The Butterfly Button
אני פשוט אדישה. תעשו לי סדר בראש...

שאלה מקטגוריה:

אני אשמח לעזרה, אם זה אפשרי לך,
זה תקופה קשה לכולם, אני מנסה למצוא את עצמי, מה להרגיש ומה לעשות,
אני כמו שאני מכירה את עצמי נוטה לאדישות בכל מיני מצבים מורכבים,
אבל עכשיו אני ממש מרגישה רע עם עצמי למה אני אדישה, למה לא כואב לי מספיק?
ועוד דבר האם מותר בכלל להיות שמחים? לעשות דברים שמרגיעים אותי כשהמצב כל כך קשה? לברוח למקומות אחרים?
מוצאת את עצמי מסתובבת סביב עצמי ולא עושה כלום משמעותי,
רוצה להתקרב להקב”ה, לא יודעת איך, רוצה ומפחדת ממנו ובו זמנית גם כועסת ובולבלת וכאובה ומפוחדת,
אשמח לסדר בראש.

תשובה:

שלום לך יקרה

ראשית, מתנצלת שלקח לי זמן לענות על השאלה החשובה שלך – אלו ימים של חוסר שגרה אצל כולנו – וכמה שרציתי לענות במיידי – לצערי לא התאפשר לי. אני מאמינה ומקווה שהקב”ה, אב הרחמים, שלח לך עזרה ומענה בדרכים אחרות ושמצאת מעט מרגוע לנפשך. בכל מקרה כן אכתוב לך לגבי הנקודות שהן העלית כי הן כל כך חשובות – כל אחת בפני עצמה וכולן ביחד.

ראשית, שאפו! שאפו על הרצון האמיתי לבירור האמת ומה נכון, שאפו על כך שאת מנסה להתרומם מהבהלה והבלאגן ושאפו על המודעות העצמית הגבוהה – בשם ה’ תעשי ותצליחי

בואי נתחיל 😊

כמו שאמרת – התקופה היא תקופה קשה. אנחנו חווים מאורעות ושומעים על אירועים – שלא דמיינו שנצטרך להתמודד איתם. ודווקא לכן הטראומה היא גדולה יותר – כי זה תפס אותנו ‘לא מוכנים’. חשוב להבין את זה שאנחנו נמצאים באירוע שהוא ‘לא נורמאלי’ ולכן כמעט כל תגובה של הגוף או הנפש הן ‘נורמאליות’: לבכות, להיות מבוהל, מפוחד, אפילו להיות בחרדה – אם זה קורה – הכל כל כך נורמאלי והגיוני – כי אנחנו במציאות לא נורמאלית שלא חווינו כבר הרבה שנים. לכן הבלבול שלך הוא נורמאלי, התהיות שלך הן נורמאליות – וגם השאלות לרבש”ע ועליו– גם הן נורמאליות והגיוניות ולא אומרות עליך כלום.

במקרים כאלו, למרות שהבלבול והחרדה הם נורמאליים והגיוניים – הם לא משרתים אותנו – כי הם מפריעים לנו לתפקוד היומיומי – ולכן כדאי שנחשוב איך אנחנו יכולים לעשות את מה שאפשר ונכון וטוב לנו במצב הלא נורמאלי.

כתבת שאת “נוטה לאדישות במצבים מורכבים” – אם אני מבינה נכון – אז יש לך פה איזשהי ביקורת סמויה שלך על עצמך שאת כזו – רוצה להגיד לך שיש גם דברים טובים בלהיות אדישה ומאופקת במצבים מורכבים – שכן זה כנראה גורם לך להישאר ‘אסופה’ ומתפקדת, את לא מאלו ש’מאבדים את זה’ ונכנסים להיסטריה פומבית – ומי אמר זה רק רע להיות אדיש? יש בזה בעיני גם דברים טובים. גם במלחמה הנוכחית – את אומרת שאת אדישה ו”לא כואב לך מספיק” – בעיני עצם השאלה היא סימן שהאירוע כן טלטל אותך וכואב לך ואפשר לדון על ה”מספיק”.

רוצה להתיחס ל”כואב לי מה שקרה” וזה יענה גם על הנקודה הנוספת שהעלית של “האם מותר לשמוח”: אני מאוד מבינה ומתחברת לרצון שלך “לכאוב את מה שקרה” – המצב הרי מזעזע ואנו בלי שנרצה שומעים ונחשפים לזוועות ולאיומים נוראיים – אך האם יעזור לחטופים / לנרצחים / לפצועים שתשבי ותהיי עצובה בשבילם או בגללם?

