שלום לך שואלת יקרה,

כשקראתי את השאלה שלך הרגשתי שגם אני מתבלבלת ביחד איתך, נשאבת וחשה סחרור רק מהתיאורים, ממש כפשוטו. משורה לשורה את מוסיפה עוד התמודדות, ועוד אחת ולכן לפני הכל, אני מצדיעה ליכולתך לתאר באופן הגיוני את מה שקורה בתוך סחרחרת המאורעות עם סדר כרונולוגי של סיפור: עבר והווה, עם גורמים ונעלמים ועם ניסיונות כושלים ולבסוף, עם שאלה גורלית כלפי העתיד: מה עושים? אנשים רבים חיים בצורה הזו חיים שלמים מבלי לנסות לעצור, להתבונן, להבין שמותר ואפשר לשנות ועל כך שאת לא מוכנה להמשיך עוד להשתייך לדינמיקה לא בריאה, את ראויה להערכה רבה.

מהשורות שכתבת אני שומעת רגשות מאוד קשים כלפי חמותך, כעס וזעם, תחושה של אזלת יד, של חודרנות, תחושת חוסר ערך ושלא מכבדים אותך כפי שהיה ראוי שיכבדו ואפילו פחד מפניה וממה יהיה כשתהפכו למשפחה גדולה יותר.

בתיאור שמעתי אותה, ראיתי אותה, הבנתי מה היא עושה לך, אומרת לך, איך היא רבה איתך, דופקת לך מבט, מצחקקת, מחטטת בארונות, חוש חושית, דוחפת ממתקים, מתייחסת אליך כאל אוויר, קוראת לך סכסכנית, לא ביקשה סליחה וכיו"ב. אחרי שנגמר לי האוויר והרגשתי שגם אני רוצה לשפוט אותה ביחד איתך, משהו ניקר בי. הרגשתי שמשהו כאן חסר. לא הצלחתי להצביע על מה, עד שקראתי שוב, כמה פעמים. ואז פתאום הבנתי שלא מצאתי אותך. שאלתי את עצמי איפה את?

מאוד רציתי לפגוש בך מבין השורות והרגשתי שתיאור השתלטנות שלה השתלט אפילו על השאלה, כך שאני שומעת אישה שנכנסת למשפחה חדשה, חסרת אונים לגמרי, שעושים לה מה שלא נעים לה, שחודרים למרחב שלה, שמציקים לה בעקביות אבל רגע, איפה היא? מהתיאור נשמע שאת מרגישה תחושות קשות של חוסר אונים אבל בו זמנית, הסיפור שאת מספרת הוא מאוד ריאקטיבי: היא עושה לי… ואז אני מרגישה…, היא אומרת… ואז אני בולעת… וכאן המקום לעצור רגע ולהתבונן כי מהמשחק הזה נשמע שכבר התעייפת…

יש מצבים שדורשים התייעצות מקצועית ונקיטה בצעדים שישמרו על שלום הבית, על הרוגע והשלווה כי זה הכי חשוב. רק מה, כאשר נוקטים בצעד כזה יש לזה מחיר. בזוגיות עצמה. בסופו של דבר היא האישה שילדה את בעלך. וברגע שאת משדרת לו: 'אתה בסדר, אבל השורשים שלך רקובים לגמרי'.. אז איך זה מרגיש? משהו בהערכה אליו מחייב שנפגם וממילא גם שלום הבית. מצד שני, אינני יודעת כמה יש לך את המנדט לשנות אותה ולהרגיע את החרדה הגדולה שמתוכה היא פועלת. יחד עם זאת אנסה להציע כיוון שאני מאוד (מאוד!) מאמינה בו. הוא לא פשוט, אך אני מקווה שאם הוא יתאים לך, תהיה בך את החירות לנסות לאמץ אותו אל חייך.

