שואלת יקרה וחשובה,

שלום רב

תודה על האומץ לשתף ועל הכנות שבה את ניגשת לשאלה. את לא מתעלמת מהקושי אלא מבקשת מקום אמיתי לחיות בו. אני שומעת את כאבך, את מרגישה שהתורה לפעמים משתיקה, מצמצמת את קולך, ושאפילו התפילה או השירה שלך מאבדות את הערך שלהן. אלו רגשות עזים וכואבים, ולגיטימי מאוד לחוות אותם.

עצם זה שאת שואלת את השאלות האלה, זו חכמה, התבוננות ויושר פנימי. כבני אדם זה לגיטימי להיות עם תשוקות, שאלות והתמודדויות. העובדה שאת מבטאת תום, מחפשת אמת ועמלה בעוז לפרט ולזקק כך את שעל ליבך, היא עצמה חלק מהמפגש שלך עם הקב"ה.

שאלתך החשובה ליוותה אותי כמה ימים, קראתי וחזרתי אליה שוב ושוב. אמנם איננו מכירות, ולכן חסר לי ההקשר האישי; מה עדין, מה מעורר התנגדות, אבל ברור לי שמדובר בעניינים רגישים שנוגעים לעומק הלב. פעמים רבות כבר שמענו הטפות ומנטרות, עד שקשה לנו לקבל תשובה מוכנה, גם כשכוונתנו היא באמת לעשות את הישר והטוב.

השאלות שלך נוגעות בשכבות שונות; מהפן ההלכתי, המעשי ועד למשמעות העמוקה של עבודת ה'. חשוב לזכור שיש מנהגים שונים בכל קהילה, ולכן טוב לברר את הפרטים ההלכתיים עם פוסק.

אני אנסה לגעת בנקודות כפי הבנתי לאור מקורות שונים, בזהירות, ומתוך תפילה שהדברים יתיישבו על לבך ושלא תצא תקלה תחת ידי. הלב המבקש שלך כבר מראה על כיוון אמיתי, ואני רק אנסה להרחיב את הפתח שפתחת (אתנצל מראש גם על אורך התשובה😉). וכמובן, תוכלי לפנות במייל שאצרף אם עדיין משהו לא הוסבר או התיישב מספיק.

חיות פנימית ועבודת ה'

מעבר לעצם עשיית המצוות, יש בהן תוכן פנימי ומשמעות. בדברייך ניכר רצון כן לא רק “לקיים כי צריך”, אלא להבין באמת, לחיות את המצוות כחלק מהווייתך. זה חיפוש אמת שמזכירה את חותמו של הקב"ה, אמת פשוטה, חיה, עם עוצמה רוחנית.

מעבר לנקודה של עשיית מצווה בכוונה ושלא בכוונה- רוב המצוות יצא ידי חובה גם אם לא כיוון, חוץ ממצוות שיש בהן חובה לכוון (כמו הפסוק הראשון בקריאת שמע- קבלת עול מלכות שמים). מדובר על כוונה מכוונת כלפי קיום רצון ה'- לצאת ידי חובה, או כלפי הרמזים והכוונות שבמצווה שזו כבר דרגה גבוהה ביותר.

לגבי תפילין, איני יודעת מדוע נשים אחרות עושות כך, אין זה עסק שלי. אני יכולה לא להסכים עם זה משום שזה מריח כמו רצון לחדש את היהדות, מה שנוגד אותה. אבל בפן ההלכתי, אין באמת איסור לאישה להניח תפילין. השאלה מה המטרה כמו שאת כותבת.

את צודקת כשאת שואלת כך, וזה מדגיש את ההבנה שלך ואת מה שנכון. למצוות יש ריח, משמעות, כוונה, דברים שאנחנו נפספס אם לא נקשיב להם.

בפרשת עקב נאמר "שמוע תשמעו" ולא שורש צי"ת. בביצוע המצוות לא מדובר על ציות עיוור, אלא על הקשבה חיה, פתוחה, אמיצה (הרב זקס).

