שלום לך בחור חכם

מאוד מרשימה השאלה שלך, אתה ממפה את האפשרויות בצורה בהירה וחדה, מתוך מודעות למעלות והחסרונות של כל אפשרות. נדמה שמיצית את כל הצדדים, אפילו העלית את האפשרות שאין לזה תשובה..

אתה מודע מאוד למה שקורה סביבך, ונדמה שדווקא המודעות הנפלאה שלך, מערפלת עוד ועוד את הענין עד שאתה מסתפק עם עצמך מה בדיוק מפריע לך.

הערפל הזה הוא כל כך סביר. מרוב עצים לא רואים את היער, ודווקא המודעות שלך היא זאת שגורמת לדברים להיות לא בהירים. עוד ועוד מודעות לאפשרויות העומדות לפניך מרחיקה אותך הגדרה ברורה.

אתה מודע לכך שהתורה ועולם הרוח הם מהות החיים, אבל אתה מסתפק היכן נכון למצוא אותם בצורה הכי מספקת. מחד התורה מאידך התרבות המערבית.

ולכאורה אלו הן שתים צרות זו לזו. אתה אומר: אין משמעות לחיים ללא תורה, מאידך האמנות והספרות הן גם כן חלק מהחיים שלך.

אתה אומר שהיית רוצה שהדברים ילכו יחד – בהרמוניה, אבל אתה מרגיש שבאיזה שהוא מובן זה תמיד אחד על חשבון השני, אתה נוטה לקבל את העמדה הישיבתית שצריך לבחור.

בשלב הזה חשבתי לומר לך שיש מרחב שבו הדברים קיימים באינטגרציה, בתנ"ך ובספרות המחשבה היהודית. אבל אתה מתייחס לכך מיד ואומר, שהעולם הזה לא מספיק מפותח ומושקע ביהדות, אתה מוסיף וטוען: למחשבה היהודית בניגוד למחשבה מערבית, יש כיוון חד משמעי ומחייב, ואין בה את הרכות והחירות, זה מרחב לא מספיק משוחרר. אתה גם מודע לכך שכל זה רק מה שאתה מכיר ואולי זה אחרת.

אכן המחשבה היהודית רחבת אופקים בעלת חירות מיוחדת משלה ורבת גוונים, אבל העובדה שאינך יודע על זה משקפת בעיה גדולה אחרת. והיא, שהמחשבה היהודית יש לה תנאיי כניסה קשים – התמודדות עם טקסטים קשים, שפה לא מוכרת, מאמץ מחשבתי, הרבה עבודה קשה לבד. א אפשר לדמות את זה בשום מובן להגות וספרות מערבית שיש בה הרבה ציצים ופרחים, היא קלה נגישה נעימה וקלילה [וריקה]

השאלה המעשית שלך היא, כיצד לחיות? האם להיות 'הוגה על פי התורה', או 'איש תרבות' שחי את החיים. ומיד משתלט על שאלתך ערפל – אתה לא בטוח שיש לכך תשובה בכלל, ואולי זו דילמה קיומית קבועה, [כלומר משהו שצריך לשאול כל יום מחדש, ולענות מחדש] הגדרת שאלה זו כשאלה בעבודת השם, כך כתבת בכותרת. זו אכן שאלה בעבודת השם, זו שאלה כיצד לחיות את החיים הפנימיים, זו היא עבודת השם במובן המדויק שלה.

באופן רחב יותר, השאלה שלך היא בעצם שאלת זהות אישית. כלומר אתה לא שואל מה טוב לעשות או להיות, משום שברור לך מהי כל דרך ומה המחירים שלה. אבל אתה שואל מי אני? כלומר למה אני שייך, וכיצד אני בעצם מארגן את כל חלקי החיים האלו הפועלים בתוכי? אתה מזהה בתוכך מגוון חלקי חיים הסותרים לכאורה זה לזה ומשתייכים לעולמות שונים, כאילו לא מרגיש שניתן לארגן את כל זה לכדי זהות הרמונית אחת.