התפיסות המערביות שחדרו אלינו מדברות עלינו כעל אינדיבידואלים משוללי השתייכות. מצאת את אהבתך? קום והתחתן, הקם בית עצמאי ומנותק מכל מחויבות. זה חדר אלינו בצורה כל כך עמוקה עד שאפילו אנחנו לפעמים בלי להרגיש שופטים את ה"הורים האלה" שסליחה על הביטוי, אמנם נתנו קצת כסף אבל בתכל'ס, "דפקו לנו את החיים".. לתפיסה הזו יש מחיר שמפספס את העובדה שאנו באים מכוחם של ההורים וכך גם מכוחם של הורי הבעל. יש לנו שורשים איתנים שבזכותם אנו יונקים את קיומנו. ברגע שנכיר בערכם למרות הקושי העצום, סיכוי גדול, שנמצא את נקודת התיקון שלנו שבמקומות הללו משתקפת דרכם בצורה החזקה ביותר.

יתכן שציפית ממני לתשובה שיותר תכיל את הקושי והכאב ותסביר לך כמה את צודקת וכמה אין מה לעשות והיא ה"לא בסדר" אך היות ואני באמת מאמינה בדבר הזה ויודעת על אנשים שעשו את זה וחייהם התהפכו והשתנו לטובה ומאוד, לא רק מול החמות אלא גם מול הורים, גיסות, בן זוג וכל אחד וחלקת האדמה שלו… לכן הייתי מציעה לך לנסות, להעריך אותה. זה קשה. בטירוף. אבל את מוכנה לנסות? לנסות לא לשלול את כל האישיות שלה ולעשות איקס אחד גדול, אלא לבוא בצורה שתכבד. להשקיע במילים טובות, לספר כמה את מודה לה על שגידלה לך בעל כל כך מיוחד, להודות, לפרגן לחפש בנרות ולמצוא את החיובי ואת האור שבה, לקחת תקופה מוגדרת שבה את מתעלמת מהשלילי. למרות הקושי.

נסי להתייחס בהומור לעקיצות ולשים גבולות באסרטיביות ומתוך מקום שיצליח לכבד. למה אני מתכוונת? חמותך מסדרת לך את הארונות?

תגידי (במילים שמתאימות לך, קחי את רוח הדברים): "את ממש מדהימה שניסית ורצית לעזור לי לסדר את הארונות, אבל מה, אני משוגעת… מה לעשות? (קחי את האחריות על עצמך, זה תמיד מקל), כשמסדרים לי את הסדר, מבלגנים לי את הבלגן!"…

היא דוחפת לך אוכל? תנסי לענות (ממקום טוב( : "נו, מה שאמא שלי לא הצליחה לעשות את חושבת שתצליחי.. אני סרבנית אכילה גדולה.."? או: "את כל כך משקיעה בנו, אם הצלחנו היום לצאת מהדלת מרוב שפע, עדיף שנשמור את כל הטוב הזה עד לפעם הבאה כדי שנצליח להיכנס שוב… החלטנו לעשות דיאטה אבל ממש תודה שאת חושבת עלינו! ורוצה ללוות אותנו עם אוכל… את פשוט מדהימה… ו-אל תדאגי, הטעם של שבת לא יעבור כל כך מהר.. היה כל כך מושלם..תבורכי…"

אל תהיי פסיבית כשאת מגיעה אליה ומחכה ליחס, הוא לא יגיע… היא מחכה בדיוק כמותך! תנסי את לעצור את הדינמיקה הכל כך מעייפת שתיארת, תנסי את לגדול ולהתאמץ, לצאת מאזור הנוחות שלך ולהשפיע מהשפע שוודאי לי שקיים בתוכך. נסי להיות פרו-אקטיבית (יוזמת) ולא ר-אקטיבית (תגובתית), אל תתני למאורעות לנהל אותך, תנסי למצוא את המקומות שיש לך בחירה בהם ושם תתני את המיטב שבך בצורה נשית ורכה, בצורה מכבדת ומוקירה. השיטה הזו דורשת עבודה עצמית לא פשוטה אבל היא בהחלט מתגמלת לטווח הארוך ומביאה לאושר אמיתי (במקום פלסטרים חיצוניים..)

