תשובה:

שלום וברכה שואל צדיק ויקר.

תחילה אפתח בהתנצלות, שאלתך הגיע אלי ערב פסח, בימים בהם הייתי טרוד במענה הלכתי רצוף, ובשאר ענייני הרבנות של הימים העמוסים האלו. ולכך התאחרתי במענה לשאלתך החשובה ועמך הסליחה.

ובכן, קראתי את שאלתך ומאד מרגש לשמוע על רצונך הטהור והזך לעסוק בתורה ועל חיבוטי הנפש המלווים אותך על ביטול לימוד התורה. אך מאידך, כואב, על ייסורי המצפון הפוקדים אותך ולא נותנים לך מנוח.

התחושה כי הדבר החשוב שאתה עושה בכך שאתה דואג לפרנסת ביתך, גובל באיסור של ביטול תורה, היא תחושה איומה. אדם שעושה דבר מה רוב היום, והוא מלווה בתחושה לא טובה, שכביכול מעשיו לא רצויים, היא תחושה איומה, הגוררת עצב וחוסר סיפוק, וממילא גם דרדור רוחני, כי החשיבה של האדם על אודות מצבו הרוחני הם הקרקע הפורה ביותר לצמיחה רוחנית או חלילה להיפך, כאשר האדם נופל במחשבות רעות על אודות עצמו הוא ממילא גם נמצא בהשראה רוחנית מדורדרת, ולעומת זאת כאשר האדם מרוצה מעצמו הוא נמצא בתנופה ומוכן לצמיחה רוחנית.

ובכן, תחילה חשוב שתדע, הדאגה לפרנסת הבית היא חובה. אתה עושה את חובתך כלפי אשתך וכלפי ילדיך. הרצון הנפלא ללמוד תורה במשך כל היום, הוא רצון חשוב, זו השאיפה שחונכנו עליה, ואכן ישנם שזוכים ללמוד תורה במשך כל היום כשדאגת הפרנסה לא טורדת את מנוחתם, התאפשר להם להתקיים על ידי פרנסת נשותיהן או על ידי תמיכה אחרת שמספיקה לקיום משפחתם. בכל הדורות היו אלו מעטים שזכו לכך, רוב האנשים לא זכו ללמוד כל היום ורק קבעו עתים לתורה. הזכות הזו לעסוק בתורה במשך כל היום כשפרנסת הבית מובטחת ממקורות אחרים הייתה זכות נדירה שהייתה מנת חלקם של רבני עיירות בעיקר, וחוג מצומצם של אנשים שהיה להם הורים עשירים שפרנסו אותם. זה כחמישים שנה שהמציאות הייתה שונה, ובה רוב הלומדים בישיבה קבעו עצמם כאברכי כולל גם אחר החתונה, משך שנים מרובות ורק חלק מועט יצאו לפרנס את ביתם באופן מלא. אינני יודע כמה זמן תתאפשר המציאות הזו, אך אינני עוסק כעת בהגדת עתידות, כולי תפלה שתתאפשר מציאות של כמות גדולה של לומדי תורה שיכולים להתפרנס בכבוד ללא טרדות הפרנסה, גם שנים רבות אחר נישואיהם.

אך חשוב לדעת, שהמציאות הזו, היא לא המציאות הטבעית, זהו סוג של נס שאירע לדור האחרון, יתכן והוא קרה בכדי להעמיד את הדת על תילה אחרי מאורעות השואה, אך שוב, אינני עסוק במציאת סיבות וחתירה אחר הסיבות מדוע זכינו לנס הזה ובניסיון להתנבא עד מתי הוא ימשך, אין לי אלא את היכולת לייחל ולקוות שהנס הזה יוכל להימשך.

מדוע חשוב לי כל כך לומר מה היה, אם אני אומר שאינני עסוק בעתידות, וכעת ישנה מציאות כזו רווחת בה רבים מאד יושבים ולומדים גם אחר החתונה וישנה אפשרות כזו לאנשים רבים. מה לי אם כך היה כל הדורות או לא.

בכן צריך לדעת מה היה בכדי לדעת מה התורה דורשת מהאדם. בעקבות המציאות של הדור האחרון, הפכה תפיסה כביכול יציאה לעבודה היא סוג של חטא, כביכול אדם שדואג לפרנסת ביתו הוא עוסק בעיסוק “בדיעבד”. אך אם זו לא הייתה המציאות כל הדורות, ובמשך דורות רבים מאד רוב האנשים יצאו לעבוד לפרנסתם, משמע שאין זה חטא. ובכן כך מפורש בדברי חז”ל הקדושים (ברכות לה עמוד ב):

תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו’. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.