אתה מסתפק בין הוגה על פי התורה לבין איש תרבות. באמת אלו הן שתי הגדרות קרובות כל כך זו לזו עד שבמבט מבחוץ קשה להבין מה ההבדל ביניהם. אמנם מבחינה חיצונית מדובר במראה והתנהלות שונה, האחד הוא אדם שקוע בתורה והשני הוא אדם של חולין, אבל במבט מעמיק וכנה, שים לב, האם הדברים כל כך סותרים? או שבהתבוננות מעמיקה בעצם הדברים משולבים זה בזה?

בעלי מחשבה כמו רבי משה שפירא זצ"ל ורבי יונתן דייויד שליט"א הם אמנם רבנים ואנשים גדולים ממש, אבל הם גם עונים על ההגדרה של אנשי תרבות, אלו הם אנשים שהמחשבה שלהם היא למעשה חלק מתרבות המערב, ואלו הם גם אנשים שידעו את תרבות המערב היטב. אנשים שיתכן והיית פוגש באקראי במוזיאון ישראל. היהדות עצמה היא חלק מהתרבות המעצבת את העולם. במובן הזה חלק גדול מהיצירות התורניות שלנו – המחשבה של רבי חיים בריסקער ורבי שמען שקאפ, או הלמדנות של החזון איש [וכתבי רבי נחמן וכו'] כולן בעצם יצירות שייתכן ובעתיד ייחקרו כחלק מתרבות המערב בת ימינו.

במובן הפוך, האם ישי ריבו או שולי רנד הם 'אנשי תרבות' בלבד, האם אינם אנשים של עבודת השם?

היצירה שלהם ברובה עסוקה בקרבת השם ובמקום של האדם מול הבורא, באותה שיטה שעשו זאת משוררי ספרד של תור הזהב ריה"ל ורבי שלמה אבן גבירול.

במובן הזה האמנות הטובה שלהם היא בהיבטים מסוימים לימוד תורה. במבט מעמיק, הדברים מעורבים זה בזה ומשתלבים זה בזה, אמנות ותרבות יכולות להיות לימוד תורה, ולימוד תורה יכול להיות תרבות.

אולי דווקא לכן זה כל כך מבלבל. כי באמת הדיון איננו דיון לגופה של תורה או לגופה של חכמה.

דווקא בגלל שהדברים נמצאים במציאות עצמה באינטגרציה זה עם זה קשה למצוא הגדרה יציבה ובהירה שאינה חונקת. הגדרה שלא תעשה עוול עם מהות הדברים ומורכבותם.

אבל למה בעצם חשוב לקבל הגדרה מוחלטת ברורה? בגלל הצורך האנושי העמוק והחשוב מאוד ב-זהות.

ככל שאנחנו חיים בעולם עשיר יותר ומאפשר יותר הצורך בזהות מוגדרת עולה. דווקא רוחב האפשרויות שנוצר בחברה החרדית בשנים האחרונות [לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה 10% מהחברה החרדית מגדיר את עצמו חרדי חדש] מייצר עיסוק רב יותר בזהות, בהגדרת זהות ותתי זהויות.

אנשים קצת יותר מבוגרים ממך, לא חשבו שניתן להיות מה שאתה מכנה הוגה על פי התורה, ולא שניתן להיות איש תרבות, כולם היו צריכים להיות אברכים חשובים ת"ח, ואם אין ברירה אפשר לעבוד במה שהכי מכניס כסף.

אם אנשים התעסקו בדברים זה היה יותר מתוך תחושת כורח פנימי או חיצוני ולא מתוך תחושת בחירה ותכנון. הדיון שלך נובע דווקא מכך שיש בפניך יותר אפשרויות מבעבר, ודווקא בגלל שיש לך מודעות למחיר שבכל בחירה, דווקא לכן עולה הבלבול הזה.

אני חושב שכדאי להבין טוב יותר את המושג זהות, משום שבסוף השאלה שלך היא שאלת זהות, שאלה של הגדרה עצמית.