ולמה אני מנסה ללכת הפוך על הפוך? כי כרגע, שתיכן פועלות מתוך חרדה גדולה. היא לא צריכה להלעיט אותך באוכל. לא. היא צריכה את ההערכה שהבן שהיא גידלה לא אבד לה, שמקומה כאם נשמע ונשמר גם כשהציפור פרחה מהקן… היא מנסה להשאיר משהו ממנה בטרם תלכו. היא נמצאת בתוך אבל משולל הכרה על כך שהיא כבר לא קובעת, ושתחתיה נכנסת פתאום אישה צעירה, היא מנסה להשיב את מקומה ש"נחמס" (ועוד עם עדים והתראה…). כשאנחנו מבינים את המקום ממנו השני פועל, הפגיעה כבר מתרככת לאין ערוך. אנו מבינים שאיש לא רוצה לפגוע בנו בכוונה ושהוא פועל כדי להגן על עצמו, מתוך מקום בלתי בשל. לכן, כשתהיי בעמדה מבינה, יקל עליך לפעול במתינות ולנסות לעשות סדר בדברים. ברגע שתיקחי את האחריות על החרדה שבתוכך, על הפחד שישתלטו עליך, שיחדרו למרחב האישי שלך, ברגע שתביני שיש בך חירות שאינה תלויה באיש (!) תוכלי במקום לקפוא ולחוש רדופה מהסצנה הבאה, לבחור בתגובות מתאימות, במה שטבעי לך לומר. אני מציעה לך לנסות לעבור לעמדה רכה מחד, אבל לא רמוסה מאידך. כך החרדה שלה שמתבטאת בהשתלטות לא תגזול ממך את טיפת האוויר שעוד נותרה בך.

כשאת דוחפת מקרר והבית מלא מים באמצע ספונג'ה טובה, מה יקרה לך? את יכולה לעוף. את נותנת כוח, המקרר "מתנגד" ואת מקבלת חזרה כוח-נגד שבסוף יכול לגרום לך להחליק ולצאת מזה לא ממש בטוב… (החוק השני של ניוטון?), אבל אם תסרבי לכוחנות תעני לה ברכות, במקום לגרש אותה במקלות תנסי להקל בהומור, היא פשוט תימס. תנסי לרכוש לעצמך מקום עניו, מקום שמנסה לא להיות מעליה אבל גם לא להיות שפוטה, מקום שבו לא צריך לריב על "חיית המחמד" המשותפת שלכם שכעת ברשותך , אלא להוקיר ולתת את התחושה שהיא לא מאבדת את בנה מחמדה, אלא מקבלת אותו שלם יותר. כשהוא ביחד עם כלתה המקסימה ושטוב לו. ואז יהיה טוב גם לה. היא יכולה לסמוך עליך. היא אוהבת אותך ושמחה שהפקידה אותו בידיים הנכונות. תהיי טובה, סובלנית והיא תרגיש את זה. ואת יודעת מה? גם אם לא, תזכרי שבכך שאת כועסת, את פוגעת בעצמך, בבריאותך, בנפשך. זה אוכל מבפנים ובשקט… לפעמים רק אחרי שנים רואים השפעות של טינה, כעס ואיבה על הגוף ועל הנפש. לכן לא משנה אם היא תגיב לך בטוב או לא, את הרוגע שלך-את הרווחת, את היכולת לבחור לא להיפגע ולהיות חזקה מבפנים, מעבר לאיכות החיים שאנשים עם לב נקי מרוויחים, את היכולת לעשות עבודה בכך שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך ובוחרת בטוב.