אביי מכריע כי “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן”, הגמרא מעידה גם שתלמידי רבא הקדושים, עבדו במלאכתם בשדה ורבא דרש מהם לא לבוא לבית המדרש בחודשי ניסן ותשרי שהמלאכה בשדה גדולה בכדי שיהיו פנויים ללימוד התורה בשאר חודשי השנה [כאשר ברור שבחודשים אלו שהם חודשים של העיסוק העיקרי של החקלאי ולכך רבא ביקש שלא יבואו כלל בכדי שהגידולים בשדה יהיו כראוי ואחר כך יהיה להם ממה להתפרנס, והיו צריכים גם במשך השנה לעסוק מעט בזה, אלא שרבא דאג שיהיה להם מקור פרנסה עיקרי שלא יהיו צריכים במשך השנה לעסוק במציאת מקורות פרנסה נוספים, אבל עיסוק מסוים בשדה ובמכירת היבול נדרש כל השנה].

הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם!!! יש מיעוט שמסוגלים לזה, יש מיעוט שיכולים, אבל לרוב זה לא מתאים. היתכן? מה עם איסור ביטול תורה? היתכן שהעולם עשוי באופן בו הדרך הטבעית, החיים באופן הרווח כרוכים באיסור של ביטול תורה?

ברור שאדם שיוצא לפרנסת ביתו לא עובר על איסור של ביטול תורה, הוא עושה את המוטל עליו.

ומה באמת עם איסור ביטול תורה?

ובכן יש בדברי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל בספרו אבן האזל דברים חשובים בענין הזה, ואלו דבריו:

הרמב”ם (הלכות מלכים פרק ג הלכה ה-ו) כותב ביחס למלך “המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. וכן לא יהיה שטוף בנשים, אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר לא תתן לנשים חילך, על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.

ר’ איסר זלמן שואל על מה שכתב הרמב”ם “אלא יהיה עסוק בתורה ובצורכי ישראל ביום ובלילה” כביכול כל זה דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר “כל ימי חייו” וקשה שבהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה כ) כתב הרמב”ם “עד אימת חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך” ומבואר שזה דין בכל אדם מישראל. וכתב באבן האזל יסוד חשוב בענין ביטול תורה:

ונראה דכאן אנו דנים באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתייה וכן בהלכה ו’ שרוצה להיות מצוי אצל אשתו, וזה אינו אלא במלך, אבל הדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לבטול תורה בהכרח על ידי השכרות או בעילות נשים, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועוד הרבה פסוקים מחיובי תלמוד תורה. ועיין בספר מעלות התורה בתחילתו שמנה יותר משלושים מצות עשה ומלא תעשה על ביטול תורה.

איסור ביטול תורה לא נאמר כשאדם עוסק בדבר מה, אפילו אם עוסק בתענוגים. איסור ביטול תורה נאמר על מי שלא עושה כלום. שיושב בטל ללא כל עיסוק. אם אדם מתבטל מלימוד התורה כי הוא עסוק בדבר מה חיוני, הוא לא עובר על איסור ביטול תורה.

לדעת שהעוסק לפרנסת ביתו לא עובר על איסור של ביטול תורה איננו צריכים את חידושו של ר’ איסר זלמן, דברים פשוטים הם. התורה לא ציוותה ללמוד תורה בזמן שהאדם צריך לעסוק לפרנסת ביתו. אך חשוב לדעת את דברי ר’ איסר זלמן שהם יסוד חשוב בהבנת האיסור של ביטול תורה. אדם יכול לעסוק לפרנסת ביתו רוב שעות היום ולא לעבור על איסור של ביטול תורה. אם אדם עוסק בדבר מה חיוני הוא לא “מתבטל” ואם הוא לא עסוק בדבר מה חיוני הוא “מתבטל” ואיסור ביטול תורה נאמר על מי שמתבטל.

אם לבריאות נפשך, למנוחת נפשך, אתה צריך קצת לפוש בנסיעה לביתך באוטובוס, אין איסור ביטול תורה אם לא תקרא תהלים בדרך. אם צריכים אותך לעזרה בבית, אינך עובר באיסור ביטול תורה אם אתה עוזר בבית. לעומת זאת אם צריכים אותך בבית ואתה לא עוזר, פעמים וזו מצוה הבאה בעבירה אם תלך מהבית ללמוד.

כמובן שצריך להקפיד לקבוע עתים לתורה, אין אדם שפטור מזה. כל אדם צריך זמן מסוים בו הוא קובע ללימוד התורה. אך האובססיביות, לא תועיל לקביעת יותר עתים. היא תגרום רק חוסר מנוחת הדעת, כך שגם המפגש היומי עם התורה שכן מתקיים ייעשה מתוך כפייתיות שכזו, שהתורה לא תחדור בך ולא תיקבע ברוחך.

לכל אדם נועדה שליחות אחרת בעולם, השליחות נועדה לו מלמעלה. אין בידו לדעת מה היא שליחותו. החיים מובילים את האדם לעשות את שליחותו. יש ששליחותם היא ללמוד תורה רוב שעות היום ויש ששליחותם היא אחרת. כאשר המציאות של החיים היא שאדם צריך לצאת לפרנסת ביתו, בין אם הסיבה היא כי אין לו די לפרנסת ביתו, ובין אם הסיבה היא כי אין לו מסוגלות ללמוד כל היום מכל סיבה שרק תהיה. ישנם אנשים שמציאות חייהם, או קוי האופי שלהם גורמים שהם לא מסוגלים ללמוד כל היום, אנשים כאלו יש להם שליחות אחרת.