אחת הנקודות שניתן לשים לב בין השורות שלך זה החיפוש אחר הגדרה חדה ומדויקת.

נדמה שאתה מאמין שהדברים יכולים להיות מדויקים. יש לכך סיבה טובה, כי באמת זהות צריכה להיות דבר מזהה-ברור מוגדר ובהיר, לאוסף תחומים וכמיהות רעיונות והתנהגויות לא קוראים זהות. זהות מטבעה היא מיטת סדום, היא מותחת חלקים מתוכנו, וחותכת חלקים אחרים. הסיבה לכך זה הרצון בדבר מוחלט ויציב. אדם שזהותו לא ברורה ולא יציבה נתפס כאדם חלש או פגום.

מצד שני אם נתבונן, הרי ברור שכל אדם הוא בעצם אוסף של חלקי מחשבה תרבות מילים רעיונות ההתנהגויות חוויות שפה וצורות. האדם הוא באמת מוצר די נזיל – כל אדם. האדם עצמו הוא כל כך רב גוני והנסיון לתכלל אותו לכדי איזה שהוא דבר אחדותי ומובן, הוא למעשה נסיון דמיוני, דבר ריק. המציאות איננה כזו. האדם תמיד נע על ציר, על רצף, הוא לעולם לא איזו שהיא הגדרה תרבותית או רעיונית.

דווקא לכן עלינו להבין מה השאיפה לזהות.

לכאורה ברמה השטחית ניתן להבין את זה כצורך חברתי, כלומר הצורך בהגדרה כדי שאנשים יידעו כיצד לפנות אליי ועל מה לדבר איתי, ובמובן פוליטי לאיזו קבוצת כוח אני שייך, בעד מי אני ואויב של מי.

זה באמת חשוב, בעולם חסרי זהות קשה יותר להתנהל, לבנות מוסד, משפחה, קהילה וכו' אפילו שמירת הביטחון נעשית קשה יותר, כאשר לא ניתן להשתמש בזהויות. [תאר לעצמך שהיו מגייסים את כל הערבים והיו עוצרים בכל מחסום יהודים וערבים כאחד]

אבל בעומק נוסף, האמת היא שזהות איננה רק כלי חיצוני כלפי החברה אלא אדרבה היא בעיקרה ענין של האדם עם עצמו, האדם עצמו משליך על עצמו זהויות מתחלפות, בהתאם להגדרות פנימיות ובאותה שיטה של מיטת סדום של הארכה וקיצור. התכלית בזה היא יצירת עיקביות פנימית המאפשרת להגיע להישגים ממשיים. ילדים פחות נדרשים לכך, ולכן הם פחות 'זהותניים' אבל אנשים בוגרים צריכים להיות נאמנים לקו של עצמם – להגיע לעבודה כל יום, לחיות בנישואין, לקיים את ההלכה וכו' לשם כך הם משתמשים בכלי הנקרא – זהות.

זו נקודה חשובה.

הנפש של האדם צריכה זהות, אבל זהות איננה 'מה שאנחנו באמת' אלא להיפך בדיוק היא סיפור שאנחנו משליכים על עצמנו כדי לתפקד באופן מסוים, כמו שחקן שמגלם דמות ו'נכנס אליה' כך כשאנחנו לומדים תורה אנחנו חווים את עצמנו כאילו היינו הרמב"ם והרמב"ן, וכשאנחנו משחקים כדורגל אנחנו חווים את עצמנו כמו שחקנים מוכרים לנו, וכן הלאה. הזהות היא כלי בבסיסה.