פרי כהן מביאה בשם הרב דוד ברוורמן: מדוע נאמר שמור וזכור על השבת? הרי אם שמרנו כנראה שזכרנו. ההסבר הוא שחוויה נשמרת בלב יותר מזיכרון יבש. מספר טלפון שוכחים אחרי זמן קצר, אך אלפי מנגינות נחרטות בנו. כך השבת אינה רק שמירה טכנית, אלא יצירת חוויה רוחנית נעימה, כזו שתיזכר ותישמר בנפש.

זו הזמנה שלנו ל"איך" להתבונן על הדברים.

וביחס למצוות, את שואלת, ומה אם תקפצי בחבל, מה המשמעות של אישה שלא מצווה במצוות מסויימות. זה לוקח אותי לחשיבה על כמה עניינים:

באופן כללי, התורה נכתבה בלשון זכר, אולם מתייחסת לשני המינים (ולעיתים יש יחס ספציפי לגברים או לנשים, או למצבים ספציפיים). כשחז"ל כתבו לגברים הם ידעו שהגברים הם אלה שבאותה תקופה קראו והעבירו לנשותיהם, ולכן כל המצוות נועדו לנשים.

בעניין התפילה, חז"ל מגלים שהיא אינה רק "עוד מצווה", אלא עצם מהות עבודת ה', "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות). נחלקו הראשונים: הרמב"ן רואה בה חובת שעה בעת צרה, ואילו הרמב"ם מחייב תפילה יומיומית כסדר. ספר החינוך מוסיף רובד פנימי- התפילה היא הצינור שדרכו נמשך השפע מלמעלה, והיא מעוררת אותנו לזכור את השגחת ה' וחסדיו. לכן, גם אם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן, הן חייבות בתפילה שהיא בקשת רחמים תמידית, המעידה על הכרה בה' כמקור השפע- "נשים… חייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון" (ברכות). וכאן, הן אמנם אינן מצוות במנין, אבל כן מצוות בתפילה בהתאמה לפסיקה של רבני העדה שלה לגבי כמות התפילות ביום.

בכללי, ההבדל בין נשים לגברים במצוות עשה שהזמן גרמן נובע מכמה סיבות. בין היתר:

1. ההבדל בתפקידים- התורה לא חילקה תפקידים מתוך ערך, אלא מתוך ייעוד. יש תחומים שבהם האישה לא מצטרפת (למניין נגיד), אך במקומות אחרים דווקא היא ניצבת לפני האיש, כמו שנאמר לאברהם אבינו לשמוע בקול שרה. לאישה יש טביעת עין חדה ותבונה ייחודית, היא נושאת את נשמת האומה ומעמידה ומגדלת את עולם ההמשך. לכן פטרה אותה התורה ממצוות התלויות בזמן- לא כחיסרון, אלא כדי לאפשר לה למלא את שליחותה המרכזית.

2. ראי מה מוסיף הרש"ר הירש: "פטור הנשים משאר מצוות עשה שהזמן גרמן איננו יכול להיות תלוי בפחיתותן; כאילו התורה סבורה שאין הן ראויות לקיים אותן מצוות". להפך, התורה לא חייבה אותן "מפני שאין הן זקוקות להן" (במקום אחר הוא מדגיש שמעמד האישה לא גבוה רוחנית מן האיש). המצוות הללו נועדו לחדש ערכים "מפרק לפרק, למען נשיב אותם אל לבנו", ואילו אצל האישה "יש דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה". מתוך כך, "לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות המוטלות על האיש".

המצוות כמהות ומשמעות

בחומש דברים, הרב זקס מסב את ליבנו כי דווקא בחומש זה מוצמד השורש אה"ב עשרים ושלוש פעמים לעניין המצוות. הוא מתאר כיצד בשיחתו עם דיוויד ברוקס (סופר ופרשן) הוא הגדיר כי חירות היא לא "חופש מ-", אלא "חופש ל-": לבחור מחויבות, לבחור מה לאהוב, ולמה להגביל את עצמנו. "ואהבת את ה' אלוקיך" איננו רק ציווי, אלא הזמנה לקשר, למבנה של מעשים שמחזיקים את האהבה לאורך זמן. המצוות, אם כן, אינן המטרה עצמה אלא הכלי, המסגרת, שבתוכה מתקיים הקשר.

