שואלת צעירה ויקרה,

כמה מרגש ומשמח לפתוח שאלה כזו, באמירה הנפלאה "אני אוהבת ללמוד תורה". מה יכול להיות יותר מרגש, ממי שמרגישה שהתורה היא עבורה מקור מים חיים, שקשה לה לחיות בלעדיו.

אני מנסה ללמוד ממכתבך מה הבעיה שעימה הינך מתמודדת. מתוך המעט והקצר שכתבת אני מתארת לעצמי בחורה חרדית שככל הנראה גדלה על אהבת תורה, ספגה אותה לוורידים בחינוך שקבלה, ומבקשת להשאר מחוברת לשורשיה גם לאחר שסיימה ועזבה את כותלי הסמינר.

מה להבנתה עומד על כף המאזנים? "אוהבת ללמוד תורה" מול "זה לא מקובל בכלל".

כחרדית מבית, אני מנסה להבין מה לא מקובל להבנתך, שעשוי למנוע ממך להמשיך לעשות את מה שלדבריך את כל כך אוהבת, וזה ללמוד תורה. הלא אין מחנכת שלא תראה בך בוגרת ראויה של חינוכה, בהשתוקקות שלך להמשיך ולשאוב ממעינות החיים של היהדות והמחשבה היהודית על ענפיה השונים, גם לאחר שכבר אינך נמצאת במסגרת מחייבת המכתיבה לך סדר יום ולימוד קבוע.

ואז אני ממשיכה וקוראת "אני אוהבת ללמוד דברים שנחשבים של "בנים".

אמנם לא פירטת, אך אני יכולה לחשוב על כמה אפשרויות כדי להבין את מה את אוהבת ללמוד, ואשר אותו את מכנה, 'של בנים'.

האם את מעדיפה לימוד רציונאלי המאתגר את השכל והאינטלקט על פני לימוד שהוא יותר חוויתי ומעורר את הרגש והחוויה הדתית?

האם את מעדיפה חשיבה משפטית, וחידוד צדדי המחלוקות והשיטות על פני הגות ורעיונות המדברים אל הלב?

האם את מעדיפה להתפלסף ולהבין את תהליך שיקול הדעת ופחות מעניין אותך השורה התחתונה והמעשית שדורשת רק שינון?

האם את רוצה להיות שותפה לשולחן הדיונים ולהבנת דרכי יצירת החוק ההלכתי, ולא להסתפק רק ביישומו ומימושו?

האם את מבקשת ללמוד גמרא, ספרות הלכתית-פרשנית לדורותיה, ולא רק ספרי מוסר מחשבה וחסידות?

כפי שאת רואה, ניתן לחשוב על שאלתך במספר זויות, שהמשותף לכולן, שלמעט חריגים שניתן להצביע עליהם לאורך הדורות, אכן למידה מן הסוג הראשון לא הפכה לדרך המלך, ולא הייתה נחלתן של נשים רבות בדורות עברו. ניתן לאמר אף שלא היה לה 'ביקוש' בקרב הנשים, כך שהעובדה 'שלא ראינוה' אינה ראייה מובהקת לכך שיש בכך בעיה.

כפי ששמחת אותי במשפט הראשון שבו פתחת "אני אוהבת ללמוד תורה", כך, ואף יותר, שמחתי במשפט שבו בחרת לסיים את שאלתך "זה גורם לי באמת להתקרב לה' ולהבין את רצונו".

ממשפט זה אני למדה על המוטיבציות המניעות אותך, שלא הרצון להדמות לבנים מנחה את צעדיך אלא דווקא הרצון להדבק בבורא, להטען רוחנית, וללמוד תורה ממקום שליבך חפץ בו ושמדבר אליך, מצמיח אותך ומרומם אותך. נראה לי שאת מזהה באינטואיציות פנימיות עמוקות שעם צאתך לעולם, לעולם העבודה, לעולם הפרנסה, שכרוכים אולי גם בלמידה אקדמית, והעמקת רגלייך בעניני עולם, את זקוקה גם להזנה רוחנית מתאימה ולהעמקה תורנית מקבילה ורצינית לא פחות בעניני תורה, כדי שתלכי יציב ולא תצלעי.

