למה בימינו עדיין יש איחול שתזכו לבנים זכרים ? אני מרגישה שזה לגמרי שוביניסטי ולא מתאים לתקופה הזו .האם אני צודקת?
דלג לתוכן
למה בימינו עדיין יש איחול שתזכו לבנים זכרים ? אני מרגישה שזה לגמרי שוביניסטי ולא מתאים לתקופה הזו .האם אני צודקת?
פונה יקרה,
שאלתך מעלה חיוך על שפתי וזאת משום שעצם מודעותך ורגישותך לאיחול מקובל ששנים רבות איש לא ראה בו כל בעיה, היא היא עדות נאמנה לתהליך העובר עלינו בכל הקשור לנושא האישה ומעמדה בעולם הכללי, וממילא גם בעולם הדתי.
ואכן – תהא דעתינו אשר תהא על תהליך זה, אשר יש דורשים אותו לגנאי ויש דורשים אותו לשבח, יש שרואים בו ברכה וסיכוי ומקדמים אותו בשמחה, ויש שרואים בו סיכון וערעור על הסדר הקיים והמוכר ומגיבים אליו בחשש – אין חולק כי לא ניתן להתעלם ממנו.
השינוי במעמד האישה זהו בראש ובראשונה שינוי תודעתי, זוהי מודעות ראשונית לכך שמסיבות הסטוריות וחברתיות, בעולם העתיק היה למין החזק, שהצטיין בכוחו הפיזי, יתרון בולט בכל שטחי העשיה המרכזיים, לפיכך גברים הם אלו ש'נהלו את העולם' והעולם התעצב לפי צורכיהם. בעולם זה אישה הייתה זקוקה להגנה של גבר כדי לשרוד, אם זהו אביה בהיותה קטנה ולאחר מכן של בעלה – מיום שנישאה. היא הייתה זקוקה לנוכחותם לצידה כדי שיפרנסו אותה, ידאגו לילדים שיוולדו להם, ויגנו עליהם מפני צר ואוייב. והם היו זקוקים לה שתנהל את הבית, ותדאג להתקין פת מן החיטים שהביאו לאחר עמל הזריעה וקצירה, ותטווה את מן הצמר שגזזו סודר הראוי ללבישה. כמו שאומרת הגמרא ביבמות סג, א: אמר לו, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו". על כן, היא הייתה ה'אחר', שמתפקידו היה לשרת, לטפל, ולשמש ככינור שני עבור מי שעשה את התפקיד החשוב והמרכזי לקיומו של העולם ולקיום המשפחה.
המעבר מעולם שבו לכוח הפיזי (וממילא הגברי) היה יתרון ברור, לעולם ממוכן (שמתנהל על ידי מכונות) ואף יותר כיום המתנהל על ידי מחשבים, ודורש כישורים שכליים שבו אין למין אחד יתרון מהותי על פני רעהו, עמעם את החלוקה הברורה והמובנת מאליה בין התפקידים ויצר בתהליך הדרגתי את המצב המוכר לנו היום. מצד אחד עבודות הבית נעשות על ידי מכונות משוכללות המקצרות את הצורך בהשקעה פיזית בהן (כיבוס, תליה יבוש, בישול מהיר) הן כבר לא נדרשות לסרוג סוודר בעצמן מצמר שטוו בעצמן, אלא קונות הכל מן המוכן, ומאידך הן גם מתפנות לעסוק במגוון עיסוקים ומקצועות הדורשים כישורים אינטלקטואלים ולא את 'כוח הזרוע', וכך גילה העולם שאישה יכולה להיות רואת חשבון, מנהלת בנק, או פסיכולוגית.