חוסר המוכנות לתפוס ששליחותם שונה גורמת להם שהם לא מסוגלים להתרכז בשליחות שלהם, והם כל הזמן פוזלים אל עבר שליחות אחרת שהיא לא שלהם.

אני מאד מעריך את הרצון שלך ללמוד תורה, זה חשוב, ולואי שכל אלו שיצאו לעסוק בפרנסתם היו טרודים קצת יותר בחיוב של קביעת עתים לתורה. אבל יש פער עצום בין הצורך לקבוע עתים לתורה, ובין להתהלך עם רגשות של מצפון על כל עיסוקיך, בין הרצון לקבוע עתים לתורה לבין להתנהג באובססיביות ובכל רגע לחוש כאילו אתה עובר באיסור של ביטול תורה.

אם אתה מרגיש שהסביבה שלך לא מספיק מבינה את הצורך שלך לקבוע עתים לתורה, תוכל לדבר על כך, פעמים ונשים של אנשים עובדים לא מבינות מספיק את הצורך הזה, הן חושבות שאם הבעל שלהם הוא לא אברך כולל הוא לא צריך ללמוד תורה כלל. הן לא אשמות לא לימדו אותן על כך, לימדו אותן לשאוף שבעליהן ילמדו כל היום, שכחו ללמד אותן שיש מציאות אחרת, מציאות של בעל שלא לומד במשך כל היום, אבל עדיין מוכרח גם לקבוע עתים לתורה. צריך לדבר על כך בנינוחות, ולבאר את הצורך הזה.

יתכן וכיון שאתה מחצין החוצה כביכול כל המצב שלך הוא בדיעבד, סביבתך לא מבינה אותך, ואולי רוצים לחלץ אותך מהתחושה הזו המלווה אותך, ולכן לא רוצים לסייע לך להתמקד בזמן ברור בו אתה קובע עתים לתורה. אם תהיה ממוקד, אם תבין את השליחות שלך, אם תסכים עם עצמך על מה שאתה עושה, ורק תהיה ממוקד ללמוד בשעות שיש לך לפנות ללימוד התורה, תחזור משם שמח, ותהיה שמח כל היום, ישמחו לתת לך את הפנאי הזה ללימוד התורה.

אובססיה היא שלילית, ולעולם לא תביא את האדם למקום טוב. חשוב שהמציאות של החיים יהיו מתוך איזון ולא מתוך אובססיה ותחושה של לחץ. חפש את השליחות המיועדת לך משמיא במקום עבודתך, קיים את השליחות המוטלת על כל אדם ואדם להיות בעל ואבא טוב תומך ושמח, כך תוכל לחנך את ילדיך לתורה ולמצוות מתוך אושר, וכך תוכל גם ללא אובססיה למצוא זמן מתאים לקבוע עתים לתורה ללא מפריע.

יש עוד נקודה חשובה. פעמים רבות בעקבות חוסר המוכנות להשלים עם המצב, אנשים לומדים בזמן הקצר שנותר להם ללמוד דברים שאין להם מהם תועלת גדולה.

הם עסוקים במצפון שלהם על עזיבת הכולל, ומנסים להשקיט את המצפון על ידי לימוד מחליף שיוצר להם תחושה שהם לומדים כמו בכולל, בזמן שלימוד זה לא מביא להם תועלת.

חשוב מאד להשקיע מחשבה מהו הלימוד המתאים למציאות הקיימת, לא למציאות הדמיונית, ולראות שיש בלימוד שלומדים תועלת של ממש. כל אחד מרגיש תועלת בדבר אחר, יש שהתועלת שלו מכך שהוא מוצא את עצמו בקיא יותר בהלכות המצויות, יש והתועלת שלו יותר בכך שהוא לומד דברי אגדה שמחזקים את רוחו, ונותנים לו יכולת לחשוב יותר נכון על החיים שלו כיהודי, לימוד שנותן לו פרספקטיבה נכונה על החיים. יש שלימוד נושא עיוני יועיל לו, לכל אחד יהיה לימוד אחר שהוא משמעותי עבורו, אך העיקר לחשוב על אודות הלימוד ולחפש ולתור לימוד שיגרום לו סיפוק וחשק. שקביעת העתים לא תהיה לו למעמסה, אלא לטל תחייה שישפיע עליו כל היום כולו.

כאשר תיטיב למצוא לימוד מותאם עבורך, אותו זמן קצר, יוכל להשפיע על כל יומך תהיה מאושר ולא תרגיש מנותק מלימוד התורה.

אני מברך אותך שתגיע לשלימות עם עצמך, שתשמח במעשיך, שתסכים עם עצמך, שתסכים עם מה שאתה, ואז ממילא תמצא את השליחות שלך כאן עלי חלד, וכך אתה וכל סביבתך תרגישו בשמחה ואושר שילוו אתכם כל ימי חייכם.

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]