לשואל היקר שלום רב,

התפעלתי מאד מאופן ניסוח השאלה שלך. לא שאלת על ענין הקרבנות מבחינת הבנה והשקפה אלא מבחינה מוסרית. אני מבין ששאלות מוסריות מעסיקות אותך. אני מניח שיחד עם זאת יש לך רגישות גבוהה כלפי הזולת, כלפי צדק והוגנות אנושית, יכולת הקשבה לבעיות של אחרים והרבה אכפתיות ורצון לעזור לאנשים. בדרך כלל אנשים עם רגישות מוסרית יש להם נשמה רחבה ועדינה. אני מאחל לך שתנצל את הכוחות המיוחדים שלך ותמשיך לפתח אותם בדרך הנכונה.

אני חייב לספר לך שבשבילי, המקום הכי מרגש בעולם, זה האתר של אקשיבה. אני לא מפסיק להתפעל ולהתרגש מצעירים וצעירות הצמאים לדעת את האמת ומשקיעים מאמצים כדי לחפש את האמת בעולם. אני מודה לכולכם שהצלחתם לרגש אותי כל כך.

ולנושא ששאלת: במשך שנים העסיק אותי הנושא של שאלות מוסריות ביהדות ובתורה. עד שיום אחד הבנתי שצריך ‘לחשב מסלול מחדש’. הרי לא יתכן שבורא עולם יכניס לתורה ולמצוות דברים שאינם מוסריים! זה פשוט לא יתכן. אם זה לא מוסרי – זה לא מבורא עולם! ואם בכל זאת זה נראה לא מוסרי אז כנראה שאני צריך ללמוד ולהבין את הנושא קצת יותר לעומק.

ויותר מכך, הרי היהדות הפיצה בעולם העתיק ועד ימינו ערכי מוסר נעלים ביותר כמו: ואהבת לרעך כמוך, שמירה על זכויות השכבות החלשות – עני, גר, יתום, אלמנה, עבד ואמה וכד’, ודאגה מעשית לצרכיהם, איסור פגיע ברכוש זולת, איסור הונאה, חובת עשיית צדק ומשפט ועוד הרבה מאד דברים הכתובים בתורה ובדברי חז”ל. נושא זה כל כך מוכר וידוע לכולם כפי שכתב שמואל שניצר, העורך של מעריב, בשנת 1985: “עובדה היא, שבלי עקרונות המוסר שהיהדות קבע והפיצה בעולם אין תקומה לדמוקרטיה… ובלעדיהם חוזר העולם לתוהו ובוהו גם בשנת 1985”.בעקבות הבנה זו שוב הגעתי למסקנה שלא יתכן שיש בתורה דברים לא מוסריים. ואם זה נראה לי לא מוסרי אז כנראה שאני צריך ללמוד את נושא מחדש.

ולעצם השאלה היפה ששאלת: איך הרג של חיות שהוא מעשה לא מוסרי בעיניי יכול לכפר ולעזור לאדם.

ברשותך אני רוצה לבדוק ביחד אתך את הנושא של ‘הרג חיות כמעשה לא מוסרי’. בכל העולם, כידוע, הורגים (או שוחטים) בהמות כדי לאכול את הבשר שלהם או לעשות ‘על האש’. לא שמענו שמישהו טוען שיש כאן מעשה לא מוסרי. אגב, גם את בשר הקרבנות היו אוכלים, הכהנים בעלי הקרבן ומשפחותיהם. בכל העולם אנשים הולכים עם נעלי עור ויושבים על ספות של עור (יש גם סידורים של עור) ולובשים מעילים עם פרווה טבעית, והכל מגיע מחיות שנהרגו בשביל הצרכים האלו. לא שמענו שיש עם זה בעיה מוסרית. אני מניח שגם אתה עושה לפעמים ‘על האש’ ואם אתה טבעוני אז אתה הולך עם נעלי עור ויושב על ספות מעור וכד’ (ואולי יש לך סידור מעור). נראה לי שאין בקרבנות ואכילת בשרם בעיה מוסרית יותר גדולה מאשר ‘על האש’ ונעלי עור ומעילי פרווה.

לכן נראה לי שהשאלה ביחס לקרבנות היא לא מצד הבעיה המוסרית אלא מצד ההבנה, וכפי שכתבת בתחילת דבריך – זה מאד לא מובן כיצד העלאת קרבן מקרב את האדם לבורא עולם. מה הקשר?

