שלום לך אמא מופלאה.

איזו שאלה מרגשת שאלת, ממש שימח אותי לענות לאם מיוחדת כמוך.

קודם כל המתבגרים שלך מנהלים איתך שיח פתוח וכנה.

אני מקווה שאת יודעת כמה השיח הזה הוא משאב יקר וכלל לא מצוי בכל המשפחות? הערכת את עצמך מספיק על היכולת הזאת לשוחח עם המתבגרים בפתיחות ובכנות?

אם לא,

קבלי עכשיו את המדליה!

את מתארת מציאות של הקשבה מתעניינת בעולמם של ילדייך, של סקרנות למצבם הנפשי.

מתוך התיאור אפשר היה לחוש את הבטחון של ילדי המשפחה לומר בכנות, קשה לנו, לא נח, לא דיי, לא מספיק. ואת כאמא הצלחת להקשיב ולא להאשים, להטיח, להתפרק, אלא לחשוב ולשלוח שאלה לאתר אקשיבה.

זה המון!

בואי ונראה קודם כל איך משפיעה שיחה כזאת פשוטה לכאורה על היכולת האמונית של ילדייך.

אמון ואמא הן לא סתם משחק אותיות. זה בנוי קומה על גבי קומה.

אמא שמצליחה לתקשר, לשוחח להקשיב ולהכיל תסכול מייצרת קומה אמונית אצל ילדיה. בואי נבחן את זה:

אתם פשוט שוחחתם, החלפתם מידע ורגשות, בעצם התפללתם.

כן, על הבסיס הזה של שיח וקשר נבנית היכולת לשוחח עם בורא עולם, להתפלל. להרגיש שמישהו בכלל שומע אותי, שאני מעניינת את הסמכות שמעלי, שגם אם לא עונים לי, יש איכות בהקשבה ובמלל שאני מביא לקשר.

ועכשיו בואי נבחן את תוכן השיח, זה לא היה תוכן של הודיה ושבח. זה היה תוכן של תסכול, קושי, מצוקה.

ואת היית שם, אפשר לתת בך אמון שלא תתפרקי מאמירה פחות נעימה. אפשר לבטוח בך.

הנה הבסיס היציב לתחושת בטחון שיש גב מאחורי. שההורה מספיק בוגר ומאפשר לילד להביא כאב. זאת הקומה השניה לאמון ואמונה של ילדייך עם בורא עולם, שנמצא שם, שמנהל את האירוע הזה שנקרא עולם. עם כל פיתוליו וקשייו.

את בטח מתפלאה ואומרת,

רגע, אבל אני לא פתרתי להם את הבעיות. רק הקשבתי.

אולי אפילו נבהלתי.. מאד.

מסתבר שנבהלת או יותר נכון, חשת רגשות אשמה.

אבל ילדייך מכירים אותך טוב יותר ממני, ואולי גם ממך. הם יודעים שאת לא מתפרקת מההשאלות והבקשות האלו. את יציבה. לכן הם מדברים איתך.

ילדים שמזהים שההורה לא יוכל לעמוד בביקורת או תסכול, נמנעים בדר”כ לשוחח איתו בכנות (הם עושים דברים אחרים ולעיתים גם לא פשוטים כדי להביא את התסכול…אבל לא מדברים)

אז קודם כל מקווה שאת עונדת את המדליה !

את נוטעת בילדייך תחושת אמון ובונה להם בסיס איתן לאמונה בבורא עולם וליכולת תפילה וקשר.

וזה המון.

ולעניין התסכול שילדייך מביאים ותחושת האשמה “שמא אני לא אמא טובה מספיק?”

ובכן , קבלי דבר ראשון :

אין כזה דבר אמא מושלמת. המצאה… המצאה דמיונית שגובה מיליוני דקות של רגשות אשמה..(.במיוחד בלילה בשעה מאוחרת…)

את אמא טובה. טובה דייך עבור ילדייך.

הפסיכולוג וויניקוט היה פורץ דרך בתולדות הפסיכולוגיה הוא טבע את המושג “אמא טובה דיה”. עד אז נהגו להאשים אמהות בכל תחלואי הנפש של הילדים. וויניקוט אמר בפסקנות, אין כזה דבר אמא מושלמת. זה המחלה הראשונה של כל האמהות… הרצון להיות האמא הכי מותאמת, מדויקת, מגוננת ושומרת.

אין.

יש כאב, מלחמה, תסכול ואכזבה.

אמא טובה דיה מצליחה לשמוע, להיות, להקשיב, לא לברוח גם כשקשה, אבל לא למנוע כל בעיה מגיל בקבוק ועד גיל חתונה..

אז אמא טובה דיה את בוודאי.

וזה הרבה.

ולעניין החרדה שאת מגלה בתוכך.

מסתבר שיש לך גם חלק חרדתי יותר, אולי בגלל עברך, אולי בגלל הרצון שלך להיות אמא הכי מגוננת ומונעת כל רגע של קושי מילדייך.

זה מעניין לחשוב מדוע.

וזאת העבודה שלך להעמיק ולראות: האם אני חושבת שאצליח למנוע מילדיי כישלון או כאב? למה? האם זה ריאלי? מה יקרה לי אם ילדי יכשל? כמה אחוש אשמה על כך?

מאמינה שתמצאי את הנקודה שצריכה ברור פנימי. מקווה שהברור יתן לך אור וכיוון איך לשחרר יותר את ילדייך להתמודד עם תסכול ואכזבה , התנסות וטעיה.

זה תהליך שעם מבט פנימה תצליחי להתקדם בו.

אבל כרגע האמירה הכי פשוטה עבורך ועבור ילדייך היא ..

נכון, אני אולי לא האמא שיודעת הכי טוב לשחרר את ילדיה לצאת לעולם ולהתנסות.

אולי?

וילדיי מסתבר יצטרכו להתמודד עם חיזוק נושא העצמאות.

נכון.

נו?

אז מה?

קדימה, זה החלק שלכם בעסקת החבילה המקסימה הזאת שקוראים לה משפחה.

ככה בהשלמה שקטה ורגועה שאת נותנת את הטוב שבך, לפעמים מצליחה ולפעמים לא.

וזה פשוט בריא ובסדר גמור להתמודד עם הורים שמצליחים חלקית.

מקווה שהועלתי לך.

שנטעתי בך ביטחון שאת אמא טובה דיה. וזה המון.

נ.ב. אם אחד מילדייך סובל מחרדות שמפריעות לו בתפקוד היומיומי, כלומר הוא נמנע מפעולות שחשוב שהוא יעשה. כדאי לפנות ליעוץ ממוקד יותר.

כרגע מהתמונה הכללית ששרטטת לא היה נראה שכך.

בשורות טובות, שלווה ושלום.

והמון נחת.

אסתי