ואני אוסיף נקודה נוספת שחשוב שתאמצי לעצמך: אי אפשר לפגוע במי שלא נפגע.

לכן אני שואלת אותך: מה הנקודה שפוגעת בך? לכל אחד מאיתנו יש איזושהי התמכרות להרגל הרסני שפוגע בנו אך מושרש בנו היטב. ברגע שאנחנו מזהים אותו, אנחנו מבינים שגם לנו יש חלק לא פחות משמעותי לעבוד עליו. אני חושבת שהתבוננות פנימית יכולה לעזור לך ללמוד הרבה ולהתעצם מולה, לא להיפגע אלא להבין שיש לך הזדמנות עצומה לתיקון של הפגיעות הפנימית ששוכבת מאובקת בתוך ליבך.

דוד המלך היה זה שאמר על קיללת שמעי בן גרא: "מה-לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל את- דויד" השל"ה כותב ש: כל מה שיקרה לאדם, יאמין שהוא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה, כי ה' אמר לו קלל והוא שלוחו של מקום מפני חטאיו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל – ב טז, י). ככה יתנהג בכל המקראות הן טובים הן רעים, יאמין ויאמר: 'מאת ה' היתה זאת'.

כשאנחנו מתבוננים על מערכות יחסים, אנחנו לרוב בוחרים זירה חיצונית לנו ובה אנו מתמקמים, יורים ומשפריצים, כואבים ודואבים, נתלים בחוסר ישע, הופכים לשולטים וכיו"ב. נכון שאת היא הזירה שמולה חמותך מתמודדת בצורה של שליטה, אבל היא לעולם לא תוכל להשתלט על מי שלא תהיה נשלטת. יש את הזירה שלך. שהיא שלך לגמרי והיא העבודה והתיקון שלך בחיים. האם יש מקומות נוספים בחייך שהזמינו השתלטות? איפה את מוצאת את עצמך באותם מצבים, פסיבית, נכנעת לנסיבות, כעוסה? ברגע שתהיי חזקה מבפנים, הזירה תהיה שלה בלבד ואת תהיי שלווה ורגועה. ואני כותבת לך מניסיון שלי ושל אחרים שניסו את הדרך הזו.

עבודה פנימית הופכת אותנו לבלתי תלויים במה שיעשו או יאמרו האחרים. לא משנה כמה יפגעו, יעליבו, ישתלטו, יכעיסו, ישנאו או לא יעריכו-הסוד של החיים שזו בעצם החוויה הפנימית שלנו. וברגע שאנחנו מתבוננים ומקשיבים ומנסים לענות על השאלה: מה הקב"ה רוצה מאיתנו בניסיון הזה? איזו בחירה מגדלת ניצבת כעת מולנו? מהי נקודת התיקון שלנו שמשתקפת חזק מהסביבה כעת? (ההורים אגב, הם אלו שהכי יודעים להביא אותנו אל מקומות התיקון שלנו וכנ"ל גם החמות(, נסי לראות את ההתמודדות כהזדמנות להבין את החלקים שלך בסיפור, כי בכל דינמיקה שלא תהא, יש לכל אחד את החלק שהוא מביא אתו לסיפור.

מאחלת לך להצליח להציב גבולות רכים אך ברורים ובהירים מלאים בהומור בהוקרה והערכה, להעריך את עצמך ואת כל סובבייך. בנוסף, נסי לראות, וכאן ההמלצה היא לעשות את העבודה עם איש מקצוע שהוא אובייקטיבי יותר, מהם המקומות שבתוכך שמבקשים לחזור על חוויות בהם אנשים משתלטים עליך, חודרים לפרטיותך וכיצד כרגע חמותך מהווה הזדמנות פז לתקן את המקומות הללו למרות ובגלל האתגר.

מתפללת להצלחתך בהתמודדות מול חמותך החיצונית ומול זו הפנימית באומץ לב, ברכות ובנחישות.

תמר מ.

[email protected]>