אנחנו מודעים לכך ש'צייר' זה לא אדם עם כובע ברט וחייל הוא לא בחור עם מדים ירוקים ורובה. אלא הדברים נזילים פי כמה וכמה והאדם חורג תמיד מההגדרות הללו, עד שההגדרות הללו כמעט לא רלוונטיות. בגלל שההגדרות ה'אמיתיות' והמהויות איננן משקפות דבר, כי הצייר והחייל הם אדם ככל אדם ובמבט רציני נראה שכמעט אין לכך משמעות, לכן אנחנו אומרים למעשה להיפך – מי שמצייר הוא 'צייר', מי שלוחם הוא 'חייל'. כלומר, הגדרות אלו לא משקפות שום דבר במציאות באמת, אלא זו דרך לנסות למשש את המציאות על ידי המצאת סיפורים.

הסיפור עוזר לצייר להבין מה הוא בעצם עושה ולחייל להבין לאיזה 'סיפור' הוא משתייך, וכך לתפקד טוב יותר. אולם כאשר לעיתים המסכה נקרעת, ופתאום האדם לא מתפקד כפי שמצופה ממנו, והאדם נוזל מחוץ להגדרה [כמו שקורה כל הזמן למי ששם לב] ניתן להבין שאין זאת, שהנה נתגלה שהכל שקר וצריך לזרוק את הזהות הזו 'אני לא צייר ואני לא חייל', אבל גם ניתן לעשות הפוך. לומר מאז ומעולם חייל וצייר היו מילים ריקות – כלי לתיפקוד מסוים ותו לא, א"כ מכאן ולהבא עלי להמשיך לחקות את עצמי, ולתפקד כפי הזהות שלי שאיננה אלא מדים מסוימים.

בפילוסופיה עכשווית מכנים את זה ביצועיוּת [פרפורמנס, וזה לא אותו דבר כמו בתעשיית התרבות] זו החוויה אנטי-זהותנית במובהק שמבינה ומודעת לכך שכל זהות היא כלי עבודה – היא מגדלור שעוזר לנו לתפקד אבל היא לא אנחנו. זו ההבנה שכשתוקפים אותנו למעשה תוקפים איש קש, כי הזהות שלנו היא לא מה שאנחנו במציאות. ושאם ישנן סתירות פנימיות בתוך הזהות, זה לחלוטין סביר, ושאנחנו יכולים לעצב לנו זהות כפי הדבר שנראה לנו הכי נכון לעשות.

דווקא מהמקום הזה, החינוך הישיבתי הדורש לבחור בין זהויות מקבל נופך עמוק יותר. הישיבות מחנכות לכך, שבשביל להגיע להישגים רוחניים עוצמתיים צריך לרכז מאמץ. התמקדות זו נובעת במהותה על ידי בחירה בזהות אחת, כאשר אדם בוחר זהות אחת חדה וברורה יהיה לו קל בהרבה להגיע להישגים רוחניים גדולים. ולכן כאשר אנחנו מנסים לחנך בני אדם להיות תלמידי חכמים עלינו לייעץ להם לבחור זהות חד משמעית. באותו אופן קואצ'רים כלכליים דחפים בני אדם להתמקד ברצון להיות מליונר, ולדחות כל שאיפה אחרת. אבל זה רק כלי עבודה.

עליך לבדוק מה הזהות שכדאי לך לסגל לעצמך. ייתכן ומתאים לך לומר לעצמך אני 30% איש תרבות 20% הוגה על פי התורה, ועוד 50% אברך רגיל או כל חלוקה אחרת. זה לא צריך להיות הגיוני או מדויק, זה פשוט צריך להיות נכון מבחינת ההבנה הפנימית שלך ועולם הערכים שלך.

יכולות להיות לך סתירות פנימיות וחוסר עיקביות. מותר לך לשנות את זה ומותר לך להחליט שעכשיו אתה מתעלם ממי שאתה. הכל הגיוני, הכל סביר. זה לא אומר שאתה לא צריך להגדיר לעצמך זהות. הגדרת זהות היא דבר חשוב בפני עצמו, אבל בה במידה חשוב לזכור שזה לא משקף את המציאות אלא זה כלי עבודה. כדי לממש את הערכים שאתה מאמין בהם.

אני מקווה שהועלתי לך, נהניתי במיוחד משאלתך

תכתוב תמיד אם תרצה

יוסף