תהליך זה איננו 'שינוי טכני' בלבד אלא מהווה 'אתגר הסתגלותי' לאנושות כולה, תהליך שעודנו מתרחש ולא תם. ועל כן, בעבר לנשים לא הייתה זכות בחירה , וגם שערי המוסדות להשכלה גבוהה היו סגורים בפניהן ורק בתהליך איטי והדרגתי 'נפל האסימון' והבינו כי אין סיבה אמיתית למנוע זאת מהן אחר שכישוריהן הקוגנטיבים לא נופלים משל הגברים.
גם בעולם היהודי אנו עוברים תהליך מקביל. נשים בעבר לא ידעו בד"כ לקרוא, ולמדו את ההלכות הנחוצות להן במסורת מאימן. כיום הן הולכות לבית ספר 'בית יעקב', מחכימות בכל תחומי הדעת, ולאחר מכן גם שערי האקדמיה פתוחות בפניהן. כך נוצר מצב פרדוקסלי לפיו הבת יכולה להיות בעלת השכלה רחבה בפיזיקה או מתמטיקה אך בעלת ידיעות מעטות בלבד בעולם הדעת היהודי. לפיכך גדולי תורה לאורך הדורות הרחיבו בהדרגה את זכותן וחובתן להשכיל גם ביתר מקצועות היהדות.
עד כאן תאור קצר וגס למדי של התהליך הגלובלי שעברנו והשפעתו על העולם היהודי. המפגש של החשיבה הפמיניסטית שהתפתחה עם המודעות למקומה ותפקידה של האישה עם עולמם של חז"ל ודבריהם בסוגיות העוסקות בנשים ובמעמדן הינו מורכב ורחב יריעה, מכדי לסקור אותו אותם במסגרת מצומצמת זו, ואני מזמינה אותך להרחיב את השכלתך בנושא זה.
אין חולק שחז"ל, גם בתקופות שבהן היחס לנשים היה עגום, ולא הייתה כל התחשבות בעמדתן ובדעתן חז"ל הגנו עליהן, נתנו להן מקום של כבוד, וחיפשו כל דרך להקל מעליהן ולפטור אותן ממחויבויות העשויות להכביד עליהן. לפיכך שוחררו מהחיוב להעיד, וזו גם הסיבה שפטרו אותו ממצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי הן נתפסו כמי שזמנן משועבד לחובותיהן לבית ולמשפחה. לכן, לידת בן המחוייב בכל המצוות, בלימוד תורה וביכולת לעבוד את ה' באופן מלא ושלם נחשבת לזכות ולאיחול חיובי (המושג 'שוביניזם' לא היה קיים בעולמם/ן), כפי שאומרת המשנה בסוף מסכת מכות (כג, ב):
ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל – לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
ומפרשים רבים מסבירים כי אפילו מצוות שכליות שלכאורה אדם היה מקיימם גם מהבנתו בלי שצווה לכך, ניתנו כציווי בתורה כדי להרבות את זכויותיהם וממילא גם את שכרם.
כיום, במונחים של ימינו ובתודעה הקיימת היום, יש מי שחשה חוסר נחת לנוכח הגנה זו המתפרשת על ידה כלא מתחשבת די באישיותה העצמאית, ובשל כך תופסת אותה כמקטינה, יוצרת תלות, ופוגעת בתחושת השוויון המקננת בה. מכאן התחושה החמצמצה ממנה נובעת שאלתך.
חז"ל אשר פרשו את התורה שבע"פ הציבו לנו בכל דור תמרורים-ציווים של התנהגות מוסרית שלאורם יש לפעול בכל תקופה על אתגריה המחשבתיים והרעיוניים. כאשר העבדות כמשל, הייתה תופעה מקובלת, הם הורו לנו שאם יש לאדון בגד יחיד עליו לתיתו לעבדו, והם אלו שאמרו שביחסינו אליו הרי לא עבד קנינו לנו אלא אדון. כאשר משה רבינו מזהה את מצוקתן של בנות צלפחד השואלות 'למה נגרע' הוא מקבל מה' את ההכוונה להכיר בלגיטימיות טענתן ולתת מענה למצוקתן. אין ספק כי כאשר התביעה ליחס הוגן מגיעה ממקום אמיתי שלא חפץ לבעוט במחוייבות למסורת ההלכה וברצון להיות חלק משרשרת הדורות, הרי שגם ניתן לה מענה במישור ההגותי וההלכתי. כפי שאומר המדרש: "ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר היה וניתן הלכה למשה בסיני" (קוהלת רבא א, ב).
