שלום רב, בעל יקר.
במידה וצרת רבים אמורה לנחם אותך, ולהפחית מעט מהקושי שלך, אז תתחיל להתנחם, כי אתה חלק מ70% מהגברים שמדווחים על ירידה משמעותית באיכות הקשר הזוגי לאחר לידת ילד ראשון. (יש לכך מס' סיבות: שינויים פיזיים הורמונליים אצל האשה. שינוי בחלוקת התפקידים בבית. תחושת נטישה בעקבות העיסוק המוגבר של האשה בתינוק החדש. קשיים ביצירת אינטימיות רגשית ופיזית. ריבוי של קונפליקטים סביב הטיפול בתינוק וכד')
אבל משאלתך ניכר שמדובר במקרה מורכב יותר, שכן הריבים שלכם הגיעו לשיחות על גירושין, ואף נראה לך שאתם בחצי הדרך לשם.
אז למעשה, בבואי להשיב לשאלותיך, שמתי לב שלמעשה אין כאן שאלה אחת ברורה.
כי אתה לא שואל רק איך מפרקים נישואין כשיש ילד בתמונה?! אתה גם שואל איך נשארים בזוגיות במצב כזה?! בעצם לא ברור אם אתה מעוניין לעבוד על הזוגיות, או שאתה מעוניין בפירוקה.
כלומר, הקושי שמשתקף מדבריך, זה תחושת הבלבול וחוסר הוודאות כיצד להתנהל?!
די ברור, שכאן זה לא המקום בו תוכל לקבל תשובה חד משמעית. כי לכל פעולה שתעשה, יש יתרונות וחסרונות.
ברוב מקרי הגירושין, בני הזוג מדברים על חוויה טראומטית קשה מעצם הסטטוס החדש ומשאר קשיים אמיתיים ודמיוניים שמכבידים על היכולת לתפקד כראוי. מורכבות רבה אף יותר קיימת כשיש ילד בתמונה. כי אם לא הסתדרתם עד עתה, הסיכוי שילדך יגדל בסביבה בטוחה ויציבה לא ברור מאליו. ישנם מקרים רבים מדי בהם הורים גרושים ממשיכים עם המריבות על גב הילדים, ובכך הילדים נפגעים באופן קשה מאד. עם זאת, במידה ואשתך זה לא האדם שאתה מאמין שתוכל לבנות איתה קשר בטוח ויציב, אז חבל סתם לסבול.
אם כן, זה שאתה חצוי, מובן לי מאד.
ההצעה שלי אליך כברירת המחדל היא, לפנות לטיפול אצל מטפל מקצועי אשר יכול לעזור לך להתמודד עם דילמה זאת. תוכל לקבל כלים להפעלת שיקול דעת נכון מחד, ו/או לחיזוק הקשר הזוגי (גם אם אשתך לא מצטרפת) מאידך. במידה ותגיע למסקנה שאתה בוחר להתגרש, המטפל יוכל לעזור לך לעשות זאת באופן ראוי ונכון כך שהפגיעה בך, בילדך ואפילו באשתך – אם ילדך, תהיה מינימלית.
ובכל זאת, איני פוטר את עצמי מלתת לך מענה כלשהוא גם בפורום זה.
ובכן, כיוון שכפי הנראה, תחושת הבלבול, היא החוויה הכי דומיננטית בתקופה זאת, מסתבר אם כן, שאתה מנסה למצוא כל דרך שהיא כדי לתת לך תחושת בהירות. הבעיה שעלולה להיווצר בחיפוש דחוף אחר משהו שירגיע את חווית הבלבול הקשה, זה שתחושת הבלבול דווקא מתעצמת.
זאת הדינמיקה שקורית לנו בנפשנו:
חוויה רגשית קשה.
מתעוררת חרדה פנימית מעיקה מאד.
בתגובה לכך, מחפשים דרכים להפחית את החרדה.
אך פעמים רבות, בגלל שבסופו של דבר קיים בלבול שמקשה על החשיבה, פתרונות קלים ומהירים לא נראים כרציניים ובטוחים, או אז, החוויה של הבלבול מתעצמת.
והדינמיקה הפנימית חוזרת על עצמה.
כיוון שכך. נראה לי שהשלב הראשון שכדאי לעשות, זה לנסות ולא לברוח מהתחושה של הבלבול. תרשה לעצמך להיות מבולבל. זה ממש נורמלי בסיטואציה שלך.
אמנם זה לא קל למי שלא מורגל בכך, אך שווה לנסות.
מבחינה פרקטית, פשוט תקצה לעצמך זמן בו אתה פוגש את התחושות שלך. אתה יכול לדמיין איך התחושה הזאת נראית?! מה המרקם שלה?! הגוון שלה?! היכן זה מופיע בגוף?!
ואם אתה שואל איך ומדוע זה עושה טוב?
אז התשובה הפשוטה היא, שהקושי נחווה בעצמה רבה כשמנסים לברוח ממנו, ובכל זאת הוא נשאר. אם כן, כשאנחנו מתרגלים את היכולת לשהות בתוך אותו רגש קשה, אין את התסכול והחוסר אונים שנובעים מכך שאנחנו לא מצליחים להשיג משהו חשוב – בריחה מכאב.
כלומר, הקושי מורכב מכאב שם בעיה אמיתית, וגם מכאב של חוסר יכולת להימלט מהקושי, וכשמוותרים על הצורך לברוח מהקושי, אזי הכאב נשאר קטן יותר.
בהצלחה רבה
מוטי