לכאורה, למה ה' צריך את המצוות שלנו, או בכלל את עצם היותנו?

הקב"ה הוא אינסופי ומושלם, ולפיכך אין בו חסרון או רע (כי רוע נובע מחיסרון במשהו), אלא רק טוב ומיטיב. ממילא מטרת הבריאה חייבת להיות טובה, והטוב האמיתי לאדם הוא הקרבה אל ה', שהיא קרבה אל מקור האינסוף, והיא נעשית דרך ההידמות למידותיו של הקב"ה- מה שמגולם בצלם אלוקים הייחודי של האדם על פני שאר ייצורי הבריאה. כוח הבחירה הייחודי לאדם הוא המאפשר לו לבחור בטוב ולממש את דבקותו, ובכך להתעלות אל קרבה אמיתית ונצחית. לשם כך נבראו בעולם מרווחי בחירה: מתח בין טוב לרע, נסתרות ובלבולים, המעניקים לאדם הזדמנות אמיתית לממש את אהבתו והקרבתו אל ה'.

כפי שכותב הרמח"ל במאמר העיקרים: "עיקר הבריאה כולה היא, שרצה הבורא יתברך לברוא האדם, שיהיה מתדבק בו יתברך, ונהנה בטובה האמיתית… וכשיבחר בדעתו ובחפצו בטוב וימאס ברע, אז תינתן לו הטובה האמיתית הנצחית". ובמסילת ישרים (פרק א'): "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". שם הוא מדגיש: המטרה היא ההתענגות, הדרך היא העולם הזה, והאמצעים הם קיום התורה והמצוות.

מכאן, עשיית המצוות איננה רק מילוי הוראות, אלא השתתפות במסע אל התכלית. המצוות הן הביטוי המעשי של ההידבקות בצלם אלוקים שבתוכנו "ולדבקה בו", להידמות למידותיו של הקב"ה. זהו ה"דבר" עצמו: לבנות בתוכנו משכן חי לה', לחיות את המצוות התמידיות, את י"ג המידות, את השיחה המתמדת עם הבורא.

צניעות ושירת נשים

נושא כל כך מורכב, וכל כך פשוט בו זמנית. אתייחס גם לעניין הצניעות וגם לעניין השירה. את מזכירה כמה נקודות, חלקן הקשורות למהות האיסור על האישה למרות האיסור על הגבר, חלקן שמתעסקות בצורך לדייק את פרטי הפרטים.

ננסה לחלק את הדברים ולראות אותם מתוך המקורות.

במדרש (בראשית רבה) מסופר שהקב"ה לא ברא את האישה מאיברים שונים בשל סיבות שונות (לדוג', לא מן הלב שלא תהיה קנתנית- קנאה), אלא ברא את האישה "ממקום שהוא צנוע באדם… ועל כל אבר ואבר היה אומר: תהא אשה צנועה". מדרש זה מתאר את הצניעות לא כתגובה לגבר או לחברה, אלא כטבע פנימי שניתן לאישה עוד קודם לחטא ועץ הדעת ועוד קודם היות חברה.

המשמעות היא שצניעותך אינה רק "אחריות" כלפי מישהו אחר, אלא חלק מהמפגש הישיר שלך עם ה'. היא נובעת מעצם היותך, ולא ממקום שתופס את המקום ה"משתיק".

הלאה,

שני מקורות מרכזיים מלמדים אותנו על הצניעות, ושימי לב, שניהם קושרים אותה לנוכחות ה':

"כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך… והיה מחניך קדוש" (דברים), ו"והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה).

כלומר, הצניעות איננה רק עניין של בגד, אלא מצב פנימי שבו האדם מזמין את שכינת ה' לשכון במחנהו ובחייו. ההקשר מאוד משמעותי.

