שלום יקירי,

אני רוצה קודם כל לומר לך שאני שומע במכתב שלך הרבה כאב. אתה נשמע כמו אדם שמאוד רוצה קשר קרוב עם אשתו, רוצה להרגיש שהיא רואה אותו,

שמחה בו, מתעניינת בו, ושהוא באמת משמעותי עבורה. וכשאתה שוב ושוב מרגיש שזה לא קורה, זה כואב מאוד.

ועכשיו, כשהדבר הזה לא קורה, יש שתי דרכים.

האחת היא להמשיך עם המודל הקודם, שבו אתה מנסה בעדינות לגרום לה לתת לך מחמאות, לכתוב לך פתקים, להראות קרבה וכו'. אבל כמו שאתה בעצמך מתאר, המודל הזה לא באמת עובד. הוא לא משנה את המצב, ואפילו עלול ליצור ביניכם תחושה של מחויבות ולחץ.

וכאן אני רוצה להציע לך הסתכלות נוספת. לא כדי לומר לך שהבעיה היא בך, ולא כדי לבטל את מה שחסר לך, אלא אולי כדי לעזור לך להבין מה קורה לך בתוך כל זה.

והיא: לא לנסות לשנות אותה, אלא להתחיל לשנות משהו אצלך.

ואני רוצה להדגיש: זה לא אומר שאתה צריך לוותר על הצורך שלך להיות נאהב, מוערך, רצוי או קרוב לאשתך. הצרכים האלה הם צרכים אנושיים ולגיטימיים.

השאלה היא מה קורה כאשר הצורך להיות מוערך הופך להיות הדבר שמנהל אותך.

כולנו רוצים שיעריכו אותנו, שייתנו לנו מחמאות, שיבטאו כלפינו אהבה, ושנרגיש שאנחנו משמעותיים עבור האדם שאיתנו. אבל אם הצורך שלנו בזה הוא זה שמנחה אותנו,

אנחנו עלולים להגיע למצב שבו אם קיבלנו מחמאה אנחנו מרגישים טוב, ואם לא קיבלנו אנחנו מרגישים אבודים או לא שווים. מה שיוצר אצלנו חוסר שקט, דרמות וריבים.

וכאן יש עוד רובד: לפעמים, כשאנחנו לא מעריכים את עצמנו מספיק, אנחנו מבקשים את הערך העצמי שלנו מבחוץ, מהזולת.

ואז כל ההתנהלות הזוגית הופכת להיות קשה יותר, כי אנחנו מתחילים לבדוק כל הזמן:

האם היא החמיאה לי?

האם היא ראתה אותי?

למה היא לא עשתה סלפי איתי?

למה היא לא התקרבה?

למה היא לא אמרה סליחה?

וכל פעולה שלה מתחילה לקבל משמעות לגבי הערך העצמי שלנו.

וכאן אני רוצה לשאול אותך שאלה:

אם אשתך לא מחמיאה לך, מה זה אומר מבחינתך עליך?

האם זה אומר שאתה פחות שווה?

שהיא פחות אוהבת אותך?

שאתה לא מספיק טוב?

שהיא לא רואה אותך?

אני מציע לבדוק האם לצד הצורך הלגיטימי שלך בקרבה ובמחמאות, נוצר אצלך גם צורך באישור שלה כדי להרגיש טוב עם עצמך, כדי להרגיש שאתה בעל ערך.

כי יכול להיות שהמחסור במחמאה, בפרגון ובתחושה שרואים אותך הוא רק הדבר החיצוני, ומתחתיו יש צורך עמוק הרבה יותר: להרגיש שאתה משמעותי עבורה. להרגיש בעל ערך עצמי.

ואם זה המצב, הייתי רוצה שתשאל את עצמך האם אתה רוצה להיות אדם שהערך העצמי שלו תלוי באשתו.

האם אתה רוצה שהביטחון העצמי שלך והשקט שלך יהיו תלויים בשאלה אם היא אמרה לך משהו יפה היום, אם פרגנה לך או החמיאה לך?

או שאתה רוצה להגיע למקום שבו אתה יודע את הערך העצמי שלך, שאתה שווה, שיש לך יכולות, שיש בך טוב ורצון לתת, גם כשהיא לא מצליחה לתת לך כרגע את מה שאתה רוצה לקבל ממנה: את המחמאות והפרגונים.

זה יכול לתת לך הרבה יותר שקט בחיים ופחות טלטלות, פחות בדיקה מתמדת של אשתך ופחות ניסיון להבין בכל רגע מה ההתנהגות שלה אומרת עליך.

אבל יש כאן נקודה נוספת שאני לא רוצה לפספס.

אתה מתאר לא רק מחסור במחמאות, אלא גם קושי שלה להיפתח, חוסר שיתוף בדברים אישיים, דחייה של קרבה, ולעיתים התנהגות שאתה חווה כתוקפנית או לא מכבדת. וגם קושי שלה לומר סליחה כאשר אתה נפגע.

אני לא חושב שצריך להתעלם מהדברים האלה.

אך בעדינות ובזהירות אני אוסיף שאם תשנה משהו בעצמך, כלומר במקום לצפות שהיא תשתנה ולצפות ממנה למחמאות ופרגונים, תכיר בערך של עצמך, תבין כמה אתה בעל ערך וכמה טוב יש בך. ייתכן בהחלט שגם אצל אשתך יהיה שינוי.

אני אומר את כל זה דווקא משום שאני לא רוצה שתצא מהתשובה שלי עם התחושה שאתה צריך להיות פחות רגיש או פחות זקוק לקרבה ולמחמאות.

יכול להיות שהרגישות שלך היא גם חלק יפה ממך ומהיכולת שלך לבנות קשר עמוק.

השאלה היא רק איך אתה עומד על הצורך להיות נאהב ושיראו אותך, בלי שמצב הרוח שלך יהיה תלוי בכל תגובה של אשתך.

וזה המקום לשאול אותך שאלה שתביא חשיבה אחרת:

למה זה כל כך מטלטל אותך כשהיא לא מחמיאה לך?

מה אתה מצפה שהיא תביא לך דרך המחמאות האלה?

ואולי זו העבודה שלך בתוך הזוגיות כרגע:

לא לוותר על הרצון להיות אהוב, אלא ללמוד להיות אדם שיודע שהוא ראוי לאהבה גם כשהאדם שמולו לא תמיד יודע לתת אותה בדרך שהוא מצפה לה.

ומתוך המקום הזה אפשר גם באמת לפגוש אותה.

לא מתוך צורך לשנות אותה, אלא מתוך רצון להבין אותה.

ואז אולי גם תוכלו להתקרב אחד לשני, והאהבה ביניכם תוכל להתרחב. במקום שכל אחד מכם ירגיש שהשני צריך להיות משהו אחר כדי שהוא ירגיש טוב, ויהיו חיבור וקרבה.

בתקווה להועיל.

דוד ש.