יחד עם זאת, עלינו להזהר מהנסיון להלביש מושגים בני ימינו על דורות קודמים (וגם להיפך) ולפיכך להציגם כ'שוביניסטים' לפי המקובל בימינו. בפני כל דור מוצבים אתגרים אחרים ולפיכך גם ניתן להם מענה אחר. במושגים של דורות קודמים המקום שאנו נותנים היום ליחיד ולהגשמה העצמית של האינדבידואל יחשב לאנוכיות ושימת האדם וצרכיו במרכז, בעוד, שאנו עשויים לייחס לראיה הקולקטיבית והמשימתית שאפיינה את הדורות הקודמים – במקום כתרומה והקרבה למען האחר, המשפחה והקהילה – כהקרבת היחיד על מזבח החברה.
על הזהירות הנדרשת בגישור על הפערים בין הדורות בהבנת התורה כבר מספרת לנו הגמרא:
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו, חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני"
(בבלי מנחות כט:)
לאחר שמשה ביקר בבית מדרשו של ר' עקיבא, ולא הבין על מה מדברים שם, חלשה דעתו כי חשב שהתורה שנתן כבר שינתה פניה וזו תורה אחרת שאיננו מכיר. לאחר תשובתו של הקב"ה שמתוכה הוא מבין שדרשותיו של ר' עקיבא מבוססות על תורתו שלו והן המשך ישיר שלה, הוא חוזר לאלוקים ושואל שאלה הפוכה – אם כך, מדוע הנך נותן באמצעותי דבר שאינו שלם? אולי נמתין לדורו של ר' עקיבא ותיתן את כל העושר הטמון בתורה ובפירושיה ביחידה אחת, מאוחרת יותר, אך גם שלימה ובהירה יותר. ועל זה אלוקים עונה לו: שתוק – כך עלתה במחשבה לפני.
אלוקים חפץ לתת לנו את כל רוחב הדעת המתגלה בתורה בהדרגה, אנו לא רוצים רק את התוצאה הסופית אלא מחכימים מכל התהליך המלווה את גיבושה והתרחבותה, וזאת מוסיפים חכמי כל דור כנדבך על תורתם של קדמונים. כך נוצרת אותה שרשרת של מסורת מופלאה וניסית ששמרה על יחודינו כעם ה'.
השיח בנושא זה נמצא היום בחיתוליו בקרב הציבור החרדי. ניצנים שלו ניתן לראות גם בעיתונות החרדית. (נסי לעקוב אחר הסיפור המתפרסם בעיתון "משפחה" 'הנורמלי האחרון' מאת הסופרת רותי קפלר, המעמת את מקומן של נשים בתרבות עתיקה המבוססת על כוח פיזי, מול המתרחש בתרבות המודרנית בימינו). אני מציעה לך לא להסתפק בהבנה שטחית של הנושא אלא להעמיק ולעיין בו כדי להבין לעומק את האתגר העומד בפנינו בדור הנוכחי בסוגיה זו, והדרך שבה התמודדו ועודם מתמודדים עימו ענקי הרוח שבכל דור. אין ספק כי כניסתן של נשים לעולמות וחזיתות שעד היום לא נמצאו בהן מחייבת אותן לשתות מבארה העמוק של היהדות, כדי לעצב ולחזק את האדנים של עולמן הדתי באופן שישמשו משקל נגד, בכוחות שווים, מול זרמי הדעת השוצפים אותנו בזעם.
בהצלחה רבה במשימה רבת חשיבות זו,
ורדית
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