האם זה יקדם אותם להיכנשהו? – אני בטוחה שאת יודעת לענות – שהתשובה היא לא. גם בימים כתיקונים, כשחס וחלילה יש מישהו חולה ל”ע – מדברים הרבה על לא לבכות ולהיות עצובים ליד החולה – כי המורל הסביבתי הוא כ”כ חשוב. גם כאן, אנו במלחמה, וחלק מההישגים של האויב ושל היצר הרע זה להפיל אותנו מוראלית – ולכן, שקיעה בצער ובכאב אין לה תועלת – אלא, מאיתנו במצב כזה מתבקש לעשות דברים שיכולים לעזור לנו ולסביבה ולמי שצריך. חשבי עם עצמך מה את יכולה לעשות: להגיד תהילים – שזה תמיד עוזר גם לך וגם לעמ”י, אם יש לך זמן ומתאפשר לך אז לעזור בסביבה הקרובה למי שצריך (ולא חסר – מאימהות עם ילדים ללא תעסוקה בבית ועד התנדבויות שונות במקומות מגוונים שכרגע צריך) אפשר לבשל למשפחות, להעסיק את בני הבית שלך – כל אלה הם פעולות פיזיות ותעסוקות שהן גם שומרות עלינו עסוקים ולא משאירות זמן לשקוע בחדשות ובעידכונים מלחיצים – וגם עוזרים לסביבה.

ולגבי השמחה? דווקא עכשיו זו מצווה, מצווה אמיתית “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”. תורתינו היא תורת חיים ויש בה את ההנחיות הכי ברורות לאיך צריך להתנהג מתי – המלחמה הזו היא לא הראשונה שעמינו ידע לצערי, ועדיין, לא יצאה הלכה שבזמן מלחמה מותר לכלל ישראל להיות ב’אבלות ובצער’. להיפך, את בוודאי מכירה את האימרה של ר’ חנוך העניך מאלכסנדר “כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון” – ע”י שמחה אפשר לצאת מכל הצרות שבעולם. נכון שיש את “נושא בעול עם חברו” ו”עימו אנוכי בצרה” – כי אנחנו גוף אחד ועם אחד וישראל ערבים זה לזה. אבל להיות בשמחה זה חשוב! זה מעלה את המורל הלאומי שאיתו מנצחים! ולכן מצווה גדולה שתעשי דברים שמרגיעים אותך ומסיחים את הדעת מהבהלה ומהפחד – כי פחד ובהלה לא מקדמים לשום מקום. אני חושבת שקנה המידה שלך יכול להיות “האם הפעולה שעכשיו אני עושה תעזור למצב / לחטופים / לפצעים / לבני משפחתי ולסביבה הקרובה” ברור לך שלשבת ולהיות עצובה ועצבנית לא מסייע לאפחד מהרשימה – כשמנגד להיות חיונית ושמחה ככל הניתן והמתאפשר – עוזר להרגיע ילדים קטנים באזור, מפחית חרדה ומשרה אווירה טובה שכל כך חשובה ונצרכת בימים אלו.

ולגבי הקב”ה, שאת “רוצה ומפחדת בו זמנית וגם כועסת” – גם כאן… חשוב שתדעי שזה נורמאלי והגיוני מה שאת מרגישה – ולא תרגישי אשמה. להפך! עצם השאלה, עצם הרצון וההעלאה הכנה והאמיצה של הדברים על הכתב – הם כל כך מתוקים ומקרבים להקב”ה.

בואי נדבר רגע על הקב”ה ולמה לגיטימי “לכעוס” עליו: תדמייני על מישהו שהולך ברחוב ומועד על מדרכה ל”ע, נופל ושובר את היד. אם הוא יכעס על המדרכה – זה יראה לך נורמאלי? לא… כי אנחנו לא כועסים על דוממים שאין לנו מהם ציפיות ואין לנו איתם מערכת יחסים. על מי ומתי אנו כועסים? על מישהו שיש לנו איתו מערכת יחסים, שיש לנו ממנו ציפיות ואליו רגשות. ולכן, דווקא ה’כעס’ שלך על רבש”ע הוא מובן, הוא נורמאלי, והוא משמח, כי הוא מראה שאת קשורה אליו, שהוא משמעותי כל כך בעיניך, ושאכפת לך המצב ובכלל ושבעצם – את “לא מבינה” מה קרה פה.

וגם הפחד ממנו, גם הוא הגיוני, בפרט עכשיו, שמרגיש שמידת הדין מתוחה והכל כל כך מפחיד ומה יכול לקרות. ודווקא עכשיו, זו הזדמנות להתחזק באמונה – דווקא כשראינו והרגשנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים – אנחנו יכולים להתקרב אליו עוד ולהיות בטוחים באהבתו.

מציעה לך לקרוא ולשמוע שיעורים של חיזוק באמונה שיוכלו לעזור לך ו”להרגיע” אותך בענייני אמונה ובאהבתו האמיתית והאבסולוטית של רבש”ע עלינו. בהשגחה המדוקדקת והמדוייקת על כל אחד ואחת מאיתנו: תנסי לברר אולי עם מורה / מדריכה קרובה מה יכול להתאים לך, אולי ללמוד את הספר “אמונה וביטחון” של רבינו בחיי עם הסבר שאת מתחברת אליו, לשמוע שיעורים של רבנים שקו המחשבה שלהם מתיישב על ליבך, אני אישית מאוד אוהבת לקרוא את ספריה העיוניים של חיה הרצברג שמדברת הרבה על תורותיו של ר’ נחמן, ועל התפקיד שלנו בעולם והאהבה האינסופית שיש לבורא על כל אדם בנפרד – מאחלת לך שתמצאי לך את מה שמתאים לך – אלו מים קרים ומרעננים על נפש עיפה – ויעמדו לך הכלים הללו של אמונה וביטחון שה’ גם אחרי התקופה הזו שתעבור ולימים שלווים ורגועים שעוד יבואו בקרוב אמן!