הבנה זו עמדה גם בבסיס הקמת בית ספר בית יעקב של שרה שנירר. בתקופתה, ובהתאם לעומק החשיפה של תלמידותיה לנעשה בעולם בו חיו בתקופתה, היא בקשה להרחיב את האדנים התורניים עליהם יושב חינוכן של הבנות, ובכך ליצור את אותה הקבלה והתאמה נחוצה ומתבקשת.

ועל כך כותב הרב משה מלכה בשו"ת מקווה המים (חלק יו"ד סימן כא), שגם ר' אליעזר שאמר בגמרא ש'מלמדה תפלות' על לימוד תורה לנשים ודאי יודה, שמדובר היה בתקופה שבה נשים חיו ופעלו במסגרת המשפחתית, וממילא לימוד התורה היה מוציא אותן מן הבית, ועשוי חלילה לגרום להן להוציא את דברי התורה לדברי הבאי. אך בתקופתינו, שנשים פועלות ועובדות ועוסקות במרחבים ציבוריים, משכילות בתחומי דעת שונים ולומדות להתחכם מכל החוכמות והמציאות המקפת אותן, דווקא לימוד התורה, כולל תורה שבעל-פה, המאור שבה הוא זה שיחזירן למוטב, הוא זה שיתן להן בסיס לחינוך בני משפחתן, הוא זה שיתן את 'משקל הנגד המאזן והמיישר' להשפעה הסביבתית רווית התככים שבה הן מוקפות. לטענתו, בת שלא תעמיק בלימוד תורה, מן הסתם לא תשב בביתה אלא תנצל את הזמן הפנוי לדברי הבל ובילויי סרק (והיום היינו מוסיפות גם את פיתויי הטכנולוגיה), וממילא, אם זו האלטרנטיבה, אין חולק שמוטב שתעסיק עצמה בריבוי תורה ודעת.

דומני שאין צורך להוסיף על דברים הלכתיים בהירים אלו, שגם מתיישבים על הלב, לכל מי שעיניו בראשו ומבין נכוחה את המציאות המאתגרת שבקרבה אנו חיים ופועלים היום.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהסיפור המנחה של חיינו, שלאורו גדלנו הוא סיפורה של רחל, אשת ר' עקיבא, ששלחה את בעלה ללמוד תורה במשך עשרים וארבע שנים, והוא זה שעיצב את דגם ה'בית של תורה' אותו ראינו לנגד עינינו, ולפיו, כדי לגדול בתורה, עלינו להפריד בין חול לקודש, לאפשר לגברים להרחיק נדוד לבית המדרש, שם 'במערה של ר' שמעון בר יוחאי (המטפורית כמובן) הם יגדלו בתורה, ואנו בעזרת ה', נזכה להיות שותפות בשכר – שכן 'שלי ושלכם שלה'. השותפות תבוא לידי ביטוי בקצירת התוצאות, כאשר המשימה תסתיים.

תודעת ההתבדלות הזו גם פיעמה ב'רוח התקופה' ונכחה במישורים אחרים בחיינו. כדי לשמור על זהותינו הרוחנית, ניתקנו עצמינו מכל קשר לאקדמיה, לתרבות בלוי ופנאי, למקומות עבודה מחוץ לקהילה, מקבוצות דתיות אחרות, ומחילוניים בפרט. הקפנו את עצמינו בחומות שקופות שבידלו אותנו מן העולם שבחוץ.