הפסוק הראשון מדבר על שמירת טהרת המחנה, הבית והמשפחה, שהשכינה תשרה בתוכם.

הפסוק השני מתאר את ההצנעה כדרך חיים. המהר"ל (נתיבות עולם) מסביר שצניעות היא עצם הכבוד, פנימיות שאינה נזקקת להבלטה חיצונית. ר' חיים פרידלנדר מרחיב ומסביר שכדי שמעשה יהיה באמת רוחני, עליו להיעשות מתוך שיקולים פנימיים של עשיית רצון ה', ולא מתוך רצון להתבלט או להרשים אחרים. בגמרא ביומא מסופר שלאחר פטירת שמעון הצדיק חלקו לכהנים מלחם הפנים מנות קטנות מאוד. הכהנים ה"צנועים" נמנעו מלאכול, כי בעיניהם העיקר היה שהמצווה תיעשה, ולא שהם יבלטו בקיומה, לא שינה להם מי הוא זה המבצע את המצווה, אלא שרצון ה' ייעשה. לפי ר' חיים, זו הצניעות, פנימיות נקייה. זה עניין של דרגות שככל שאדם פנימי יותר מעשיו נקיים מנוכחות חיצונית. גם לפי המדרש הזה- אדם יכול להיות לבוש צנוע, אך חף מכל צניעות.

עוד עקרונות לנושא הצניעות עולים ממקורות שונים. לדוג', מאברהם אבינו ושרה אימנו אנו לומדים על ההסתכלות הפנימית והמכבדת באישה, שאינה מסתכלת על היופי שלה כמשהו נפרד מהאישיות. מאהלי ישראל ניתן ללמוד על השמירה על הפרטיות אחד של השני באופן שמשרה שכינה.

ומנגד, הנביא ישעיהו מוכיח את בנות ציון שהיו הולכות "נטויות גרון", לא בגלל הבגד עצמו, אלא בשל הגאווה, הקנאה והביזוי שנגרמו מכך שהיפות היו מקיפות עצמן בחברות פחות יפות כדי להבליט יופין- "… שהן הולכות נטויות ופשוטות גרון דרך גאוה, ומסקרות עינים – לצדד ולראות דרך גאוה על העניות ההולכות בצדנה" (ר' אליעזר מבלגנצי).

אז מה עולה מכל זה? שהצניעות נוגעת בכמה מישורים: טבע צנוע, צניעות ביני לבין בוראי, חובה לקדושה ושמירה על המשפחתיות, צניעות כמהות פנימית- מידת נפש של כבוד אצל כל אדם, לשמור על פרטיות השני ולא לצער או לבזות את האחר, צניעות ביני לבין עצמי פנימה. ועוד כמה ציוויים ממוקדים מאוד לגבי צניעות כאורח חיים לכל אורך השולחן ערוך כלפי שני המינים.

כלומר, ברמה המעשית, את צודקת כשאת כותבת שהצניעות הבסיסית עוסקת בלא לבלוט, או לא לחשוף אזורים מסויימים. אז מה המשמעות של כל דקדוקי הפרטים בכל אופן?

כאן אפשר לפתוח כמה כיוונים שיכולים להאיר ולחדד את מערכת השיקולים שלנו:

• למידה מהתורה והיגיון: לאורך התורה מופיעה הצניעות כערך יסוד עם דוגמאות שונות שניתן ללמוד מהן. וגם באופן הגיוני נאמר לדוג', "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול" (ר' יוחנן).

• גדר: חכמים קבעו גדרות כדי לשמור על קדושת המחנה. וחשובה בהבנה שטשטוש גבולות מוליד הרגל ופריצת סייגים נוספים. הגדרות אמנם שרירותיים לכולם, ומוצבים במקומות שלרוב מותרים בפני עצמם, אך הן מותאמות להבנת הטבע האנושי בצורה שמאפשרת לנו לפתח ביקורתיות ושמירה על המרחב הפנימי. אלה לא נועדו רק לאנשים חסרי שליטה עצמית, אלא לכל אדם. ברור שאם מבודדים כל גדר בפני עצמו, יכול להיות שלא האורך הזה או האחר הספציפי קובע, וברור גם שתקנות של צניעות לרוב לא זהות למה שהתרגלנו בתקנון בית הספר (שלו יש מטרות מעבר לצניעות).

