדחייה הנוראית הזו דוד ממשיל את עצמו כיתום שעזבוהו אביו ואימו, והוא מתפלל אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי – וַה' יַאַסְפֵנִי (מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" תהילים כז הנאמר בחודשי הרחמים והסליחות כל יום אחר התפילה).

למרות, ואולי דווקא בגלל, קרקע רעועה זו במשפחתו, הצליח דוד לינוק את כל עוצמתו מלחסות בצל אביו שבשמים, הוא מזמר וַאֲנִי- קִֽרֲבַת אֱלֹהִים לִי־ט֥וֹב, וכך לצלוח את מסעו הטראומטי ולהפוך למלך על ישראל ולעתיד לבוא אף למושיעם. החוסן הנפשי ויכולת התמודדותו המופלאה של דוד יכולים להיות מצפן עבורך בכל זמן.

תזכיר לעצמך מידי יום ש'אביך שבשמים' נמצא איתך יחד באתגר הזה, רק תפנה אליו ותבקש את עזרתו.

הוא אוהב אותך מאד!

חזק ואמץ!

חיים עוזר ה.