אני רוצה להציג בפניך כמה נקודות בענין הקרבנות. הנקודות האלו ינסו להבהיר קצת יותר את מטרת הקרבנות והשפעתם על נפש האדם וגם לאפשר בחינה נוספת של ענין המוסריות.

• עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה (עבודת הקרבנות) וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים (אבות פרק א). הקרבנות מיסודות העולם. העולם עומד על דבר לא מוסרי?

• אדם הראשון, נח, אברהם אבינו (איש החסד), יצחק, יעקב, משה רבינו, דוד המלך, כל המלכים וכל הנביאים – כולם הקריבו קרבנות. (לא נראה שהם עשו מעשים לא מוסריים).

• ‘התפילות הם כנגד הקרבנות’ (חז”ל). כנגד, כלומר, שניהם משיגים את אותה התוצאה. התפילה היא עמידה ושיחה עם בורא עולם. גם הקרבן צריך להשיג את אותה התוצאה. נראה שיש כאן משהו פנימי בנפש (ובוודאי לא בעיה מוסרית).

• רוב הקרבנות הם בכלל לא לכפרה! רוב הקרבנות הם קרבנות רשות – נדבה. קרבן עולה – רצון האדם להגיע להתעלות רוחנית ולהתקרב לבורא עולם. קרבן שלמים (תודה) – כמו אדם הנותן מתנה למלך (או מודה על הצלה מסכנה). ועוד קרבנות תמידים של שחרית ומנחה, קרבן מוסף, ראש חודש, פסח, חגיגה וכד’.

• בשונה משאר המצוות – פגם במחשבה פוסל את הקרבן! רואים שיש כאן משהו שקשור למחשבות, לתודעה, ולנפש האדם.

• ההלכה קובעת (מסכת ראש השנה) שהקרבן צריך להיות עם רצון פנימי של מביא הקרבן. שוב רואים שיש כאן פעולה שקשורה לעומק הנפש והתודעה.

אחרי ההקדמות האלו אפשר לגשת להבנת תפקיד ותכלית ענין הקרבנות:

קרבן – מלשון קרבה. תפקיד הקרבן הוא לקרב את האדם לבורא עולם, שורש הבריאה. לכן חלק גדול מהקרבנות הם קרבנות עולה וקרבנות שלמים שאינם באים לכפרה אלא ליצור קרבה.

בענין הקרבנות שבאים לכפרה. כפרה מגיעה רק מתוך תשובה. אין אפשרות לכפרה אם האדם לא עושה תשובה. מה זה תשובה? תשובה זה מלשון לשוב. לאן שבים? הביתה כמובן. שבים חזרה לפנימיות האמיתית שלנו, לקשר עם הנשמה האלוקית ולקשר עם בורא עולם. אדם המביא קרבן לכפרה, עושה תשובה. ללא תשובה הקרבן אינו מתקבל. לכן בתהליך הבאת הקרבן, האדם סומך ידיו על הבהמה ואומר וידוי!

סיכום ביניים: תפקיד הקרבן הוא ליצור קרבה מחודשת לבורא עולם. גם קרבנות לכפרה יוצרים קרבה ע”י תהליך של תשובה. גם התפילות, שהם כנגד הקרבנות, יוצרים קרבה כאשר האדם עומד ומדבר עם בורא עולם. הכל מכוון לתכלית אחת – קרבה וקשר עם ה’.

ועכשיו לשאלה העיקרית: איך זה עובד? איך הקרבן יוצר בנפש תהליך של קרבה לבורא עולם?

התשובה ע”פ ספר החינוך והרמב”ן (תחילת ויקרא): הקרבן יוצר בנפש האדם תהליך של התפעלות רגשית וחוויה רגשית עמוקה.