• שותפות בשמירה על הקודש: נכון שהאיסורים נאמרו בעיקר על הגבר, אך גם לאישה יש חלק בעיצוב חברה מתוקנת: "לפני עיוור לא תיתן מכשול". אין המשמעות שהאחריות היא של האישה, כל אחד לוקח אחריות על מעשיו והתקשורת הנכונה מוטלת על שני הצדדים. כל אחד נתון ברשותו, אישה אינה אובייקט כלשהו שבאופן ישיר מפתה, היא לא צריכה גם להרגיש אשמה או להתבייש בקיומה או במהותה. ציינת בהקשר אחר את התחושה של ההשתקה, זה קשה, אבל הפוך- לא כך אמור להיות; כשאישה מתלבשת בצניעות היא מחליטה למה לתת ביטוי ואיך, השותפות שלה היא ממקום של חופש להגדיר את מהותה ואת איך שהיא מעבירה את התוכן שבה בלי להיות מוגבלת לחיצוניות.

אני מודעת לכך שזה אולי "לא פופולרי" להיות במקום ה"מסייע", אבל אולי דווקא לכן, או מהסיבות האחרות, שכרה של אישה צנועה כל כך גבוה: "שכרה של אישה המקפידה בדיני צניעות הוא רב מאד לעולם הבא. ואף זוכה גם בעולם הזה שיהיו בניה תלמידי חכמים וצדיקים" (מגילה), במקומות אחרים מובא שגם זוכה לבעל מבורך ולבנים מאירים בתורה ובמעשים טובים, להשראת שכינה בביתה, למדרגה רוחנית עליונה, לשמירה, הגנה וכפרה על משפחתה, לכבוד ולגדולה, ולשכר אינסופי (כמו אצל יפת ושם- יפת זכה שבניו יזכו לקבורה במלחמת גוג ומגוג).

• ייצוג ונכבדות: חז"ל הורו שגם תלמיד חכם לא יהא רבב על בגדו, כי ההופעה החיצונית מייצגת את האדם. כל אחד מגדיר "נכבדות" אחרת, אך באופן כללי מדובר על ההרמוניה בין הפנים לחוץ. כאשר הלבוש או ההתנהגות אינם תואמים את המהות, נוצרת תחושה של חוסר כבוד. מכאן חשיבותה של עין בוחנת למה שמייצג אותי באופן מכובד והרמוני.

• מיקוד קשב פנימי: הסייגים בצניעות נועדו להגן מפני התמסרות מופרזת לחיצוניות והזנחה טבעית של הפנימיות. השאלה איננה אם להתעסק בה, אלא כמה מקום היא תופסת ביחס לפנימיות. לבוש הוא "אישיו" גם בעולם האופנה, גם בהקשרים טראגיים של ביזוי. חשיפה סתמית, ללא הקשר פנימי, פוגעת בכבוד האדם ובצלם אלוקים שבו (כמו בתקופות אפלות שאותה חשיפה שימשה להשפלה של נשים). לעומת זאת, איזון נכון בין יופי וייצוגיות לבין שמירת הצניעות יוצר הגנה וחיבור פנימי למהות.

אני רוצה בהקשר הזה לכתוב על העניין של ההרמוניה בין הפנים לחוץ.

שורש הצניעות הוא פנימיות, אך היא מתבטאת גם כלפי חוץ. פעמים רבות נשים חשות שהן “עוד לא שם” ולכן ידחו את העיסוק בצניעות.

ואכן, הציפייה שהפנים יקרה חשובה כדי להבנת הקצב האנושי- לא להציף את עצמנו בציפיות גבוהות מדי, אלא להתקדם בצעדים מותאמים.

גם את היבטי הצניעות יותר קל להבין מכיוונים של לא להתנשא או להתבלט, ולא למשוך תשומת לב חיצונית או לעורר קנאה.

