שלום לך שואל יקר, ומזל טוב גדול לרגל היותך אבא!!

ראשית, תודה לך על הכנות. לא מובן מאליו לכתוב כך, עם לב פתוח ובלי מסכות. זה דורש אומץ. אני כבר שומע מתוך השאלה אדם אחראי, רגיש, חושב. כזה שלוקח את תפקידו כאבא ברצינות ולא מוותר לעצמו. רק אדם עם אחריות עמוקה, שמציב לעצמו רף גבוה כלפי משפחתו, יכול לנסח שאלה כזו.

אתה מתאר תחושות של ניכור, קושי, אולי אפילו חוסר סבלנות, כלפי הילד הקטן שלך. אתה יודע שלא ככה היית רוצה להרגיש, וזה מציק לך, כואב לך, ואפילו מדאיג אותך. ובעומק, נראה שאתה חושש שזה מעיד עליך משהו, אולי על היכולת ההורית שלך או על טוב הלב שלך.

אבל כאן אני רוצה להרגיע אותך, ממש. כי הרבה מאוד אבות, בפרט בלידה הראשונה, ובמיוחד כאלה שהופכים לאבות לילד ראשון רק בשנות השלושים לחייהם, מתמודדים עם רגשות מאוד דומים. וזה לא מעיד על לב חסר, אלא דווקא על לב שחי ופתוח ומנסה למצוא את הדרך לאהוב באמת.

להפוך לאבא זה שינוי ענק. עד אתמול היית בן זוג, בחור עצמאי עם מרחב רגשי מסוים, ופתאום יש מישהו חדש שנכנס לעולם שלך, ולא עוזב לשנייה. הוא צורח, תובע, מעיר בלילה, מערער את השגרה, ואתה עוד לא מכיר אותו באמת. אתה לא מבין מה הוא רוצה, מה כואב לו, מתי הוא רעב. והכי חשוב, לא תמיד נוצר מיד החיבור הרגשי.

להבדיל מאימהות, שאצלן הרבה מהקשר נוצר כבר במהלך ההיריון, אצל רוב האבות הקשר הרגשי לתינוק מתפתח לאט יותר. זה טבעי. זה לא אומר שאתה לא תאהב אותו. זה אומר שאתה תאהב אותו ככל שתכיר אותו. תאהב אותו כשירוץ אליך. תאהב אותו כשתשחק איתו. תאהב אותו כשתשמע ממנו "אבא". וזה יקרה, בעזרת ה'.

המחשבות שלך על הילד, על כך שמגיע לו אבא עם חום ואהבה, נכונות. באמת מגיע לו. אבל חשוב לדעת: ילדים לא צריכים אבא שאין לו קושי, שלא עייף, שלא נשבר לפעמים. הם צריכים אבא שאכפת לו. אבא שמרגיש שהוא רוצה לטפח את הקשר. זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו.

העובדה שאתה כותב על זה, מתלבט, בודק עם עצמך, היא היא ההורות. לא כל ההורות היא אושר ושיר ערש. לפעמים ההורות נראית בדיוק כמו מה שאתה מרגיש עכשיו, תסכול, עומס, רגשות אשם. וזה בסדר.

הרגש שאתה מתאר של תחושת "אני לא בסדר", הוא רגש שכולנו מרגישים כהורים. ושורשו חיובי.

הוא נועד לעזור לנו לדאוג, לתקן, ולהשתפר. אבל הוא לא נועד לשבור אותנו. אתה לא אמור להרגיש כל הזמן שאתה אכזבה. להפך. אתה צריך לדעת שהכאב הזה נובע מהאחריות הגדולה שאתה לוקח על עצמך. וזה ראוי מאוד.

השלב הבא הוא לא להיכנס לתוך הרגש הזה ולשקוע בו, אלא להפוך אותו למוטיבציה עדינה: איך אני יכול בכל זאת להתחבר לילד שלי, אפילו בקטן?

אך השאלה היא: איך יוצרים חיבור כשאין "רגש"?

לפעמים הדרך לאהוב מישהו, היא פשוט לעשות דברים למענו. לא תמיד האהבה מובילה את המעשים. לפעמים זה הפוך: המעשים הקטנים הם אלו שמצמיחים בלב רגשות. חז"ל כבר אמרו: "אדם נמשך אחר מעשיו". כל פעם שתלביש אותו, תחזיק אותו, תלטף אותו או תדבר איתו בקול חם, אפילו שאתה לא מרגיש כלום באותו רגע, זה כמו לשתול עוד גרגר של אהבה בלב. בסוף זה נובט.

אפשר גם לנסות לזהות רגעים פשוטים שאפשר לנצל לחיבור: אולי בזמן שאתה מחזיק אותו כשהוא בוכה, אתה יכול פשוט לשיר לעצמך שיר רך. אולי בזמן ההאכלה, תסתכל על הפנים שלו ותנסה לדמיין איך הוא ייראה כשתשחקו יחד עוד שנה. גם אלו מעשים קטנים של אהבה שמטפחים את הקשר.

אני שומע מדבריך שאתה דואג: אם אני לא מרגיש קרוב לילד הראשון, מה יהיה הלאה? אולי אני לא בנוי להיות אבא?

אבל דע לך: ברוב המקרים, דווקא עם הזמן ועם כל ילד נוסף, הלב נפתח. לא רק כי אתה משתנה, אלא כי החיים עושים את שלהם. אתה צובר ניסיון, לומד להכיר את עצמך ואת הילדים, ומתחיל להרגיש יותר נוח עם המקום הזה של הורות.

הפחד הזה שאתה מרגיש עכשיו, הוא טבעי. זה לא סימן שלא תוכל להיות אבא טוב. זה רק סימן לכך שאתה בתחילת המסע. אל תחשוש עכשיו על מה שיהיה בעתיד. תן לעצמך זמן. תאמין באינטואיציות ההוריות שה' טבע בך, זה יגיע לשם מהר משאתה חושב, בלי לחץ.

אתה בן 30. זה לא מבוגר, אבל זה גם לא ילד. זה אומר שיש לך כבר הרגלים, סדרים, אולי גם צורך חזק בעצמאות ובשליטה. תינוק קטן מטלטל את כל זה. זה מובן. ואתה לא לבד בזה. הרבה אבות מרגישים שזה קשה יותר ככל שמגיעים לזה מאוחר יותר. זה לגמרי נורמלי. זה לא אומר שאתה פחות אבא, זה רק אומר שאתה צריך לעבור את ההסתגלות הזו כמו כל שינוי משמעותי בחיים.

אתה לא פחות טוב, אתה לא חריג, ואתה בוודאי לא "אבא רע". אתה אדם בתהליך. ודווקא העובדה שאתה מרגיש, מראה שאתה חי. תחבק את התהליך. תיתן מקום לעצמך, ותדע: אתה בדרך הנכונה.

בסוף החובה שלנו כהורים כלפי הילדים שלנו היא לתפקד כהורה אוהב. לתפקד כהורה אוהב אפשר גם אם הלב שלך לא מתפוצץ מרגשות אהבה,החובה שלך היא להיות אבא מטפל מתפקד ואחראי מחבק ומביע אהבה. ומה עם הרגש? הוא יבוא יום אחד דווקא כשלא תבדוק את קיומו..

ומילה אחרונה — אם תרגיש צורך, תוכל גם לדבר עם איש מקצוע. שיחה אחת או שתיים עם איש טיפול שמבין בעולם ההורות יכולה לתת המון בהירות ותקווה.

בהצלחה רבה, אבא יקר.

אל תפסיק להאמין בעצמך.

דניאל אברהם.