כ- 30 יום לפני מועד הקרבת הקרבן הולך האדם לשוק הבהמות לקנות בהמה. אי אפשר להזמין בהמה ב -AMAZON ולשלוח אותה עם שליח לבית המקדש. האדם צריך לעשות את הכל בעצמו. יחד עמו בתור נמצאים גם הקצב, ומייצר הנעלים. כל אחד מגיע למטרה אחרת. האדם קונה בהמה יפה ומוודא שאין בה מום. הוא חוזר לביתו עם בשורה משמחת: מצאתי בהמה יפה, אני עולה לירושלים, לבית המקדש להקריב קרבן תודה לה’. הייתי בסכנת חיים וניצלתי ולכן אני רוצה להקריב קרבן תודה. ההתרגשות במשפחה גדולה, אבא עולה לבית המקדש להקריב קרבן תודה. האדם אורז את התרמיל, נפרד מידידיו ויוצא במסע לבית המקדש. “לאן אתה הולך” שואלים אותו עוברי אורח. “לבית המקדש”, הוא עונה, “להקריב קרבן תודה”. וכך, במשך 30 יום, האדם שקוע במחשבה: אני הולך לבית מקדש להקריב קרבן תודה כדי להודות לבורא עולם ולהרגיש את קרבתו. (אותו תהליך מתרחש גם אצל אדם שמביא קרבן חטאת כדי לכפר על מעשים לא טובים. הוא נמצא בתהליך של תשובה, מחשבה והתבוננות על מעשיו, ורצון לחזור לקשר וקרבה לבורא עולם).

“מתוך המעשה הגדול יקבע הדבר בנפשו…דיבור לבד על קשר וקרבה לבורא לא יוצר התפעלות בנפש וחוויה רגשית… אלא אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. (ספר החינוך בנושא הקרבנות). [בפסיכולוגיה זה נקרא עבודה התנהגותית בתוך שיטת CBT].

ואז מגיע רגע השיא: הוא צופה בהקרבת הקרבן ע”ג המזבח. האדם נדרש לתהליך של חשיבה והתבוננות עמוקה. כל מחשבה לא נכונה פוסלת את הקרבן. הקרבן הוא כמו תפילה, האדם עומד ומדבר עם בורא עולם ומרגיש את קרבתו. הוא רוצה את הקרבת הקרבן כדי להגיע לרגש עמוק של קרבה. ואז ברגע הקרבת הקרבן מצטרפות כל המחשבות ביחד לאור אחד גדול, ותוך כדי התבוננות בבהמה ע”ג המזבח הוא מגיע לתובנה מאד עמוקה שכתובה בספר החינוך: הבהמה בחיצוניות שלה מאד דומה לאדם. ומה מבדיל בין האדם לבהמה? הנשמה האלוקית! (לבהמה יש נפש בהמית אבל לא נשמה אלוקית).כאשר הבמה עולה ע”ג המזבח האדם צריך לצייר בנפשו שרק גוף ללא נשמה הוא דבר חסר ערך ולא אמיתי. רק חיים של גוף ורדיפה מתמדת אחרי הנאות גשמיות הם לא חיים אמיתיים. עיקר האדם זו הנשמה האלוקית, ‘חלק אלוקה ממעל’, המחפשת קשר ודבקות עם בורא עולם. עיקר החיים הם החיים הרוחניים של עבודה והתפתחות רוחנית, פיתוח ובנייה של החלקים הרוחניים של האדם המבדילים אותו מהבמה.

בתהליך הזה של הקרבת הקרבן נוצרה התפעלות חזקה מאד בנפש וחוויה רגשית ורוחנית עמוקה מאד. החוויה הזו תלווה את האדם במשך חודשים רבים ותשפיע על כל המחשבות והמעשים שלו בתקופה הקרובה.

ומה קורה אם אין מחשבה של התקרבות או תשובה? רק הקרבת קרבן בלבד? על זה כבר צעקו הנביאים: בורא עולם לא רוצה קרבן ללא תהליך של התבוננות ועבודה פנימית.

“וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמואל א פרק טו). בורא עולם רוצה הקשבה וקרבה, ולא קרבנות ללא תוכן פנימי.

“לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי… רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ” (ישעיהו פרק א). בורא עולם רוצה תהליך של תשובה, לשוב אל קשר וקרבה לבורא ולא סתם קרבנות בלי תהליך פנימי.

ונסיים בדברי הרמב”ן, שמעבר לכל התהליך שהתבאר, יש עוד בקרבנות, ע”פ ספרי הקבלה “סוד נעלם” וכפי שהאריך לבאר הרמ”א בספר ‘עולת התמיד’.

שואלת יקרה, אני מקווה שפתחתי לפחות חלון קטן, חריץ דק על הנושא העמוק של עבודת הקרבנות, אחד הדברים שעליהם עומד העולם. אשמח מאד לענות על שאלות נוספות, גם באופן אישי, וגם לקבוצות קטנות, בטלפון או בזום, הכל תוך שמירה על הפרטיות כמובן.

בברכה,

ישראל yisraell613@gmail.com