כמובן, אין צורך להיכנס לרזולוציות ולדקויות הלכתיות, כל אחת פועלת לפי עדינות נפשה ומנהגיה. אבל כן חשוב להבין שצניעות היא גם חיצונית אפילו אם אנחנו עוד לא שם. יש תנועה כפולה מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה (מסילת ישרים). הפנימיות משפיעה על החיצוניות, אך גם החיצוניות מחנכת את הפנימיות.

ייתכן שהלב עוד לא בשל, ובכל זאת כששומרים על הופעה מכובדת זה לא שקר אלא חלק מתהליך. וכמו שכתב המאירי בברכות: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"- גם צעדים חיצוניים יכולים להוליד אמת פנימית.

לסיכום עד כה, יש פה שיקולים שונים, ונקודות הנחה שמהם כדאי לצאת לבחירות היומיומיות שלנו מתוך חיבור והבנה. יש איזון יפה בין צניעות פנימית לחיצונית, דברים שהם תהליך ולא כמה מילים או ציוני מקורות והלכות, שכל אחת יכולה להגיע עם חקר, עידון ובינה נשית.

באופן דומה אפשר להתבונן גם בסוגייה של שירת נשים:

היכולת שלך להביט פנימה ולנסח את הרגישות והכאב סביב הנושא היא מיוחדת. המודעות הזו היא הצעד הראשון בכל דרך- חיבור לעצמך, ואז לאחרים ולהקב"ה.

ברמה המעשית (ולא מתוך מקום של פסיקה הלכתית שאיני מוסמכת לה), נראה מן התורה שאין איסור בשמיעת קול אישה, אלא בעיקר בהקשר של דברים שבקדושה ("קול באישה ערווה", ברכות- עיקר האיסור הוא בפני גבר שאומר דברים שבקדושה- טפח מן הגוף, וקול). בהתבוננות על הכתוב, נאמר "קול באישה" ולא דווקא "שירה", כך שלכאורה, ההקשר הוא זה שהיה אמור לקבוע מה מטרת הקול, מה התוכן, ומהי הסיטואציה. אך הפוסקים האחרונים הרחיבו את הגדרים כסייגי צניעות לשמירת קדושת המחנה (ויש פה הרחבות ומנהגים שונים- מתוך רדיו, סוגי שירה וכו').

קול האישה ככוח:

את כותבת יפה ושואלת- אם ההליכה בחוץ הייתה מכשילה בפני עצמה, לא היינו יוצאים? אינני יודעת את התשובה בוודאות, זה היפותטי. ובכל אופן, אני בטוחה שהכוח שיש לאישה בקולה ניתן לה כמתנה שיכולה לשמש לשני הצדדים:

ביעל נאמר "ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדוני…", שקולה ודיבורה היו מעוררים.

בהפטרה של פרשת בשלח נבחרה דווקא שירת דבורה כי יש פה הדגשה ששירת הנשים הייתה עוצמתית וחשובה יותר משל הגברים כי היא נבעה מאמונה פנימית שהתבטאה במחולות ובתופים שהכינו עוד במצרים מתוך אמון מוחלט בגאולה העתידה, ומתוך היכולת להפוך חושך לאור.

את נוגעת בצורך העמוק בשחרור ובחיבור למוזיקה. וזה נכון, בשירה יש כוח שהוא מעבר לצליל, היא נושאת את הנשמה. לא יופי הקול בלבד מרגש, אלא האמת והכוונה העוברים בו, כך גם היום, הרבה פעמים החיבור לשיר כזה או אחר לא נובע מאיכות הקול של הזמר, או התווים הספציפיים, אלא כשהקול מבטא אמת פנימית, הוא נוגע ומדביק את הלבבות. הראב"ד מזכיר לנו שהקול עצמו, לא רק השירה, נושא כוח של קרבה רגשית. לא בכל מילה יש חשש, אלא בהקשר שבו הדיבור עלול לאבד את צניעותו. עיקר העניין איננו בהשתקה, אלא בהקשבה למקום שממנו יוצא הקול: האם הוא בונה קרבה נכונה ומכובדת, או מושך למרחב שאינו ראוי.