לעומת ההבדלות והפרישות מאשתו שאפשרה את צמיחתו של ר' עקיבא, המדרש בילקוט שמעוני מספר על בנו של ר' עקיבא, שלא מוצג בשמו, אולי כי הוא נציגם האריכיטיפי של כל בני הדור השני והשלישי שנולדים למסורת מונחלת שלא תמיד בחרו בה בעצמם, ועליו מספר המדרש סיפור אחר:

המדרש כתוב בארמית, ולכן אכתוב אותו בקצרה בתרגום לעברית:

מעשה בבנו של ר' עקיבא שנשא אשה, מה עשה? כֵיון שהכניסה, עמד כל הלילה והיה קורא בתורה. אמר לה: טלי נר והאירי לי. נטלה נר ועמדה לפניו מערב עד בקר. בבקר קרב אצלו ר' עקיבא ואמר לו: בני, "מצא" או "מוצא"? אמר לו: "מצא".

ר' עקיבא אביו שואל אותו: איזה פסוק התקיים בך? "מצא אישה מצא טוב", או "מוצא אני מר ממות את האישה"?

והוא נענה – מצא, מצא אישה מצא טוב.

גם הדגם הזה, שבו שני בני הזוג הם שותפים פעילים בתהליך הצמיחה המשפחתי, זוכה להכרה והערכה.

לא רק המתנה ארוכה ומרוחקת עד לאכילת הפירות המשותפת, אלא מהרגע הראשון, הם יושבים זה לצד זה, ודואגים להגשים את משימת חייהם לבנות ביחד 'בית של תורה'.

היום אנו מגדלים דור חרדי שבשבילו להשתלב זה 'המובן מאליו'.

הציבור שלנו, הגדל היום, כבר לא מהלך בשולי דרכים, אלא מרגיש חלק ממה שקורה כאן. ילדינו כבר לא מכירים משהו אחר. עבורם, להשתלב זה 'המובן מאליו'. אין להם שום מקום אחר להתגעגע או להתרפק עליו, והם מבקשים להותיר את חותמם בכל מערכות המדינה, ובכל מוקדי קבלת ההחלטות. מצב זה מחייב אותנו לבחור מחדש את מקורות הכוח שלנו, להעצים אותם, ולראות איך גם בעולם של השתלבות אנו ממשיכים לשאת ברמה את דגל אהבת תורה, וממשיכים להשאר מחוברים לתורה ולבית המדרש למרות השינוי בתודעת ההשתלבות המקיפה אותנו.

הסיפור על בנו של ר' עקיבא וה'בית של תורה' שהוא בנה עם רעייתו, הוא סיפור של שותפות במאמץ, של שותפות בתהליך ולא רק בתוצאות, שניהם ביחד צומחים ביחד ומצמיחים את הבית שלהם ביחד. היא מאירה לו את הספר, אך גם מתאפשר לה להציץ בדפים בעצמה, זה חלק מהאחריות המשפחתית של שניהם להביא את אור התורה הביתה, כשגם האישה והאם, מסוגלת לגשת לאותיות הקטנות, וארון הספרים היהודי לא מרוחק ממנה.

הנשים שלנו לא יכולות לחכות שהבעל ילמד ויבוא בסוף השבוע ויגיד וורט בשולחן שבת. כי רבים מהם כבר יעבדו ולעיתים גם ירדמו בשולחן שבת. גם הן עצמן יוצאות לעולם, וממילא הן עצמן צריכות להטען בעצמן בתורה כדי לשרוד את כל השאלות והאתגרים ש"החוץ הזה" מזמן לפיתחן. לפיכך, כדי למלא את המשימה היהודית המוטלת עליהן, הרי שכל תורה, בע"פ ובכתב, הגות ומשפט, מחשבת ישראל והלכה, שעשוי לאתגר אותן אינטלקטולאלית ולדבר אל ליבן, ולייצב את רגליהן ב"עניני תורה" היא היא תהיה התשובה היחידה וההכרחית כדי לשמור על הזהות התורנית שלנו בעולם כה מסובך.

הנה כי כן, שואלת יקרה, היום ב"ה קיימות מסגרות מתאימות כאלו גם לנשים חרדיות, שבהן ניתן ללמוד תורה ברמה גבוהה שעשויה לעניין אותך ולדבר אל ליבך.

את יכולה לפנות אלי באישי ואמליץ לך.

[email protected]