שלום וברכה, אח יקר.

קודם כול — יישר כוח גדול על האומץ לכתוב, לשתף בכנות, ולבקש עזרה במקום שכל-כך הרבה שותקים. אתה נשמע אדם עם לב חם מאוד, רגישות עמוקה, וניסיון כן ללכת בדרך ה' גם כשזה קשה.

אתה מרגיש חי בין שתי שאיפות מתנגשות:

מצד אחד — לקיים את מצוות כיבוד אם, ככתבה וכלשונה.

מצד שני — הכאב, העלבון, תחושת חוסר האהבה, ההתנהלות הפוגענית שאתה סופג כל השנים, זה לא "סתם קשה", זה כואב, זה שורף.

אשתדל לענות על חלקי השאלה, והיות שהיא כוללת אלמנטים רבים אשתדל להקיף את כולה בקיצור בס"ד.

א. הפרדה בין מצוות כיבוד לבין אהבה- מה התורה מחייבת ומה לא- המצווה בתורה מחייבת אותך לכבד את אביך ואמך- עיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים – יסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר שחשוב להם להגיע אליו – צריכים הילדים ללוותם בדרכם. כנ"ל אם הם צריכים עזרה בניקוי הבית – מצווה לעזור להם. וכן אם ההורים צריכים סיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת – מצווה עליו למלא שליחותם.

שים לב שיש הבדל גדול בין כיבוד הורים לבין לאהוב הורים, אין שום ציווי בתורה או בפוסקים שצריך לאהוב את הוריו, ולכן אתה לא חייב לשתף אותה בכל, לא חייב להתייעץ איתה, ולא חייב "לשכוח" את מה שעברת איתה.

לעומת זאת לגבי האשה נפסק להלכה משהו אחר לגמרי- וכך כתב הרמב"ם: ”וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז” (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט). את אשתך תצטרך גם לכבד וגם לאהוב, את אמא שלך אתה צריך רק לכבד, וככל שתדע לשים את הגבול בין הדברים יטב לך בזה ובבא.

ב. הטבע הוא קצת שונה, בין הורים וילדים כן יש מערכות יחסים של אהבה, בניגוד לציווי התורני בנידון, אז איך ניתן להתמודד עם המציאות הכה מורכבת שאתה מצייר?

התשובה לזה היא "כשאין אהבה – שים גבול מכבד", ככל שכן הייתה מערכת יחסים של אהבה בינך לאימך יכולת לכפר על האירועים ע"י אהבה (על כל פשעים תכסה אהבה), אך בהעדר אהבה, הגבול הוא "הכבוד", כפי המופיע בהלכה, וכפי שההיגיון הבסיסי מורה לבר דעה, לפעול ממניעים של כבוד לא של אהבה וזה הגבול- לדוגמא אם ישנה סיטואציה של צעקות אתה אומר: "אמא, אני מבין שאת כועסת, אבל אני לא יכול להקשיב כשצועקים. נחזור לזה אחר כך." או פשוט לצאת מהחדר, בלי דרמה, לא בהפגנתיות אלא כביכול נוצרה בעיה טכנית להמשך קיום השיחה, ולא משהו פרסונלי.

ג. תזכור אתה לא אמור "לאהוב" את ההתנהגות של אימך, אבל אתה גם לא אמור להיפגע מהמצב, לכן אתה כן יכול לשאול: איך אני מגיב בלי לשבור את עצמי? אם אתה מחזיר בצעקות — אתה סובל. אם אתה שותק ונשבר — אתה סובל, לכן חשוב להנכיח את המציאות מול אמא ולהגיד לה: "בצורה הזו השיח לא יכול להימשך ככל שהשיחה תהיה נעימה אשמח להמשיך לשוחח"

ד. כבוד לאבא – בלי לזלזל באמא- המשפטים שאתה אומר מול אמא על "שהוא יתגרש ממנה" אולי נובעים מהזדהות עם הכאב של אבא, אבל הם לא מחזקים אותו – הם פוגעים גם בו., ובוודאי בה, הילדים לא אמורים לחנך את הוריהם. במקום זה, אפשר לחזק את אבא בפרטיות: "אבא, אני מעריך אותך מאוד על איך שאתה מתמודד. אתה גיבור אמיתי." ולפעמים אולי לומר לאמא משהו עדין: "אמא, אולי את לא שמה לב, אבל אבא נפגע כשמדברים אליו ככה."

ה. על אחיך הקטנים – אל תהיה שותף להמשך האנדרלמוסיה הזו- אם אתה צועק על אמא, גם אם זה מתוך הגנה על אחיך — הם רואים שהכעס עובר מדור לדור, אתה תוכל לחבק אותם, להרגיע אותם, ולהגיד: "אמא לא תמיד מדברת כמו שצריך, אבל אנחנו צריכים להשתדל להיות רגועים יותר ממנה" להיות להם קיר תמך, שירגישו משענה אצלך ולא בתוך טנק בזמן מלחמה.

ו. כמו שאמרנו אתה לא צריך לאהוב את אמא, אבל כן – לרחם, לפעמים אי אפשר לאהוב, אבל אפשר לרחם, אמא שלך אולי אישה עם פגיעות נפשית, חסכים מהעבר, מצוקה עמוקה שמסתירה בכעסים, צעקות, תרופות, עייפות, ובלבול- לא כמלכה, אלא כילדה שלא גדלה- רחמים הם גם סוג של אהבה — בלי תלות במעשים.