בקשר לרבש”ע – כבר נאמר “ממך אליך אברח” – ועם כל הכאוס ובתוך כל הכאוס הוא היחיד שיכול לתת לנו מענה ועוגן והוא מנהל את הכל – מציעה לך לפנות בכל יום מספר דקות לשיחה פרטית איתו ולספר לו במילים שלך מה עובר עליך, (ממש כמו שהיית מספרת לחברה קרובה או ליועצת. הכל הכל והכי מפורט) מה את מרגישה, אפילו לשתף שאת כועסת… גם עליו… ולבקש ממנו שיעזור לך בזה, כי זה מבלבל אותך וקשה לך… זה לא אסור לכעוס, להיפך, כל רגש שעולה הוא לגיטימי – אנחנו רק בודקים מה אפשר לעשות איתו ומתפללים על זה לעזרה למעלה. את תראי, שבע”ה רק הקלה וטוב יוצאות משיחות כאלה. ולוואי וההרגל הזה יישאר איתך לתמיד בימים טובים – זוהי המתנה הטובה ביותר שתוכלי לתת לעצמך.

לא נכנסתי פה לדרכי הרגעה וחשיבה חיובית שכל עיתון או מדיה מוצפת בהם. את נראית לי מאוד חכמה ובטוחה שאת הכלים הפרקטיים והמעשיים (כמו מדיטציה, עשיה יומיומית, שמירה על שגרה ושעות שינה ועוד את בטח מכירה ומיישמת).

מאחלת לך ולכולנו גאולה אמיתית שלימה ומהירה, רפואה שלימה ובשורות טובות לכל מי שצריך ונזקק ושבמהרה רבש”ע יאמר לצרותינו די ונזכה לביאת משיח צדקנו!

רותי

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. וואוווו
    כאילו השואלת ג’נבה ממני את המילים. הקלידה במקומי את מה שלא היה בי העוז והכוח.

    והתשובה…..
    מדהים! כל מילה בה כמים קרים על נפש עייפה
    כזאת תשובה יפה ואיכותית
    מתמצתת ומרחיבה
    פותחת וסוגרת
    מבארת ומשאירה מקום לחשיבה.

    מושלםםםם
    תודה תודה תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בזיונות !!!!!!!
תודה מראש,אז ככה…בקצרה: נפשי העדינה מרוסקת לחלוטין,אני שבר כלי ממש,מכיוון ש-ללא גוזמה…”פגעו” בי אנשים,ועדיין,במשך כל חיי (43),וגם פוגעים לחינם כביכול…ואני בסה”כ בנאדם…ואני יודע ומאמין,שהכל משמיים,בצדק,ולטובה,ולכאורה להפגע זו בעצם גאווה סרוחה מצידי,ואני מסכים! כי אין רע יורד מן השמיים כידוע…ועלינו לקבל באהבה,ואני מוחל לכולם,והלוואי שגם ימחלו לי!! ואני גם מודע למעלת...
כיבוד הורים של אמא נרקסיסטית הוא אפשרי?
לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל. לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם...
אחרי לידה ראשונה
ילדתי לפני 4 חודשים. מאז הלידה מרגישה ירידה רוחנית. קשה לי להתפלל קשה לי עם הכיסוי ראש בבית וצניעות בבית תפילות ןברכות.. מרגישה שזה בגלל הקושי להתנהל עם תינוק. אני כאילו קצת כועסת על ה’ על האתגר למרות שיש לי הרבה על מה להודות. זה שונה מהחיים של לפני הלידה....
אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...
דברתי רע על חבר ומרגיש רע עם זה
רוצה לשתף במשהו שקרה לי שלשום ולשאול על זה. התקשר אלי איזה קרוב משפחה לשאול ולברר אצלי על אחד הבחורים בשיעור שלי לצורך שידוכים. אני אישית לא סובל את הבחור הזה, היה לי איתו דברים ממש קשים ניסיתי להתחמק מלתת תשובה ולענות כמו פוליטיקאי ״מסביב״ אבל אז פשוט התפוצצתי וליכלכתי...
העיפו אותי מהסמינר ואני כעת בחברה בעיתית
אני בת 14 והייתי בתחילת שנה בסמינר חרדי מאד העיפו אותי הייתי בבית איזה 4 חודשים ואז הלכתי לסמינר מאד פתוח כאילו הבנות מגיעות מבתים מאד פתוחים המשפחה שלי מאד דוסית ולאמא שלי לא היה מושג כמה זה פתוח ואני תאמת מרגישה שאם אני רוצה להיכנס לחברה שם אני צריכה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן