שלום לך אפרת יקרה,

כמה מרגש וכמה מלחיץ, כמה משמח וכמה מלא חשש, בקיצור ברוכה הבאה לשלב שמכיל כ"כ הרבה רגשות מורכבים ומעורבים זה בזה.

שלב השידוכים.

ראשית נשמי עמוק , כולן מרגישות את פרפורי הבטן האלו, את התקווה ואת החרדה , את הציפיה ואת החשש מהאכזבה,

גם אלה שמצליחות לשחק אותה "הכל בסדר" מרגישות זאת עמוק בתוכן.

דווקא את שמחוברת לעצמך ומסוגלת להרגיש את המורכבות , לשבת ולנסח שאלה, את המרוויחה הגדולה במשחק,

ראשית כי מי ששואלת מקבלת כיוון נוסף למחשבה, מגלה שזה לגיטימי לחשוש, מבינה שאת נורמלית לגמרי.

זה כ"כ טבעי לבוא עם חששות לשלב הזה בחיים.

אז נשימה ארוכה, גם הבחור שעימו תיפגשי גם הוא חושש, נבוך, משחק, מציג, מתבלבל ומנסה איכשהו למצוא את עצמו בדרך.

יש סיפור עממי ידוע על שני יהודים שהיו חייבים כסף לפריץ ונרקבו בבור, יום אחד החליט הפריץ להתעלל בהם, הודיע לכל אחד בנפרד שמחר הוא עתיד להיכנס לפרוות דב ולרקוד עם דב אמיתי.

שקשקו היהודים כל אחד בבורו. בכו על יומם האחרון ועל מותם הודאי והנורא.

בבוקר הולבש כל אחד מהם בפרוות דב מסורבלת והוצא החוצה כדי לפגוש את הדב האמיתי הרעב שממולו.

הפסיעות היו איטיות. הנשימות היו כבדות.

הלחץ גאה.

עד שאחד מהם פרץ בצווחת "שמע ישראל" ורק כשהדב ממולו ענה לו" ה' אלוקנו ה' אחד" נשמו שניהם לרווחה.

לפעמים פשוט לבוא ולהניח את ההתרגשות על השולחן זה מהלך כ"כ חכם ומדויק.

לפתוח את הפגישה במילים: אני מתרגשת. איך אתה?

פשוט לומר ישר את ה"שמע ישראל" כדי שתשתרר אווירה של כנות בשיחה.

בפגישות אמורה לשרור אוירה נינוחה.

אוירה שבה את מסוגלת לנשום ופשוט להקשיב, את לא צריכה להיות עסוקה כל הזמן איך אני מרשימה את הצד השני כי אז מתקבל רושם של מישהי שמנסה להרשים…וזה לא מה שאת רוצה לשדר.

נסי פשוט להקשיב, לשמוע אותו ואפילו לתת לעצמך זמן לחשוב טיפה מה זה מזכיר לך? מה יש לך להגיב? מה את חושבת בעניין?

גם אם אין לך משהו מסוים להגיב, פשוט תני מחמאה על צורת הדיבור שלו, על האופן שבה הוא הציג את הדברים, על זה שמתחדש לך כיוון מחשבה,

תני לעצמך את הרוגע הזה שאת פשוט צריכה להיות שם בשיחה, לא להתחרות, לא לנסות להשיג משהו, פשוט לאפשר לעצמך להיות , להקשיב, וכמה שיותר להיות מחוברת לעצמך ולכנות שבך.

הרבה פעמים יש פער בקצב שבה בני זוג מתחממים, האחד מצליח יותר מהר להיכנס לרוגע ולהתייצב בחופשיות על מקומו והשני צריך יותר זמן.

זה בסדר.

מי שיתחתן איתך צריך להכיר את התכונה הזו שלך שבה לוקח לך זמן לתת אמון ולהיפתח,

זה לא חיסרון.

זה נתון.

יש בזה הרבה מעלות. נסי לחשוב מה ירוויח מי שיהיה איתך בזוגיות דווקא מהקצב הרגוע והשקול שלך.

לבוא לפרק שידוכים כשאת שופטת את עצמך על מופנמות וקצב יותר איטי ביצירת קשרים זו תמונת מבט שחורה, לא מעמיקה דיה ושואבת כוחות לחינם.

הייתי מציעה לך לנסות לחשוב על הקשרים החברתיים שאת כן מקיימת ומתחזקת, האם הם עמוקים, האם את נאמנה להם? האם יש קשר בין אופי שמבסס אמון בקצב בטוח לנאמנות גבוהה ?

אל תסתירי את זה לא מעצמך ולא מבן הזוג. זו מעלה, תלוי איך מביטים על זה.

בסיומה של שיחה כזו שבה היית בשלווה, בהקשבה, בלי לחץ להיות מי שאת לא, תוכלי לבדוק עם עצמך האם היה לך נח שם? מה היה לך טוב? ומה לא היה לך מדויק?

מה תרצי לברר בפעם הבאה?

ולסיום, זו ברכה שלא קל לאחל אותה כי היא מורכבת, אבל החיים מורכבים כבר אמרנו לא?

תמיד הפעמים הראשונות הן הקשות יותר והבאות אחריהן מביאות ביטחון.

אז אני מאחלת לך שתצליח לעבור את פרק השידוכים במהירות.

אבל יותר מכל ברוגע ובבטחון ובבהירות.

ואם תהיה לך עוד שאלה בדרך, אני כאן.

אסתי [email protected]