לאור כל האמור חשוב לי לתת לך דגש משמעותי בנושא העיקרי של המכתב- פרק ב' בבית שאתה עומד להקים- גירשת ואינני נכנס לסיבות, אך ברור לכל, שלאחר שגדלת בבית כמו שגדלת ובעיקר חווית ופרשנת את החיים שם בצורה מאוד מסוימת, ככל שלא תקבל הדרכה מקצועית ממש איך אתה תלמד להתנהג עם אשתך, הסרט שגדלת בו יעבור חליה בשידור חוזר אל מול הזוגיות שלך וההורות שלך בעתיד.

מבחינתי זה עיקר השיח שאתה צריך להיות עסוק בו כרגע, לא אמא שלך ולא אבא שלך שהרי נאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" וגם לא אחים שלך עם כל הכאב שבמצבם, עיקר השיח צריך לעסוק בך, איך תדע לפתח זוגיות בריאה כשגדלת במיטה חולה….

בשביל זה לא ניתן להסתפק בתשובה פה או במקום אחר, אלא ללכת ליעוץ מקצועי שעוסק בפרק ב' וכן הייתי ממליץ על הדרכה מאיש מקצוע כגון פסיכולוג שמומחה בתחום , אני מקווה בשבילך שאתה נמצא בפרק זמן מספיק מהחתונה בשביטל ללכת להדרכה שכזו שאיננה פשוטה, וככל שהחתונה קרבה הייתי אומר שהדרכה זו דחופה יותר מאשר בגדיך לחתונה ועדיף לך להשקיע בהדרכה מאשר בביגוד….

לגבי שאלתך מה להגיד לכלה ואיך להגיד לה, זו שאלה שתצטרך לקבל עליה הנחיה מפורטת מהאיש מקצוע שינחה אותך, כי בעצם צורת הנגשת המציאות לכלתך היא תוכל לשמוע ביטויים שאולי יפחידו אותה או ירחיקו אותה- אח יקר, זה דחוף!! לך להדרכה מקצועית!!

לסיכום אח יקר:

ראשית, כל הכבוד לך על האומץ לכתוב ולבקש עזרה. זה מעיד על עומק הלב שלך, הכנות, והרצון האמיתי שלך ללכת בדרך ה' גם כשהיא מלוּוה בכאב גדול.

אתה חי בתוך מתח לא פשוט — מצד אחד, אתה רוצה לכבד את אמא, כמו שהתורה מצווה. מצד שני, אתה נושא כאב עמוק מהעבר, תחושת חוסר אהבה ופגיעות מתמשכת. וזה לא רק "קשה" — זה שורף בלב.

להלן סיכום עיקרי הדברים שכתבתי לך:

1. כיבוד לא שווה אהבה – התורה מצווה על כיבוד הורים: לעזור, לשרת, להיות מכבד. אבל אין חיוב לאהוב את ההורים. לכן, אתה לא חייב לשתף את אמא בכל דבר או להתייעץ איתה — ודאי שלא לשכוח את מה שעברת. לעומת זאת, כלפי אשתך – אתה מצֻוֶּה גם לכבד וגם לאהוב, וצריך ללמוד לעשות את ההבחנה הזו היטב.

2. כשאין אהבה — שים גבול של כבוד – אם אין אהבה שמכסה על הפגיעות, הגבול הוא כבוד. כשיש צעקות, תגיב בקור רוח: "אמא, אני לא יכול להמשיך ככה", ותצא מהשיחה בלי דרמה. תפעיל גבול בריא.

3.. התגובה שלך קובעת – אתה לא אמור לאהוב את ההתנהגות שלה, אבל גם לא להתרסק ממנה. תבחר תגובה שלא שוברת אותך. לא לצעוק, לא להישבר — אלא להציב תנאים לשיח מכבד.

4. לא לקחת צד נגד אמא בשם האבא – גם אם אתה מזדהה עם הכאב של אבא, משפטים כמו "שיתגרש ממנה" רק פוגעים. במקום זה תחזק את אבא בפרטיות, ותנסה להעיר לאמא ברוך כשאפשר.

5. אל תעביר את הדינמיקה לדור הבא – אם אתה צועק עליה מול האחים שלך, הם לומדים שהכעס הוא תורשתי. תהיה עבורם משען רגוע, תגיד להם: "אמא לא תמיד מדברת כמו שצריך, אבל אנחנו נשתדל להישאר רגועים".

6. אולי אי אפשר לאהוב, אבל אפשר לרחם – יכול להיות שאמא שלך עצמה אישה פגועה, מתוסבכת, שמכוסה בכעסים ובבלבול. תרחם, לא מתוך חולשה — אלא מתוך חוזק.

והכי חשוב:

הנושא העיקרי עכשיו הוא אתה והבית שאתה עומד להקים. גדלת בתוך בית חולה, עם הרבה כאב. בלי הדרכה אמיתית, אתה עלול לשחזר את אותו כאב בזוגיות החדשה שלך. לכן, לפני הכול — לך להדרכה מקצועית רצינית. אל תתפשר על זה. אל תחכה. זה דחוף לא פחות (ואולי יותר) מהכנות לחתונה עצמה.

לגבי השאלה איך לשתף את כלתך — זה בדיוק מה שמטפֵּל מקצועי או מטפל זוגי יעזור לך לעשות נכון, בצורה שלא תפגע בה ולא תבריח אותה.

אח יקר, אל תתמודד לבד. אתה שווה יותר מזה. אל תוותר על עצמך.

תתחתן בשמחה, תקים בית חמים, תיתן שם את האהבה שלא קיבלת.

ואתה תראה – שהאור שיבוא ממך, ירפא הרבה צללים.

אברהם