אני רוצה לגעת בעדינות בתחושה שלך שאולי חז"ל לא מבינים את האישה. יש בך קול כואב. האם חז"ל באמת מבינים את האישה? ובתוך שאלתך את בחכמתך כבר טומנת כיוון לתשובה שהרי מצאנו שהתירו לה להתקשט במועד, מפני שהכירו בצרכיה.

כאן ראוי להבחין: הבנה או ייעוץ אינם מחייבים חוויה. גם אנו נותנות עצות לחברותינו מבלי שנחווה ממש את גורלן (כל אחד עובר ניסיון שונה, ובכל זאת אנו לומדים להשליך מתחום לתחום, להסיק או ללמוד על כל דבר גם אם הוא לא שלנו). החכמים נדרשו לסוגיות רחבות בנושאים שונים- גלות, מחלות, עולמות משתנים. ברור שלא חוו כל דבר על מנת להסיק לגביו, אך מתוך עומק התורה והנאמנות לה הסיקו דרכם. לא אמפתיה כשלעצמה הוליכה אותם למסקנה, אלא האמת האלוקית, ובאמונתנו, ה' רחמן מכל אדם.

בהקשר זה, האמפתיה של החכמים אינה נעדרת: דורות של חכמים נשאו בצער העם, ירמיהו נביא ביקש לגלות עם ישראל, רבותינו עינו עצמם עם הציבור. עמלם למציאת פתחים והיתרים נבע מאהבת ה' ומתוך לב מחובר לצרת הכלל.

מסע בשמירה על האנרגיה החיובית

ולנושא האחרון שהעלית.

קודם כל אני מעריכה את האומץ שלך לכתוב בכזו כנות, זה שוב ביטוי להתבוננות ולאמת שבך. את נוגעת בנקודה אנושית מאוד- המיניות היא אנרגיה שקיבלנו מה' כדי שתהיה מקור חיים, לא מקור ריקנות. כשהיא מתועלת למסגרת של קדושה, היא רצויה, מחיה ומרוממת; אבל כשהיא נשארת חשופה ומזדמנת, היא נותנת ריגוש רגעי ואחריו נפילה, כמו סוכר מתוק שמרוקן את הגוף.

חיות אמיתית מתמלאת מחוויות רגשיות, מפנימיות אמיתית בנפש, מעשיית טוב, מאיזון בין רצון רוחני לסיפוק מיידי, מאיזון בין ההשפעה שלנו לקבלה.

כשיש תחושה של ריק, אנחנו מחפשים אנרגיות זמינות שמרוקנות מהר, הדבר הראשון הנגיש, או מה שמעלה את הדופמין הכי מהר, אבל ההתמוטטות של זה גם היא מהירה. ולכן, כמו באוכל, השיטה היא, כמו שכתבת למצוא תחליפים מעשיים ורוחניים, לא מקום שמחפש איך לא לרדת, אלא ממקום שמחפש אמת ומשמעות פנימית:

אם זה בפן של אנרגיה מעשית חלופית- תחומי עניין- מוזיקה, אומנות, ספורט, התנדבות- להיות מחויבת לפיתוח האישי, לסיפוק של עשייה, של עשיית טוב, של משמעת עצמית.

אם זה מהמקום של תחליפים רוחניים שאת מדברת עליהם- ללמוד תורה, אבל אולי ממקום של התעסקות בפיתוח האישיות, במודעות, יצירת חיות במצוות היומיומיות, יצירת קשר אמיתי פנימי במיוחד בימי אלול שמזמינים אותנו לחפש קירבה.

ואם זה בפן הטיפולי או הייעוצי- להבין את המקור לחסרים, לפרום אותם ולא לתת להם להשפיע על הבחירות שלנו כיום, גדלנו, השתנינו, יש לנו כוחות אחרים.

אבל במקביל לכל הרצון הטוב הזה, חשוב להבחין שאנו גדלים למציאות של שכר ועונש מגיל ממש קטן, וכמו שכתבנו על עניין המשמעות, יש עוד פואנטה לדברים; ה' בנה אותנו כבני אדם ולא כמלאכים, במטרה שנעשה כאן דרך ותהליך, לא נבראנו שלמים כי הוא רצה שניפול ונקום. הנפילות עוזרות לנו להתעלות לרבדים עמוקים יותר, אנחנו מתמודדים, יש לנו יצרים, אתגרים ונפילות- "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"- היום! היה למ"ר חשוב להדגיש לנו את המסר הזה לפני מותו, כפי שאומר הרב זקס, תמיד יש בחירה!

וההבנה הזו היא הרבה מעבר לכל דבר, זו אמירה עם אופי, משמעות, וגישה. מי שרואה את יכולת הבחירה שלו, אינו מתקרבן או נתלה במציאות, אלא משתמש בה, מכיר את יכולותיו לפעול ולשנות. כל אלו מוליכים לאומץ, לכוח רצון ולשליטה עצמית. ובמקביל, לדעת שאנחנו לא שולטים על התוצאות, אנחנו שולטים על הבחירות שלנו, ועושים פעולות כדי לא לתת לדברים הפחות טובים שבנו להשתלט עלינו, אבל אומר רבינו בחיי בחובת הלבבות, עדיין, התוצאה הסופית לא בידינו.

תראי כמה חשוב שאת כותבת מתוך נקודה של אמת. זה מעורר התפעלות וקנאה.

כי בכנות, איך אפשר למדוד את זה? איך אפשר לדעת מי התאמץ מספיק, או פעל את שלו וה' החליט על תוצאה אחרת? אין לנו דרך לראות, רק ה' יראה ללבב.

כמה חשובה האמת פה, הכנות שלנו עם עצמנו, המודעות, ההבנה שיש לנו את סל הכלים שיש לנו כרגע, אבל שאנחנו ממשיכים להתאמץ לבחור בטוב.

ולסיום, כמה נקודות שיכולות ללוות אותך בדרך,

לימוד הוא מפתח גדול! להישאר עם שאלות, לתת להן מקום, לחפש תשובות ולגלות עומק. זה לא סותר את מה שגדלנו עליו ולא אמור לגרום לנו לעשות אחרת ממה שהתחנכנו עליו, אלא מוסיף ומעמיק. כדאי לבחור לימוד שמתמקד גם בנשיות וגם במידות והתפתחות אישית, ולהיות תמיד סקרנית, חוקרת, מתבוננת- זה מצטבר ונותן פירות שלא תמיד רואים מיד. אכתוב לך כמה המלצות למטה.

חשוב להבין שזה בסדר לתהות, זה לא חיסרון אלא עוצמה. הכנות עם עצמנו היא חלק מהתהליך, והיא זו שבונה קשר אמיתי, עומק ומשמעות.

להמשיך להתחבר לעצמנו, להיות אמיתיים וכנים, זה הבסיס, הוא דורש אומץ, חקר, אבל משתלם.

יישר כוחך, אני מאחלת לך שתמשיכי למצוא ולא להתפשר על החיות והחשק במקומות שהנשמה שלך מרגישה אמת וטוב, ושתתמלאי בבהירות ובביטחון בדרך לעבר מטרותייך הנעלות.

בהערכה ובהצלחה,

יראת

[email protected]

מקורות להרחבה והעמקה:

יש המון אתרים ושיעורים ברשת שתוכלי לחפש עד שתמצאי את שאת מתחברת אליו. כמה מהם שעשוייים לחבר:

ספר החינוך בטעמי המצוות, הרב וולבה "עלי שור"

הרצאה של הרב דוד ברוורמן על השמחה הפנימית, ובכללי כבדיקה אם את מתחברת לכיוון כאן

סדרה נהדרת של הרב אהרון לוי על פיתוח האישיות על פי הספר "תומר דבורה" לרמ"ק, והרצאה נוספת על עניין תפקיד האישה ומעמדה, או התשובה הזו באתר "אקשיבה".